למונח "תולדות" יש שני מובנים עיקריים בספר בראשית. האחד: צאצאים והאחר: קורות חיים. הפרק האחרון של פרשת השבוע הקודמת, וישלח, עוסק בתולדות עשו אבי אדום. הוא מונה את צאצאי עשו, אלופי אדום ומלכיהם. לאורך ארבעים ושלשה פסוקים מופיעים עוד ועוד שמות, כמעט ללא שום מידע על מעשיהם וקורותיהם. בניגוד גמור לכך, בפתיחת פרשת וישב, נאמר "אלה תולדות יעקב", אולם אין בה כלל אזכור של שמות צאצאי יעקב, אלא רק סיפור קורותיהם של יוסף ואחיו.
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן…".
פרשה זו והבאות אחריה עוסקות בתולדות שהן קורות חייהם של בני יעקב. רשימת צאצאי יעקב תופיע רק בירידה למצרים, בפרשת ויגש. הכותרת של הרשימה לא תהיה "תולדות יעקב", אלא: "שמות בני ישראל הבאים מצרימה, יעקב ובניו".
תופעה דומה ראינו אצל בני אברהם. תולדות ישמעאל בסוף פרשת חיי שרה זו רשימה של בני ישמעאל בשמותם, ואילו תולדות יצחק בפרשת תולדות הן סיפורי חייהם של יצחק ורבקה, יעקב ועשו.
רש"י הרחיב בביאורו לפסוקים הראשונים של פרשת וישב והציע פירושים גם על פי פשט וגם על פי דרש להבנת תופעת ה"תולדות". ההסבר הראשון שמציע רש"י (בפסוק א), להבדל בין רשימת השמות הארוכה של תולדות עשו לבין הסיפור המפורט של קורות בני יעקב, נובע מאופן המיקוד של ספר בראשית כולו. הספר מתעניין בדמויות מרכזיות וחשובות בתולדות האנושות, שהן בחינת מרגליות שנפלו בתוך החול. מנפים את החול כדי למצוא את המרגליות. מנו רק את שמות התולדות מאדם עד נח והתמקדו בתולדות נח, חיי נח הצדיק ובניו. מנו רק את שמות התולדות מנח ועד אברהם, והתמקדו בחיי אברהם אבינו וביתו. וכן ביצחק וכן ביעקב.
רש"י מצביע בכך על תופעה שקיימת לא רק בספר בראשית אלא בתרבות האנושית בכללותה. אינספור אנשים חיו בעולם וגם בעם ישראל, ולא הותירו בו חותם משמעותי. החשיבות העיקרית של קיומם היתה בכך שהם היוו חוליה בשלשלת הדורות ובהמשכיות של המין האנושי. לא רק במישור החומרי הפשוט של הולדת הדור הבא, אלא גם בהעברת מסורת ומורשת מדור לדור. אלו הם האנשים שמבחינתם המושג "תולדות" הוא בעיקר הולדה, והוא בא לידי ביטוי ברשימת הצאצאים שלהם. אך יש אנשים שמותירים חותם משמעותי בעולם על ידי מעשיהם. הם זכורים ומוכרים בזכות תרומתם להתפתחותה של האנושות. המורשת שלהם לדורות עולם מצויה בקורות החיים שלהם, שנכתבו בתנ"ך או בספרי ההיסטוריה.
ההבחנה הזאת, בין מי שעיקר תולדותיהם בצאצאיהם לבין מי שעיקר תולדותיהם במעשיהם אינה דיכוטומית ויש דרגות שונות ברמת תפקודיהם של אנשים שונים. המבחן אינו יכול להיות על פי הרישום ההיסטורי של האישים ותולדותיהם. ודאי שהיו אנשים שתרמו במעשיהם ובחייהם תרומה משמעותית לעולם ובכל זאת נשכחו מלב. נהוג לומר שממציא הגלגל, אם היה אדם כזה, נותר באנונימיות שלו למרות שאי אפשר להפריז בהערכת תרומתו לאנושות. דוגמה מציאותית יותר היא "אנשי כנסת הגדולה". מאות ואלפי חכמים שכיהנו בסנהדרין, ביניהם נשיאים ואבות בתי דין, במשך מאות שנים שעברו מימי עזרא ועד תקופת התנאים. אין אנו מכירים אף אחד מהם בשמו ובודאי לא בקורות חייו, עד שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה ובו התחילה תקופת התנאים. העובדה ששמותיהם לא נשמרו ומעשיהם לא סופרו אינה מעידה דבר על גדולתם וחשיבותם לתולדות תורה-שבעל-פה בישראל.
