תנועת "עתיד לעוטף" נולדה בראשו של אהד כהן, חבר קיבוץ אור־הנר, כבר במוצאי שמחת תורה אשתקד. כהן, יזם הייטק במקצועו וחבר בכיתת הכוננות של קיבוצו, צבר במהלך השנים ניסיון נרחב ביזמות ציבורית. בעבר הוא ייסד מיזם חינוכי לשירות משמעותי בצה"ל, הקים ארגון של בוגרי הפנימיות הצבאיות ועמד בראש ארגון העובדים בחברת ראיית החשבון EY. מתקפת חמאס על העוטף הניעה אותו לעשות משהו גדול, אבל בימים הראשונים של המלחמה הוא לא ידע למקד מה בדיוק.
"בהתחלה חשבתי שצריכים לגייס כסף לקיבוץ ולכיתת הכוננות שלנו", הוא מתאר. "מהר מאוד הבנתי שהאתגר הוא להסתכל לא רק על הקיבוץ אלא על כל האזור, ולכן כשרצו שאהיה מגייס כספים לקיבוץ, סירבתי".
בשבוע הראשון של המלחמה הוא יצר קשר עם שני פעילים חברתיים בעוטף – שירי ארדיטי־נחום מקיבוץ ברור־חיל, ואלכס ויינטרוב מקיבוץ חולית. תוך ימים ספורים ייסדו השלושה תנועה אזרחית חדשה של תושבי העוטף בשם "עתיד לעוטף". שבועות לאחר שיצאו לדרך, אפשר היה להתרשם באתר של התנועה החדשה מהגיוון שנוצר בקבוצת המובילים שלה, המגיעים לא רק מהקיבוצים החילוניים אלא גם מהעיר שדרות, ומהמושבים והקיבוצים הדתיים במועצת שדות נגב.
מאז חלפה שנה, וכיום כל מי שקשור לתהליכי השיקום של יישובי העוטף מכיר את "עתיד לעוטף". הנוסעים בנגב המערבי בחורף האחרון התקשו להתעלם מהשלטים והסטיקרים שעליהם נכתב "הלב עם העוטף", בעיצוב שהזכיר את הסלוגן המוצלח משנות התשעים, '"העם עם הגולן". מדבקות פרח אדום של התנועה הודבקו על כל שלטי היישובים בכבישים, ובכלי התקשורת החלו להתראיין תושבים מיישובים שונים בשם התנועה. אבל "עתיד לעוטף" היא לא קמפיין. מנהיגיה עבדו קשה בשנה האחרונה, והם כבר יכולים לרשום לעצמם בסיפוק כמה הישגים, בהם העברת מנהלת תקומה ליישובי העוטף וסיוע בהחזרתם לתקציב המדינה של חמישה מיליארד שקלים שהובטחו לשיקום העוטף.
אלה שחזרו ואלה שלא
במלאת שנה להקמת התנועה כינסנו במכללת ספיר הסמוכה לשדרות כמה ממוביליה לשיחת סיכום ביניים. תחילה ביקשתי לקבל מכל אחד מהם סטטוס אישי וקהילתי, מכיוון שחלקם עדיין לא זכו לשוב לביתם.
מנכ"ל התנועה אהד כהן (39), חזר לקיבוץ אור־הנר עם אשתו ושלושת ילדיו בסוף שנת הלימודים הקודמת, אחרי כמעט שנה שבה התגוררו ביישוב אבן־יהודה. הקיבוץ שלו החל להתאכלס מחדש כבר בחודש מרץ, אבל הוא לא רצה לקטוע לילדיו את שנת הלימודים.
שירי ארדיטי־נחום (48), חזרה לקיבוצה ברור־חיל עם בן זוגה וארבעת ילדיה כבר בנובמבר 2023. במקביל לפעילותה בתנועה, ארדיטי מכהנת כסמנכ"לית משאבי אנוש ואסטרטגיה בתנועת "השומר החדש".
ליאורה בן־צור (30), אשת תקשורת ודוברת התנועה, מתגוררת עדיין עם קהילתה, חברי קיבוץ עין־השלושה, במגורים זמניים בנתיבות. בן זוגה דור משרת כבר שנה בכיתת הכוננות של הקיבוץ. אימה של בן־צור, מרסל טליה, נרצחה ב־7 באוקטובר בעין־השלושה כשהגיעה לבקר את ליאורה ומשפחתה יומיים אחרי לידת בתה השלישית, אסיף.
