בבית החולים השיקומי במרכז הרפואי שיבא תל־השומר אין שביזות יום א'. חיילים מהלכים בנחת במסדרונות, אחרי שחלקם בילו את סוף השבוע בבית. לפני שיתחילו בטיפולים הם נודדים למרפסת, נוחתים על הכיסאות המרופדים, מברכים את מי שכבר שם בברכת "מה קורה, גיבור?" ומגלגלים סיגריה ראשונה. מתנדבות חייכניות מחלקות מיץ תפוזים קר, שני בחורים נמרצים מציעים שמפו וסבון למי שצריך. רוצים פירות חתוכים? כריך? חיבוק? גם מאלה יש פה, ובשפע. "צריך לנשק להם את הראש כאילו הם מזוזה", אומר לנו תמיר, אחד המתנדבים הקבועים. "החיילים האלה הם יהלומים".
כשהגיע הגל הראשון של פצועי 7 באוקטובר, הבינו מנהלי שיבא שיש לפתוח במהירות עוד מרכז שיקום. כבר בסוף אוקטובר 2023 הם השיקו את מרכז "חוזרים לחיים", שמטרתו להשיב את פצועי המלחמה לתפקוד מיטבי. "חיפשנו שם שיסמל הסתכלות קדימה", מספר פרופ' ישראל דודקביץ – מומחה לאורתופדיה, כירורגיה, שיקום ורפואה פיזיקלית, ומנהלם של האגף לרפואה שיקומית ומרכז השיקום החדש. "לא רצינו להגדיר זאת רק כשיקום, אלא כתפיסת עולם שלמה. לכן החלטנו על השם 'חוזרים לחיים'".
ד"ר אייל חֶלֶד מפתח־תקווה, חבר סגל במגמה לפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת אריאל, הוא הפסיכולוג האחראי בבית החולים השיקומי בשיבא. לו עצמו יש לקות ראייה קשה, והיום הוא נוהג לדבר עליה עם החיילים שהוא מלווה. "יש מטופלים שנמצאים עמוק בתוך המצוקה שלהם, ולא מתייחסים ללקות שלי כל עוד הם מרגישים שאני איתם בתהליך הרגשי. יש מטופלים שזה משמעותי להם, כי הם מבינים שאני יודע מה מרגישים כשמתמודדים עם מוגבלות. להרבה מטופלים חשוב שהמטפל ידע מהי לחימה – מה זה לעמוד מול סכנת מוות, לאבד חברים קרובים. כשמגיע מטפל כמוני, שאומנם התנדב לשירות בצבא אבל לא לחם ולא אחז ברובה, הדבר מציב בפניי, באופן אישי, אתגר גדול יותר".
יש הבדל בין טיפול בחייל מילואים לעומת חייל סדיר?
"חלק מהמילואימניקים מבוגרים יותר, בעלי משפחות, הם מבינים את המשמעות של הפגיעה וכיצד היא עלולה להשליך על האבהות ועל הזוגיות שלהם, ולכן ההתמודדות יכולה להיות מורכבת. מצד שני, הם כבר הקימו משפחה – נישאו והולידו ילדים. הצעירים מתמודדים עם חששות אחרים לגבי האהבה והזוגיות, היכולת להקים משפחה ולפרנס אותה. הם תוהים אם יוכלו להגשים את שאיפותיהם, כמו לימודים אקדמיים או טיולים בעולם, ואם יצליחו לשמר את הקשרים החברתיים. זוהי צורה שונה של חרדה".
"מילות המפתח הן סבלנות וקבלה. הסביבה הקרובה מעודדת את החיילים הפצועים לדבר ולפרוק, אבל לא תמיד זה מתאים להם. צריך לשאול, להתחבר, ליצור כימיה ברמה האישית. המטופלים לומדים בהדרגה שזה תורם ועוזר להם, גם אם בהתחלה רבים מהם מתחברים פחות לשיח הטיפולי".
