טילים נגד טנקים מסוג ג'אוולין ("כידון"), משגרים, חלקי חילוף ועוד: מדינה לא גדולה במזרח התיכון, בראשות רודן המדכא את בני עמו, תשלם קצת יותר מ־100 מיליון דולר בתמורה למשלוח של נשק אמריקני באדיבות שירות החוץ בוושינגטון.
כנדרש על פי חוק, מחלקת המדינה שיגרה בשבוע שעבר לקונגרס הודעה על פרטי עסקת הנשק שאישרה לקדם לאחרונה מול תוניסיה, כדי שחברי הקונגרס יוכלו לבחון אותה. בהודעה נטען כי המכירה תשפר את יכולות ההגנה של תוניסיה, ותקדם את האינטרסים האמריקניים באזור. העסקה לא צפויה לערער את מאזן הכוחות במזרח התיכון, נאמר במסמך, ולא תגרע ממלאי החירום שארה"ב שומרת לזמן מלחמה. היא תוסיף כסף לקופה האמריקנית, ותייצר עוד משרות לאמריקנים. לכאורה, כולם מרוצים.
תוניסיה – מדינה שארה"ב הגדירה כבר לפני כעשור "בעלת ברית מרכזית שאינה חברת נאט"ו" – נשלטת באמצעות מערכת של דיכוי, השתקה וכליאה, אך נראה שזה לא נראה לאנשי מחלקת המדינה כמכשול בפני הסכם אפשרי. כיצד ייתכן שהפקידים שבוחנים כל פעולה ישראלית בעזה בשבע עיניים אינם מוטרדים ממצב כזה?
נשיא תוניסיה הוא קייס סעיד, בן 66, מומחה למשפט חוקתי. הוא שולט במדינה מאז 2019. בתחילת שלטונו התנהלו הדברים על מי מנוחות. מגפת הקורונה והגבלותיה עוררו ב־2021 מחאות על תפקודה הלקוי של הממשלה, מה שדחף את סעיד לפטר את ראש הממשלה, לפזר זמנית את בית הנבחרים – ולקחת לעצמו כמעט כל סמכות אפשרית. מאז הספיק הנשיא להגביל את חופש הביטוי, לבטל את הביקורת השיפוטית עליו או על שופטים מטעמו, ולכלוא את מתנגדיו או את יריביו בבחירות. הוא שולט כעת ללא עוררין במדינה.
הבחירות האחרונות לנשיאות תוניסיה נערכו לפני חודשיים. סעיד כלל לא טרח להציג מצע, אך ניצח בקלות וזכה בתמיכת 90 אחוזים מהמצביעים, בין השאר כי השליך לכלא את כל יריביו. המועמד המוביל נגדו מרצה כיום שלושה עונשי מאסר נפרדים, כולל אחד בן 12 שנים. שמונה מועמדים אפשריים אחרים נכלאו או שהוטל עליהם מעצר בית. אחרים נפסלו מלהתמודד בבחירות. בסופו של דבר רק שני מועמדים הורשו להשתתף בבחירות עצמן.
צילום: איי.אף.פי
לקלפיות הגיעו פחות מ־30 אחוזים מבעלי זכות הבחירה בתוניסיה. המיעוט הזה גדול הרבה יותר משיעור המצביעים בבחירות לפרלמנט לפני פחות משנתיים: שיעור ההצבעה לא הגיע אפילו ל־10 אחוזים. המציאות העגומה הזאת משקפת שינוי מר שחל במדינה בתוך עשור בלבד, צלילה לדיכוי חשוך אחרי תקווה גדולה.
תוניסיה הייתה מולדת מחאות האביב הערבי במזרח התיכון. הירקן הצעיר מוחמד בועזיזי הצית את עצמו למוות בשל התנכלות הרשויות ובגלל מצבו הכלכלי הקשה, ובכך נתן את האות לצאתם של אלפים לרחובות. הפגנות הענק הסתיימו בהדחתו של הנשיא הוותיק זין אל־עבאדין אל־עלי, ששלט כ־24 שנים במדינה. הוא ברח לערב הסעודית, וכך נפתחה הדרך לתקופת פריחה, שגשוג ודמוקרטיה בתוניסיה.
למעשה, תוניסיה הייתה המדינה היחידה אולי שעברה ממחאות ההמונים של האביב הערבי אל המסלול שלפחות אז נראה כאילו הוא מוביל לכינון דמוקרטיה אמיתית. מצרים, סוריה, לוב או תימן סבלו מהפכות, אך הדרך שהלכו בה לאחר מכן הייתה שונה מאוד.