מורן ברנס (39), מנכ"ל ובעלים של משרד הפרסום "דרומה" ותושב שדרות, סיים עכשיו סבב שלישי של שירות מילואים בעזה. הוא ואשתו דפנה לא עזבו את שדרות במהלך השנה האחרונה. בוקר ה־7 באוקטובר מצא אותו בבית הורי אשתו במושב צפרירים, ומשם הוקפץ עם החטיבה שלו במילואים למשימה של טיהור עירו שדרות ממחבלים.
אהד כהן: "עלות הסגירה היומית של הרכבת משדרות לתל ֿאביב היא בין מיליון ו -200 אלף ל -2 מיליון שקלים. סגירה של הקו לשנה או שנתיים פירושה עלויות אדירות. יש פה גם מאבק תודעתי, כי אנחנו דורשים להפסיק את מדיניות המיגון. אנחנו לא רוצים להיות יותר מאחורי חומות"
אלכס ויינטרוב (44), חבר קיבוץ חולית, מתגורר כעת עם אשתו ושלושת ילדיהם באתר זמני שהוקם עבור קהילתם בסמוך לקיבוץ רביבים. ויינטרוב הוא יועץ ארגוני ובעל חברה לפיתוח ארגוני, ובשנה האחרונה, מעבר לפעילותו בתנועה, הוא משרת במילואים כיועץ בפיקוד העורף.
ד"ר לירז כהן־ביטון (39), עברה בימים האחרונים לביתה החדש בשדרות. היא אם לחמישה, ד"ר לעבודה סוציאלית במכללת אשקלון, ומנהלת המערך הסוציאלי במרכז השיקום "עזרה למרפא" בשדרות. היא חזרה לעיר עם רוב התושבים בחודש מרץ, אבל חשוב לה לומר שבעיניה הפינוי היה מלכתחילה טעות גדולה, ואלמלא התבקשה להקים מרכז חוסן למפוני שדרות בתל־אביב, הייתה חוזרת לעיר כבר קודם.
עושים אחדות
שנה אחרי שיצאתם לדרך, מה מבחינתכם ההישג הגדול של "עתיד לעוטף"?
ברנס: "בזכות הפעילות של התנועה יש מקום לאמירה של התושבים בעוטף גם בוועדות הכנסת וגם במנהלת תקומה. הצלחנו ליצור גוף שהוא שחקן שנמצא על המגרש, והדבר המרכזי שמעניין אותו הוא מה נכון לעוטף כולו ולא ליישוב כזה או אחר. זו חשיבה כוללת על חבל ארץ, שלא הייתה קיימת פה אף פעם".
ויינטרוב: "זו פעם ראשונה בעוטף שיש תנועה אזרחית שגם מתעקשת ליצור תמונת עתיד. לפני שנה אמרנו: נכון שאנחנו שבורים, רצוצים וכואבים ונמצאים בתחתית הבור, ובכל זאת אנחנו קמים, משנסים מותניים ובונים פה את המקום הכי טוב במדינת ישראל. בהתחלה הסתכלו עלינו בהרמת גבה, אבל היום אני מרגיש שזה השיח המוביל והדומיננטי".
ארדיטי־נחום: "היכולת להיות מעורבים בבניין ובתקווה היא אקוטית ומשנה מציאות גם ברמה האישית, וגם ברמה היישובית והאזורית. לחלק מהאנשים בעוטף זה החזיר את היכולת ללכת, חיבר אותם לאזור ואִפשר להם לנטוע שורשים מחדש. הצלחנו גם לטבוע תפיסה מהותית של אזוריות. יש לנו מרכיבים משותפים, אבל אנחנו תובעים מעצמנו ליצור תיקון חברתי מגוון בהתאם לגיוון שקיים באזור. לבחור בפעילות משותפת זה לא מובן מאליו, ויש לזה ערך בפני עצמו. אני לא חושבת שאפשר יהיה להצליח בבניית עתיד לעוטף בלי הנכחה של התפיסה האזורית. מאפיין נוסף שגורם לכל הגופים לשמוע אותנו הוא שאנחנו לא לעומתיים. בחרנו לעבוד עם כולם".