ביקורי עידוד של ידוענים ופוליטיקאים הם עניין יומיומי כאן. פאר טסי, אודיה, אסף גרניט וכמובן עידן עמדי – שנפצע בעצמו בעזה, עבר שיקום במרכז, וכששוחרר מאשפוז בינואר 2024 ביקש מהציבור לזכור את הפצועים. אנחנו בחרנו לנו נקודה אסטרטגית כדי להעביר יום ב"חוזרים לחיים": ליד שולחן הביליארד הסמוך למרפסת השמחה. כאן ישבנו עם החיילים ועם אנשי הצוות לשיחות על החיים ועל המוות. סיפור של חייל על חילוץ מסובך בלב עזה נקטע בשירים ובריקודי שמחה של חברים שחגגו לפצוע שהתארס. חייל אחר הראה לנו בגאווה חבישה חדשה על היד אחרי ניתוח, עם שני פסי תכלת שהמרחק ביניהם נכון: אם הוא מתכופף ומניח באמצע התחבושת את תליון מגן דוד שהוא עונד על צווארו, הרי לנו דגל ישראל.
אייל כהן, בן 42 מרחובות, רס"ל במיל' ולוחם בעורב צנחנים, נשוי ואב לארבעה. נפצע קשה בחאן־יונס וקיבל מנות דם דרך העצמות. מגיע לשיקום יום
"אחרי 7 באוקטובר לא עלה בדעתי לשבת בבית ולא לעשות כלום", אומר אייל. "היינו בכוחות הראשונים שנכנסו לחאן־יונס אחרי הפסקת האש של עסקת החטופים. הספקתי להיות שם כשבועיים, ולצערי הרב נפצעתי קשה מפיצוץ של מטען
"הצילו לי את החיים, אפשר לומר. ד"ר איתי זמורה, רופא בכיר במחלקת הטראומה בבית החולים שערי צדק, היה במקרה בהאמר שלי. הוא ראה שאין לי דופק ושאני לא מגיב. גם לא היו לי ורידים, כי קרעתי את העורק הראשי, אז הוא פשוט החדיר לי דם דרך העצמות, כדי שיעבור לכל הגוף. כשהגעתי למסוק התחלתי להתעורר, אבל אחר כך הייתי מורדם ומונשם שלושה ימים. כשהתעוררתי לא הבנתי בהתחלה מה קרה לי".
את מי ראית כשפקחת עיניים?
"את אחי דני. הוא התקשר מיד לאשתי בשיחת וידאו. היא בכתה בטלפון, ואז הגיעה. ביקשתי ממנה סליחה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. הילדים ראו אותי רק כעבור חודש וקצת, אחרי שהרופאים הורידו ממני את כל הצינורות. היה קשה למשפחה לראות אותי ככה, היו המון דמעות, אבל אנחנו מתרגלים ושמחים שחזרתי לעצמי ואליהם".
מה אופי הפציעה?
"חצי טוסיק שלי נשאר בעזה, ובגלל זה אני יושב על כריות. שברתי את עצם המסרק ביד שמאל וקרעתי כאמור את העורק הראשי. שברתי את שתי הרגליים, ריסקתי את עצם הירך, ויש לי 'דרופ פוט' ברגל שמאל – מצב של חוסר תזוזה בכף הרגל. אבל ברוך השם אני הולך, הודות לסד שתופס לי את הרגל".
סיפרו לנו שבפעם הראשונה שחזרת הביתה, לרחובות, חיכתה לך הפתעה.
"הגעתי באמבולנס וראיתי שהכול מלא דגלים. כל התושבים יצאו ושרו 'עם ישראל חי', והייתה שם גם תזמורת. ריגשו אותי מאוד. בכיתי, בכל התקופה של הפציעה הזאת אני בוכה. אבל זה בסדר, זה חלק מההתמודדות עם הטראומה".
איך זה להיות בשיקום עם חיילים בסדיר, צעירים ממך?
"הייתי הסבא של כולם פה. זה כיף, כי אתה מדריך אותם קצת על החיים, והם מלמדים אותך דברים שאולי שכחת. אני לא מתחרט. גם אם הייתי בן 48, הייתי הולך למילואים. אני מקווה לחזור למילואים, אומנם לא בתפקיד קרבי, אבל בתפקיד שעושים בו משהו".
הפרויקט המלא יפורסם מחר (יום ו') במוסף דיוקן