אלא שהיפוך המגמה בתוניסיה בשלוש השנים האחרונות מוזר עוד יותר, משום שלפחות באופן רשמי – אם מתעלמים ממחאות האופוזיציה ומשיעור ההצבעה הנמוך – הוא אושר במשאל עם. תושבים רבים במדינה סברו שצעדיו של הנשיא להגבלת זכויות הפרט והחירויות הפוליטיות מתחייבים על רקע המצב הכלכלי הקשה והלך הרוח הפוליטי במדינה.
למרות הודעות מודאגות של ארה"ב והאיחוד האירופי, על אף רדיפת המועמדים והפער העצום בבחירות – הבית הלבן לא גינה באמת את הממשל בתוניסיה. היחס של ממשל ביידן לסעיד אינו דומה, למשל, ליחס הממשל בארה"ב לבחירות בוונצואלה (הוא קבע שהן "מזויפות"), או לביקורת הפומבית שמתח הנשיא ג'ו ביידן על תוצאות הבחירות בגיאורגיה.
יתרה מכך, המצב בתוניסיה לא מפריע לאמריקנים להמשיך למכור לצבא המקומי שם אמצעי לחימה וכלי נשק. אז למה מחלקת המדינה, שמשתמשת ביחידה מיוחדת כדי לעקוב אחר השימוש בכלי נשק אמריקניים בידי צה"ל במטרה לקבוע אם הוא מבצע פשעי מלחמה וכך להגביל את מכירתם אליו, פתאום לא מביעה דאגה ממכירת נשק לרודן אפריקני שריסק את תקוותיהם של מיליונים? מה שונה המקרה של תוניסיה?
זעם בגלל החיסונים
ארה"ב מקיימת קשרים קרובים עם תוניסיה כבר עשרות שנים, מאז עצמאותה ב־1956 – הרבה לפני מהפכת האביב הערבי. בשל מיקומה בצפון אפריקה היא נחשבת לבעלת ברית חיונית של מדינות האיחוד האירופי וגם של ארה"ב. ב־2012 היא חתמה על הסכמים לביסוס הקשרים הפוליטיים והכלכליים עם מדינות היבשת מצפון לה, ושלוש שנים לאחר מכן זכתה למעמד של בעלת ברית מרכזית של ארה"ב שאינה חברת בנאט"ו.
ארה"ב נתפסה תמיד בעיני תוניסאים רבים בתור דמות המופת של מעצמת־על, והאיחוד האירופי היה שותף הסחר העיקרי של המושבה הצרפתית לשעבר. הצבא המקומי רוכש כלי נשק מתוצרת אירופה וארה"ב, ומקיים תרגילים משותפים עם הכוחות המזוינים שלהם.
צילום: איי.פי
אלא שמאז עלייתו לשלטון של סעיד, היחסים של המדינה האפריקנית עם ארה"ב מתקדמים לעבר צומת דרכים: האם תישאר תוניסיה בעלת ברית של מדינות המערב, או שמא תזלוג לעבר הציר הנגדי, בראשות רוסיה, סין ואיראן? ומה יכריע את הכף – האינטרסים הביטחוניים והכלכליים, או שאולי מצב זכויות האדם בתוניסיה?
יש שלל סיבות לכך שתוניסיה עצמה מתרחקת מארה"ב. אחת מהן, למשל, היא הגישה המסורתית שהיא נוקטת נגד ערכים שנחשבים "מערביים", ונגד ישראל בפרט. תוניסיה מאמצת עמדות אנטי־ישראליות או אנטי־מערביות באופן עקבי. המתיחות מול ארה"ב החריפה בשנות השמונים בשל המתקפות הישראליות על מחנות אש"ף בתוניסיה, ולאחר מכן בשל ההתערבות האמריקנים במלחמת המפרץ הראשונה. האמריקנים התלוננו גם שתוניסיה הפגינה יחס רך מדי לחשודים בפיגוע כלפי שגרירות ארה"ב במדינה שני עשורים מאוחר יותר, ב־2012.
הנשיא סעיד, עוד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, סירב להצטרף להסכמי אברהם ולכונן יחסים עם ישראל, וזאת על אף קיומה של קהילה יהודית במדינה במשך מאות שנים. מאז פרוץ המלחמה התגלע מתח בין תוניסיה לארה"ב על רקע התמיכה האמריקנית בישראל, ועל רקע סירובו של הממשל להשתמש בכל הכלים שברשותו כדי ללחוץ על צה"ל לסיים את המלחמה. יש פרשנים שטענו כי הנזק שנוצר בעקבות המצב עשוי להיות בלתי ניתן לתיקון.