כהן: "ההישג הגדול שלנו הוא שאי אפשר להתעלם מאיתנו, ושכל הגופים רוצים לדבר איתנו. יש ישות שמייצגת את התושבים ומזמינים אותה לשולחנות הדיונים, לכנסים ולוועידות. גרמנו למנהלת תקומה להקים כנס קהילות שבו הם הציגו תוכנית חומש. אנחנו ארגון החברה־האזרחית היחידי שנמצא בצוות הבקרה והמדידה שלהם. אנחנו מוזמנים לוועדות בכנסת ורואים בנו כתובת אותנטית לתושבי האזור. גם העובדה שאנחנו תנועה הטרוגנית היא הישג. כולם מדברים על מעגלי שיח ואחדות, אנחנו עושים אחדות בפועל. יש לנו ייצוג של כלל הקהילות בעוטף, ויש לנו תוכנית עבודה להיות הגורם המתכלל האזרחי, ולהביא את הקול האותנטי האזרחי של התושבים לשולחן קבלת ההחלטות".
אחד המאבקים הבולטים של "עתיד לעוטף" בקיץ האחרון היה הדרישה להעביר את מנהלת תקומה לעוטף מאזור נחל שורק, שבו פעלה מאז הקמתה. כחלק מהמאבק, חברי התנועה הביאו משאית הובלה לכניסה למתחם של משרדי המנהלת, כשעליה השלט: "הובלות תקומה: עושים את המעשה הנכון, עוברים לעוטף".
"היה נראה לנו מובן מאליו שהמנהלת צריכה להיות כאן, כדי להבין את הקשיים שהתושבים מתמודדים איתם", מספרת ליאורה בן־צור. המאבק נשא פרי, ובחודש ספטמבר החליט מנכ״ל משרד ראש הממשלה ומ״מ ראש מנהלת תקומה, יוסי שלי, שמשרדי המנהלת יעברו לעבוד בקרוב מחבל התקומה; שלוחה נוספת של המטה תישאר בסמיכות למשרדי הממשלה.
מאבק אחר שמנהלים ב"עתיד לעוטף" בימים אלו הוא החזרת קו הרכבת בין שדרות לתל־אביב. הקו נסגר מיד בתחילת המלחמה, ובמשרד הביטחון מסרבים לפתוח אותו מחדש עד למיגון התוואי העילי של הרכבת, תהליך שצפוי להימשך כשנתיים. ב"עתיד לעוטף" פתחו במאבק תחת הכותרת "שווים למסילה", עם דרישה חד־משמעית לפתיחה מיידית של הקו.
"יש לנו כבר עתירה מוכנה לבג"ץ בנושא", מספר אהד כהן. "עבודת מחקר שעשינו העלתה שעלות הסגירה היומית של הרכבת היא בין מיליון ו־200 אלף ל־2 מיליון שקלים. סגירה של הקו לשנה או שנתיים פירושה עלויות אדירות. יש פה גם מאבק תודעתי, כי אנחנו דורשים להפסיק את מדיניות המיגון. אנחנו לא רוצים להיות יותר מאחורי חומות. הצלחנו ליזום דיון של ועדת חוץ וביטחון בנושא, כדי שבפעם הראשונה צה"ל ייתן תשובות. בינתיים אנחנו בקשר עם הרכבת, וכדי להקל על המצב הנוכחי עשינו עבודה של אנליסטים להתאמת הזמנים של מערך ההיסעים לתחנות רכבת אחרות, כדי שנגיע מהר יותר לעבודה. עד שהרכבת בין שדרות לתל־אביב תחזור, צריכים לשפר את החלופות". נדמה שהמאבק אכן מתחיל לשאת פרי, משום שלאחרונה פורסם כי בצה"ל וברכבת ישראל נערכים לקראת פתיחה אפשרית של הקו כבר בחודש הבא. מקורות בצה"ל טוענים, בכל אופן, כי חלה התקדמות משמעותית.
רשת של מנהיגים
השבוע נבחרו ראשי רשויות חדשים בעוטף. אלו מנהיגים מקומיים שקיבלו עכשיו מנדט מחודש מהציבור לייצג אותם. אתם לא חוששים שהם יגידו לכם שהם המייצגים של התושבים?
