שלום עופר. קודם כול, מה שלומך?
"עכשיו, כשהשמורה נפתחה, אז קצת יותר טוב. זו שגרה שחסרה לי מאוד. במשך שנה וחודשיים התרגלתי ל'בומים' בלי הפסקה – שלנו וגם שלהם – לאזעקות ולהתראות. אני ישן בבית בלי ממ"ד. כל הליכה לישון הייתה בידיעה שבכל רגע יכולה להישמע אזעקה ואני אצטרך לרוץ למצוא פינה בבית מתחת לאיזה משקוף. כשהייתי יוצא מכפר־גלעדי לביקור קצר בשמורה, לקנות משהו בקריית־שמונה או בדרך למשפחה, תמיד חוויתי עשר דקות של דופק גבוה, של נסיעה מהירה. עכשיו זה נרגע. היום אני ישן ברצף ולא דואג.
"אני עדיין מאוד־מאוד מתגעגע לילדים שלי ולאשתי. בכל שבוע אני יורד ליום־יומיים כדי להיות איתם בדגניה, ובשאר השבוע אני בבית, בכפר־גלעדי".
זה הרבה מאוד זמן. איך מחזיקים מעמד?
"לא פשוט. יש הרבה שיחות וידאו עם הילדים. אני מנסה להעסיק את עצמי איכשהו בין המשמרות, לעשות את עבודות הבית, לעבוד קצת. הבניאס היה סגור, אז לא הייתה לי הרבה עבודה, מלבד פגישות וזומים פה ושם. העובדים שלי היו מפוזרים באתרים אחרים במרחב גולן, במג'רסה, ביהודייה ובמשושים, אז ביקרתי אותם מדי פעם. אבל זה בהחלט לא קל".
כפר־גלעדי הוא סמל היסטורי. מה מצב האריה השואג, ואיך הקיבוץ?
"היו כמה שרפות מסביב לאריה השואג. יש שם שטחים עשבוניים סביב בית העלמין, אבל לשמחתנו האריה עצמו לא נפגע. בכפר־גלעדי היו קצת נפילות, בעיקר בשטח ההיקפי. הבריכה של המלון ספגה נזק, אבל הבתים של התושבים לא נפגעו מטילים. יש המון רסס, אבל מבחינת נזקים – טפו־טפו. כשאני משווה לשכנים שלנו מצפון, מטולה, ולשכנים מדרום־מערב, מנרה, אנחנו בסך הכול בסדר גמור. הקהילה מתחילה לטפטף הביתה, בעיקר המבוגרים. משפחות עם ילדים עוד לא יכולות לחזור, כי אין מוסדות חינוך. אנחנו מחכים לראות מה יהיו החלטות המדינה בעניין".
רגע לפני הבניאס, אני חייבת לדעת איך מגיעים לעבודה מעולה כזאת.
"ממש במקרה. הגעתי לצפון, וחיפשתי עבודה חלקית. חברה טובה אמרה לי שמחפשים עובדים בבניאס, אז הגעתי לפגישה והתחלתי לעבוד. זה היה בשנת 2005, וב־2006 עברנו כאן את לבנון השנייה. לאט־לאט התקדמתי בתפקידים. התאהבתי בטבע, בבעלי החיים ובצומח. אני קיבוצניק לשעבר. הייתי גד"שניק, ועבדתי בגינון. אני לא אדם של עבודה במשרד בקומה השנייה, בבניין בתוך עיר".
צילום: אייל מרגולין – ג'יני
בוא נדבר על כך שסוף־סוף שמורות הטבע נפתחות – סימן מבורך של חזרה לשגרה. שיערת שהבניאס יהיה סגור לתקופה כל כך ארוכה?
"לא, לפני כמה חודשים היה פה צוות מכאן 11, ואמרתי להם שכיף לי לבוא לשמורה בבוקר, לפני המטיילים. יש משהו קסום בשקט. מצד שני, בסוף אני, הצוות שלי וכל הארגון נמצאים פה כדי להנגיש את הטבע למטיילים. חווינו את הריק הזה גם בקורונה, בסגרים של חודש או חודש וחצי, שאחריהם המטיילים חזרו. עכשיו עברנו שנה ואף יותר שלא הייתה פה נפש חיה. השמורה התפרעה בקטע טוב. הצמחייה המשיכה לגדול, והחיות המשיכו להסתובב".
הן לא נרתעות מהפיצוצים? המלחמה לא פגעה בהן?
"בקורונה גיליתי שבעלי החיים סתגלניים מאוד. אנחנו רואים את הפעילות שלהם במקומות שלא ראינו קודם, מקומות שבדרך כלל עמוסים במטיילים. רואים חפירות, אבנים שהם הפכו, הפרשות. פעילות ענפה. אין להם לאן ללכת. הם לא קיבלו דמי פינוי".