יש עוד סיבות לאכזבה התוניסאית מהאמריקנים: רבים שם חשו זלזול מצד ארה"ב, כאילו המדינה טובה דיה למלחמה בטרור, אך אינה זוכה ליחס טוב בתחומים אחרים. בתקופת משבר הקורונה ההתפרצות בתוניסיה הייתה מהקשות בעולם, ועיכובים במשלוחי החיסונים מארה"ב תסכלו רבים במדינה – במיוחד כאשר משלוחים של החיסון הסיני הנחות יותר הגיעו לרבות ממדינות ערב שיחסיהן עם האמריקנים היו קרים מספיק לטעמם של הסינים.
יחסיהם של התוניסאים עם אירופה בשנים האחרונות התמקדו במידה רבה בסוגיית ההגירה. הציפייה ביבשת השכנה הייתה שתוניסיה – כמדינת מעבר מאזורים מדרום לסהרה ועד לאירופה – תנקוט מאמצים לבלימת המהגרים בדרכם ליבשת. בתמורה הציעו האירופים שיתוף פעולה מועט מאוד, כולל תוכנית של מיליארד דולר בהלוואות ובמענקים. לכאורה זהו סכום עצום, אך כאשר משווים אותו ל־20 מיליארד דולר שהציעו האירופים לתוניסיה ב־2011, זהו סכום לא גדול. בהתחשב במאמץ הכביר שנדרש מתוניסיה כדי לבלום את המוני המהגרים, הסכום נחשב לבלתי מספיק.
הגישה התוניסאית למערב קשורה בין השאר במאבק בין המעצמות בעולם. סין ורוסיה מנסות לצבור נכסים ברחבי העולם ולהשיג דריסת רגל פוליטית וכלכלית על חשבון ארה"ב ואירופה. בהקשר הזה, מדינות כמו תוניסיה, שיושבות על צומת דרכים גיאוגרפי וכלכלי, הן פרס יקר ערך. אלא שמדינות כאלה מבינות שהתחרות על ליבן מאפשרת להן לבחון את היתרונות מההתחברות לכל אחד מהצדדים. במקרה הזה, תוניסיה שוקלת את ההטבות מהברית הנושנה שלה עם אירופה וארה"ב לעומת האפשרויות המפתות שגלומות בהעמקת הקשרים עם סין ורוסיה.
האירופים מצידם פיתחו תלות בתוניסאים – הן בעניין הסחר בין המדינה ובין היבשת, הגם שלא מדובר בנתח גדול מדי מהסחר שלהם, הן בעניין המאבק בהגירה הבלתי חוקית לחופיהם. המשמעות היא שלתוניסאים יש מנוף לחץ על האירופים, במיוחד בתחום ההגירה. גם ארה"ב זקוקה לתוניסאים לצורך המאבק בטרור הג'יהאדיסטי, וכן בשל מיקומה הגיאוגרפי המשפיע של המדינה באזור הים התיכון. משמעות הדבר היא שהאמריקנים והאירופים נאלצים לתמרן כדי לשמר את היחסים עם סעיד, גם אם סבורים שפעולותיו בעייתיות.
יתרה מכך, החסרונות של עריקה תוניסאית לציר הרוסי חמורים עוד יותר. תוניסיה תעניק למוסקבה דריסת רגל חשובה בים התיכון, בימים שהמאחז העיקרי שלה בסוריה מתערער. הקרמלין מעוניין להקים בסיסים צבאיים במיקומים אסטרטגיים לאורך חופי אפריקה והים התיכון, בניסיון להגדיל את השפעתו ואת היוקרה הצבאית שלו – והתוניסאים משתמשים ברצון הזה ככלי להגדלת כוח המיקוח שלהם מול הרוסים.
בינתיים, כחלק מהזגזוג מול שני הצדדים הכריזה תוניסיה על זניחת המשא ומתן עם קרן המטבע הבינלאומית על חבילת הצלה גדולה שהיא נזקקת לה מאוד, ובמקום זאת הודיעה על כוונתה להצטרף לגוש BRICS, בראשות סין, איראן ורוסיה. זהו ארגון כלכלי מתחרה למערב, שחברות בו, בין היתר, גם ברזיל, מצרים, הודו ודרום־אפריקה. בעיני הנשיא סעיד, תנאי הערובות להלוואה מטעם קרן המטבע הבינלאומית נראו כ"הכתבה זרה" וניסיון השתלטות, ולכן הוא סירב לקבל אותם.