ויינטרוב: "מכיוון שהובלנו תהליך אסטרטגי ולמדנו לא מעט במהלך הקמת התנועה, אנחנו יודעים לומר שאי אפשר לשקם אזור מוכה אסון בלי חברה אזרחית חזקה. ראשי הרשויות היו צריכים אותנו לפני הבחירות, ויצטרכו אותנו עוד יותר אחרי הבחירות. הסיפור של פיתוח המנהיגות האזורית הוא אחד מתחומי הליבה שלנו. בימים אלו אנחנו בתהליכי מיון למחזור הראשון של תוכנית לפיתוח מנהיגות אזורית, שאנחנו מוציאים לדרך עם ארגון מעוז, מכללת ספיר ופורום האלופים. המטרה היא לקיים שמונה מחזורים של התוכנית הזאת בארבע השנים הקרובות, ולהצמיח רשת של עשרות מנהיגים מקומיים שתעבוד בשיתוף פעולה, מתוך אמון וחשיבה אזורית".
שירי ארדיטי ֿ נחום: "הצלחנו ליצור תפיסה מהותית של אזוריות. יש לנו מרכיבים משותפים, אבל אנחנו תובעים מעצמנו להביא גם לתיקון חברתי מגוון בהתאם לגיוון שקיים באזור. לבחור בפעילות משותפת זה לא מובן מאליו, ויש לזה ערך בפני עצמו"
כהן: "בתהליך הקמת התנועה למדנו שכדי לבנות אמון צריכים לייחס כוונות טובות. לכל ראשי הרשויות שנפגשנו איתם אמרנו: 'אנחנו לרשותכם'. זו הייתה גם ההודעה הראשונה ששלחנו למשה אדרי, שעמד אז בראש מנהלת תקומה. אנחנו משוכנעים שהם חייבים עזרה. כל המערכת של הרשויות והממשלה עבדו עד ה־7 באוקטובר בקיבולת מסוימת, והיה פה אירוע קטטוני שדורש כניסה גם של החברה האזרחית. לא באנו להחליף אף גורם, אלא לעזור ולהניע את הקומות הבאות כדי שכולם יעשו מה שצריכים לעשות".
בן־צור: "למדנו שלבנות תנועה זה קשה, והעובדה שהצלחנו להחזיק מעמד מעל שנה היא הישג מרשים. היינו רוצים להצליח יותר, למשל להכניס כבר יו"ר קבוע למנהלת תקומה. רצינו שזה יקרה מיד כשמשה אדרי סיים את תפקידו".
ארדיטי־נחום: "חלק מההבנה שלנו ביציאה לדרך הייתה שאם לא נצליח לבסס עתיד בעוטף אחרי מה שקרה פה, יהיה מאוד קשה לבסס אמון ועתיד בכל מקום אחר במדינה. זה כוח מניע חזק מאוד מבחינתנו. זה גם מסביר למה התודעה הציבורית הארצית חשובה לנו מאוד".
כהן: "במפגש חשוב שהיה לנו בתחילת הדרך עם אנשי ועד מתיישבי גוש קטיף, למדנו מהם שאי אפשר להבטיח תקציבים בלי לבדוק שהם גם מגיעים ומיושמים בשטח כמו שצריך. אנחנו בקשר עם אנשי הוועד עד עכשיו".
החברים ב"עתיד לעוטף" מגיעים מיישובים שונים בנגב המערבי שנמצאים בסטטוס שונה: חלקם כבר חזרו הביתה, ולחלקם יש עוד דרך ארוכה.
זה לא יוצר פערים בבחירת היעדים של התנועה?
כהן־ביטון: "התשובה טמונה במשפט שנאמר פה קודם. אנחנו עוסקים בחבל ארץ, לא ביישוב מסוים. זה גם מה שגרם לי להיכנס לתנועה. יכולתי להמשיך לעסוק רק בשדרות, אבל אם אני רוצה שהאזור הזה יהיה מוגן ובטוח ומתפתח עבור הילדים שלי, אני לא יכולה להסתכל רק על חלקת הא־לוהים שלי אלא חייבת לחשוב רוחבית ולדאוג שגם לליאורה, אלכס ואהד יהיה בית בטוח לחזור אליו".
ארדיטי־נחום: "החיים שלנו במדינת ישראל מחייבים שיד אחת שלנו תהיה ראש חץ ותראה לנו את הנתיב קדימה, והיד השנייה תהיה מושטת למי שצריך אותנו. אלו כוחות מנוגדים אבל גם משלימים. אני מבחינתי צריכה לחבק את אלכס ואת ליאורה ואת כל מי שעדיין לא חזר לבית שלו".