הציבור הרחב יגיע לשמורה מוכנה ומטופחת. מה עשיתם מאחורי הקלעים כדי להכין אותה?
"המון עבודת כפיים, עבודה עם חרמשים ומגזמות. היינו צריכים לסדר שבילים ומדרגות שהחזירים הפכו, וכמובן לסרוק את השמורה ולוודא שאין נפלים. היו פה קצת נפילות וקצת שרפות, כמו שתי שרפות גדולות מאוד מעל מפל הבניאס.
"למזלנו, עובדי הרשות שהוסבו לטיפול בשרפות, יחד עם הפיקוח האזורי והחברים מקיבוץ שניר, הצליחו למנוע את הזליגה שלהן לתוך הערוץ. הם עבדו קשה. לצערי הבניאס התחתון נשרף כליל. אתמול הייתי שם בפעם הראשונה, וכמעט ירדו לי דמעות. אבל במקביל אני רואה את הקנים מתחילים לכסות את השטח. הטבע משתקם מאוד מהר".
הלוואי שבני האדם היו משתקמים בקצב שלו.
"נכון".
אתה צופה שמטיילים יתחילו להגיע בהמוניהם? האם האזור בטוח להם?
"כל עוד הפסקת האש מחזיקה, התחושה בטוחה. המטיילים צריכים להירשם באתר האינטרנט לפני שהם באים, וכך אם יש עומס חריג ההרשמה תאפשר להם כניסה. עכשיו עדיין שקט יחסית, אבל אני מעריך שבשישי ובשבת תתחיל פה תנועה. ראינו את שמורת החולה בשבת שעברה: זו בדךר כלל שמורה שאינה עמוסה מאוד, אבל היו שם פקקים מטורפים. הגיעו לשם 1,500 איש, כמות חריגה בשבילם".
אנשים רק מחכים לבוא?
"כן, הצפון הוא חלק משמעותי מתרבות הטיול בישראל, ויש בו המון פניני טבע שתמיד תופסות את המקומות הראשונים בדירוג המקומות האהובים. מרגע הפסקת האש ועד שפתחנו, כל הזמן הגיעו מטיילים לשער ושאלו מתי פותחים ומתי אפשר להיכנס. הם סיפרו שבאו לכאן במיוחד, כי התגעגעו לצפון ולבניאס".
מה המקום המיוחד שלך בשמורה, שאתה הולך אליו עם כוס קפה ביד כשאתה רוצה להירגע?
"יש מקום שאני לא יכול לרדת אליו עם כוס קפה או עם סיגריה, שני דברים שאני נורא אוהב. זה מקום שאני האדם היחיד בשמורה, וכנראה בארץ ובעולם שנמצא בו. יש לנו באזור המפל שביל תלוי, מיזם יפה שבנינו לפני 13 שנה. מתחת לשביל התלוי בנינו שביל טיפולים. אנחנו יורדים אליו אחת לחודש כדי לראות שהמבנה בסדר, שהמסלע לא זז. בשביל הזה יש נקודת קצה, מטר וחצי מעל הנחל הזורם, ואני פשוט יושב שם כמה דקות בשקט. מעבר לזה יש פה הרבה נקודות שכיף לי לשבת בהן, המון פינות קסם".
היום כולם שרים "עוד יותר טוב". מה הדבר הבא שאתה רוצה לעשות בשמורה כדי להפוך אותה לעוד יותר טובה?
"יש לנו המון מיזמים מתוכננים. קודם כול, יש לנו שני מבואות, מקומות שמקבלים את פני הקהל, שהם מיושנים מאוד. אנחנו עובדים עכשיו כדי להוציא תוכנית בינוי חדשה ולחדש אותם. אני רוצה שיהיה מרכז שירות עם קפה ומזכרות וחדר הקרנה על חיות בטבע, כמו שעשו בשניר. אני גם רוצה להקים פה חניון לילה.
"אנחנו נמצאים בנקודה שהיא סוף יום הטיול הראשון בשביל ישראל. המון קבוצות מסיימות כאן את המסלול ומחפשות מקום לינה. היום הן נאלצות לעלות על אוטובוסים ולנסוע לחניונים אחרים באזור או לבית מלון. הרבה שנים אני רוצה להקים את החניון הזה. אולי בקרוב נצליח".
שיקום הצפון מתחיל בטבע, ממשיך בשיפוץ ובחזרה ליישובים, עובר בעיבוי ההתיישבות היהודית וממשיך בקידום התעסוקה, הרפואה והשירותים שמקבלים תושבי הצפון. יצאנו לדרך.