ייתכן שהחיזור אחר ה־BRICS הוא בסך הכול מאמץ לגוון את המשענת הכלכליות של תוניסיה, ופחות מאמץ להתנתק מהבריתות שלה עם מדינות המערב. לתוניסאים יש אינטרס להרחיב את הקשרים עם שני הצדדים, במטרה לשמור על גמישות בטווח הארוך.
מופע של ריאל־פוליטיק
ארה"ב מבינה את המלכוד שהיא נתונה בו בכל הקשור בתוניסיה, ופועלת כדי לשכנע את סעיד להישאר בקשרים טובים עם הגוש המערבי. ההידברות עם רודן תמיד בעייתית, שכן בכל רגע הוא יכול לערוק ולעבור לצד השני עקב גחמה סתמית.
לפיכך האמריקנים מנסים לקדם תוכניות לעידוד דמוקרטיזציה בתוניסיה, במטרה לעורר במדינה הזדהות עם ערכי הליברליזם, ולבסס את החבירה לגוש המערבי. פתיחת הכלכלה התוניסאית לאפיקים מערביים גם עשויה להרחיק את הנהגתה מרוסיה וסין, על רקע הצורך להתנהל לפי קודים כלכליים מסוימים. לכן האמריקנים פועלים יחד עם האירופים ליצירת יחסים מועילים כלכלית עם התוניסאים, בניסיון להוסיף לשמש כמודל כלכלי למדינה האפריקנית.
אפיק פעולה אחר של ארה"ב הוא קידום שיתוף הפעולה הביטחוני. מלבד השימוש בעוצמה רכה כדי להגביר את תדמית הכוח האמריקנית, וושינגטון דואגת לחמש את התוניסאים ולדאוג לכך שיפתחו תלות צבאית בה. בשנים האחרונות ארה"ב הרחיקה לכת, ובמסגרת היחס המיוחד לתוניסיה כבעלת ברית מחוץ לנאט"ו היא קבעה רצפת תשלום לסיוע צבאי לממשל במדינה: כ־150 מיליון דולר בשנה. רצפת התשלום בוטלה לפני שנתיים בלבד, צעד שביטא את מורת הרוח שחש הממשל הדמוקרטי בוושינגטון מהרפורמה האנטי־דמוקרטית שהוביל הנשיא סעיד.
מלבד זאת שימרו האמריקנים את היחסים עם הצבא התוניסאי לצורך המלחמה בטרור, תוך טיפוח הקשר עם בכירי הצבא ברמה האישית. במקביל פעלה ארה"ב לערוך השתלמויות והכשרות לאנשי ביטחון הפנים במדינה, במטרה לקדם הליכים דמוקרטיים גם בתחום זה בתוניסיה.
ההתלבטות האמריקנית לגבי הנשיא סעיד נבעה בין השאר מהתמיכה העממית בפעולותיו בקרב התוניסאים: כיצד קידום ערכי הליברליזם יכול להתקיים בניגוד למה שהעם עצמו רוצה? איך ארה"ב תקדם דמוקרטיזציה במדינה שאוכלוסייתה הצביעה למען הגבלת חירותה שלה?
זו דילמה שמזכירה את מה שקרה במצרים אחרי ניצחון האחים המוסלמים בבחירות 2012, כשמוחמד מורסי עלה לשלטון. מה שהאמריקנים ניסו לעשות, בניסיון למנוע את המשך הצעדים האנטי־דמוקרטיים בתוניסיה, היה לתמוך בתוכניות שלא יסייעו לנשיא לקדם את הרודנות שלו. אלא שכעת, בשל התמשכות המגמה, האמריקנים צריכים להחליט שוב מה לעשות: האם יקצצו את כספי הסיוע, כך שתוניסיה תהיה חשופה יותר לטרור, ואולי גם תחבור לציר הרוסי־סיני־איראני? וכיצד ארה"ב תמשיך לתמוך בצבא תוניסיה, שבאחרונה הולך ונעשה יותר ויותר פוליטי?