כהן: "ב־7 באוקטובר נכפתה על כולנו ברית גורל – יישובים, קיבוצים וערים. אנחנו רוצים להפוך אותה לברית ייעוד. אנחנו רוצים לקחת אחריות ושלכולם פה יהיה פה טוב, ליצור זהות אזורית וגאוות יחידה. אנחנו מייצרים פה גם משימה לאומית, לא רק אזורית. המטרה היא שכל אחד במדינה ירצה לקחת חלק בבניית העוטף, כי זה יהיה סיפור הצלחה".
לא יחליטו עלינו בלעדינו
כהן עזב את עבודתו בתחום ההייטק ובשנה האחרונה התמסר כולו לניהול "עתיד לעוטף". מלבדו יש עוד שבעה עובדים בתנועה. המשרד של "עתיד לעוטף" ממוקם כרגע בחממה הטכנולוגית של חברת NatureGrowth בשדרות, שהחליטה להקצות בחינם את משרדיה ליוזמות חברתיות כמו עתיד לעוטף.
"אנחנו ממש לא משופעים בכסף", מבהיר כהן, "אבל כן הצלחנו לגייס פילנתרופים לאזור שמשקיעים בקרן הון־סיכוי של המדינה. כשגייסנו את האנשים לא באנו עם פתרונות, אבל הבנו שיש לנו כמה עקרונות שאיתם יצאנו לדרך. הראשון הוא שלא יחליטו עלינו בלעדינו, השני הוא הצורך ליצור חזון אזורי ארוך־טווח, מלמטה למעלה, והשלישי הוא שהתנועה שלנו היא תנועה אזרחית א־פוליטית, שזה אומר שאנחנו עובדים עם כל דרג נבחר. אין לנו אספירציות פוליטיות. אנחנו רק רוצים שהילדים שלנו יבחרו לגדל את הילדים שלהם פה".
פעילים חברתיים מהצפון יצרו אתכם קשר כדי ללמוד מההתארגנות שלכם לקראת החזרה שלהם הביתה?
כהן: "כל מה שאנחנו יודעים שייך לכולם, וכשבונים מודל הפעלה לחברה אזרחית הוא שייך לכולם. אנחנו מתמקדים עכשיו בעוטף, אבל יש תנועות מהצפון שכבר פנו אלינו ואנחנו מנסים לעזור להן. אגב, גם בתוך העוטף אנחנו מתמקדים יותר באנשי הגבול, אבל מתייחסים לכל האזור".
באתר שלכם אתם מדברים על יצירת חזון ארוך־טווח לעוטף לשנת 2046. אני רוצה לשאול על הטווח הקצר. שנה מהיום, איפה אתם רוצים לראות את העוטף?
ברנס: "המשפט הראשון שצריך להיאמר הוא שהחטופים יהיו בבית. מפה אפשר להמשיך".
בן־צור: "בסופו של יום השיקום של העוטף הוא גם עבור החטופים וגם עבור הילדים שלנו, כדי שנוכל לגדל כאן ילדים לא רק בחמש השנים הבאות אלא גם בעשרים־שלושים־ארבעים השנים, והלאה".
ארדיטי־נחום: "אני מקווה לראות מעורבות הרבה יותר גדולה של תושבים, והשפעה על עיצוב העתיד שלהם ועל התשומות שמושקעות פה וכיצד הן בונות את המקום הזה".
ויינטרוב: "כשאני חושב על שנה קדימה מתנגנות לי שלוש מילים בראש – תקווה, אמון ושותפות. אנחנו מחויבים ליצור שותפות בין אנשי העוטף בשיקום הבית שלנו ועם כלל מדינת ישראל. כשהעוטף יהיה חזק ומשוקם, גם המעגלים הרחוקים יותר של הנגב וגם אזורים אחרים במדינה יחיו יותר טוב. העובדה שבניגוד אליי, אהד ולירז כבר חזרו לבית שלהם, יוצרת אצלי תקווה. מה שיוצר תקווה הוא שאזרחים קמים ונלחמים על הבית. עבורי זו שאלה טריוויאלית אם אני חוזר לבית בחולית. ברור לי שאני חוזר. אני מאמין שבעוד שנה התקווה תהיה יותר חזקה, וכך גם האמון והשיתוף".
כהן־ביטון: "אני רוצה להוסיף את המילה צמיחה. אם רוצים להגיע לשנת 2046 עם עוטף כמו שאנחנו חולמים, צריכים לטמון את הצמיחה הזאת כרגע, כדי שנוכל לראות את השתיל הזה גדל ופורח בעוד כמה שנים".