כפי שהדבר נכון לגבי העבר, כך הוא גם לגבי ההווה והעתיד. אין דרך לדעת על אנשים בהווה מי יישכח מלב ומי ייזכר לעתיד ובאיזה אופן יזכרוהו.
העובדה שהידיעה נסתרת מעינינו אינה מבטלת את עצם ההבחנה בין שני סוגי בעלי התולדות. ההבחנה הזאת אינה תלויה בידיעת הציבור אלא בעובדות עצמן, הגלויות וידועות לעיני ה' יתברך.
רש"י מסביר מה ניתן לעשות כדי להימנות על אלו שתולדותיהם הם גם המעשים ולא רק הצאצאים. הנחת היסוד נמצאת בדבריו כבר בראש פרשת תולדות נח: "אלה תולדות נח נח איש צדיק … ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (בראשית ו ט).
בפרשתנו מביא רש"י מדרש מכונן נוסף, להבחנה בין שני סוגי בעלי התולדות: "וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקדוש ברוך הוא לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה" (רש"י ל-לו ב). אלו שתולדותיהם מעשים טובים, הם אלו שאין להם מנוחה ואינם יושבים בשלווה.
יש לשים לב לכך שרש"י שינה מנוסח הדרשה המקורית. במדרש (בראשית רבה פד ג), נאמר שכאשר יעקב וכן שאר הצדיקים יושבים בשלווה, השטן מקטרג ואומר: וכי לא די להם במה שמתוקן להם לעולם הבא שהם מבקשים לישב בשלווה גם בעולם הזה? ומיד הוא משבש את סדרי חייהם. לפי המדרש, מניעת השלווה מן הצדיקים היא קטרוג של השטן, ומשכך – שייכת לסטרא אחרא, להיבטים השליליים של המציאות. אבל לפי רש"י, אין זה קטרוג של השטן אלא מאמר ה' יתברך בכבודו ובעצמו. דהיינו, אי-השקט של הצדיקים אינו בא ממחוזות הסטרא-אחרא והרע, אלא מיסוד הטוב של הצדיקים.
רש"י אינו חולק על המדרש אלא מצביע על הבט אחר של המציאות. יש מצבים שבהם אי שקט וחוסר שלווה מקורם שלילי. בין אם הם נובעים מאירועים חיצוניים שמתרגשים ובאים על האדם, ובין אם אי-השקט הזה הוא בנפשו פנימה. אבל חוסר המנוחה של הצדיקים יכול לנבוע ממקורות חיוביים: הרצון לפעול ולעשות, לתקן ולהשפיע. כל עוד העולם אינו מושלם ויש עוד מה לפעול ולעשות בו, הצדיק אינו יכול לנוח. האנשים שתולדותיהם הם מעשים טובים ולא רק צאצאים, הם אנשים שיש בהם דחף פנימי ואמונה בחובה לפעול ולהרבות טוב בעולם.
עמדה חריפה אף יותר מזו של רש"י בזכות אי-המנוחה נאמרה בשם האמורא רב, ממקימי עולם התורה בבבל ומראשוני האמוראים: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (ברכות סד א ומקבילות). לפי רב, לא זו בלבד שאין לצדיקים מנוחה בעולם הזה, אלא גם בעולם הבא הם נדרשים להמשיך ללכת מחיל אל חיל. משמע, שלא רק הצורך לתקן את העולם מחייב את הצדיק לפעולה, אלא משהו יותר עמוק ומהותי. הצורך להשתפר ולהשתכלל הוא אינסופי, ואינו תלוי כלל במציאות, אם טובה היא או רעה. תמיד יש למה להתקדם ולאן לשאוף.
מעלה זו, של תנועה והתקדמות שאינה פוסקת, נחשבת נשגבת אף יותר ממעלת מלאכים ושרפים. זכריה הנביא ברך את יהושע הכהן הגדול: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג ז). "העומדים האלה" הוא כינוי לשרפים ומלאכי השרת (רש"י על פי חז"ל). מעלתו של יהושע גבוהה משלהם, מכיוון שהם עומדים במקום אחד, והוא מהלך ומתקדם תמיד (עי' בפירוש תורת משה לחתם סופר לבראשית לז א).
חוסר מנוחה ואי-שקט עצבני, הם מעשה שטן, ויש להילחם נגדם, לפעמים אפילו בטיפול נפשי ותרופתי, אבל שאיפה מתמדת לעשייה, התפתחות והתקדמות, הם ברכת ה', והיא זו שמעמידה את האדם במדרגה גבוהה אפילו מן המלאכים, וכל שכן – ממי שעיקר תרומתו לעולם מתמצה בצאצאים שהוליד וגידל. זו תרומה שאי אפשר לזלזל בחשיבותה, אבל היא אינה מספקת עבור בני אברהם, יצחק ויעקב.