בינתיים נראה שהאמריקנים – או לפחות מחלקת המדינה – לא נותנים לחששות מהידרדרות הדמוקרטיה בתוניסיה לעמוד כמכשול בפניהם. טילים נגד טנקים נחשבים לאמצעי הגנה, שלא יכול לפגוע באוכלוסייה המקומית או לשמש למעשי זוועה התקפיים. מכל מקום, האמריקנים בוודאי ינקטו משנה זהירות בכל הקשור ליחסיהם עם התוניסאים, אך לפי שעה הם לא צפויים להתנכר להם או לנתק אותם. נשיאותו של דונלד טראמפ לא תשנה את המגמה, שכן נראה שזכויות הפרט בתוניסיה חשובות יותר דווקא למפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
אפשר גם לציין שזו דוגמה טובה לריאל־פוליטיק שמאפיין לעיתים את הדמוקרטים ביחסי החוץ של ארה"ב. הפקידים בוושינגטון לא מבססים את מדיניות החוץ שלהם רק על ערכים נאצלים, ולעיתים לא רחוקות הם "מלכלכים את הידיים" בקשרים עם רודנים בניסיון לקדם את האינטרסים האמריקניים בעולם.
כך למשל נוהגת וושינגטון מול מצרים. קהיר זוכה לדירוג נמוך מאוד במדד הדמוקרטיה. ארגון "פרידום האוס" מסווג אותה כמדינה "לא חופשית". הממשלה המצרית רודפת את מבקריה, תוקפת עיתונאים וכולאת אותם, וניסיונו המר של הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי עם התהליכים הדמוקרטיים שהובילו לעליית האחים המוסלמים בוודאי לא דוחף אותו לרפורמה בתחום.
אף על פי כן החליטו האמריקנים להתעלם מהפרות זכויות האדם ולתת "פטור" למצרים כדי שיקבלו את הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה להם. יש מגוון שיקולים המשפיעים על ההחלטה, כולל המחויבות האמריקנית לקהיר לפי הסכמי השלום, עידוד המעורבות המצרית בתיווך מול חמאס, וכן תפקידים חיוביים אחרים שקהיר לקחה על עצמה. גם חלקה של קהיר במאבק בטרור בסיני הוא מטרה חשובה לאמריקנים.
אפשר בהחלט להניח שארה"ב גם לא רוצה לתת למצרים "לזלוג" לכיוונים אחרים, ולהתחבר לגורמים כמו רוסיה וסין. כבר כיום חלה התקרבות ביחסים בין קהיר לטהרן ולאנקרה. מצרים גם צפויה לפתח תלות גדולה ברוסים בתחום האנרגיה בעתיד, על רקע בניית תחנת כוח גרעינית שיתפעלו הרוסים במדינה, לצד התקרבות של שתי הממשלות בתחומים אחרים.
בשורה התחתונה, האמריקנים פועלים כדי למנוע מהמצרים ליפול לציר האיראני־רוסי־סיני. לשם כך הם מוכנים להעלים עין מזכויות אדם, מדיכוי ומרדיפות. זאת דוגמה לכך שהאמריקנים אינם חסרי מושג בנעשה בעולם כפי שהם מתוארים לפעמים. הם אומנם אידיאליסטים ומקדמים ערכים ליברליים ברחבי העולם, אך בהחלט יודעים גם לנהוג לפי הריאל־פוליטיק הישן, כשהם רוצים בכך.
קשה להימנע מתחושת חמיצות כשמשווים זאת ליחס של ממשל ביידן לישראל. למרות הדיכוי במצרים, היחס לא־סיסי אינו דומה לביקורת שספגה ישראל באחרונה ביחס לפגיעה באזרחים, על אף השימוש בכלי נשק מדויקים, אחרי אינספור הכנות, אזהרות, ניסיונות למזער נזק באזרחים ועוד, שלבסוף בכל זאת הביאו לפגיעה בחפים מפשע. לכאורה, זהו אי שוויון ש"אינו הוגן", אם קיים דבר כזה ביחסים הבינלאומיים.
מול ישראל, שהציפיות ממנה גבוהות יותר בכל הקשור לערכים ליברליים, האמריקנים נקטו יד קשה במיוחד, במה שעשוי להיתפס כצביעות של וושינגטון. הממשל החדש בארה"ב, שייכנס עוד שבועות ספורים, ייבחן גם ביחס שלו לישראל בסוגיות אלה. נקווה שיפגין שיפוט נבון יותר ביחס למאמצי ישראל לשמור על האוכלוסייה האזרחית, ובמקביל להילחם בטרור.
אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי
