שמונה חקלאים נהרגו במתקפות של חיזבאללה בשבועיים האחרונים; האחרון שבהם הוא סיון שדה, בן 18 בלבד, שנהרג בשבוע שעבר מפגיעת רקטה בכפר־מסריק שבגליל המערבי. שורת האסונות הללו מזכירה לכולנו את מי שממשיכים לעשות ציונות ולעבד את השדות והמטעים הסמוכים לגבול לבנון, תוך סיכון חייהם.
אברהם אילת, דובר הקיבוץ וחבר המשפחה, מספר שסיון "רק סיים י"ב, והיה אמור להתגייס במרץ בשנה הבאה. הוא עבד בגד"ש (גידולי שדה; א"ג) כמה שנים, עוד כשהיה תלמיד, ואחרי שסיים הפך להיות חלק מצוות הגד"ש יחד עם חברים נוספים לכיתה. הוא היה ספורטאי בולט, שיחק כדורעף בנבחרת הנוער של הקיבוץ, והיה מאוד אהוב ומקובל חברתית. סיון הוא דור רביעי למקימי הקיבוץ. שני סבים של הוריו היו מראשוני הקיבוץ שנוסד ב־1933".
עומר ויינשטיין נהרג לפני שבועיים עם ארבעה מעובדיו התאילנדים, כשהיו בדרכם לעבודה במטע התפוחים המשפחתי במטולה. "עומר היה הבן הממשיך", אומר אביו משה, "הוא באמת עשה דברים לתפארת מדינת ישראל. נתתי לו את המשק המשפחתי, והוא פיתח והגדיל אותו. כל המדריכים החקלאיים שביקרו אצלנו בשבעה, לא הפסיקו להלל את המקצועיות שלו בגידול הנשירים והאבוקדו, וזה בלי לדבר על מה שהוא היה מבחינה אנושית וערכית. בשבעה באו אליי אנשים שאני לא מכיר, וסיפרו לי שעומר נתן להם עצות ועזר להם להיקלט בקיבוץ שאליו התפנו. אני לא יודע מתי היה לו זמן לכל זה, כי רוב השבוע הוא היה במטעים, אבל איכשהו הוא הצליח לעשות גם את זה".
משפחת ויינשטיין היא משפחה חקלאית ותיקה שמעבדת מאות דונמים של עצי פרי על גבול לבנון. עומר ז"ל – בן 47, נשוי ואב לארבעה – היה דור רביעי לחקלאי מטולה. אביו משה בן ה־75 המשיך את הוריו שייקה ויפה, שהמשיכו את מה שהחלו הוריה של יפה, אליעזר וחיה רזניק, לפני 127 שנים במושבה הקטנה בקצה אצבע הגליל. סבו של משה מצד אביו, שעל שמו הוא קרוי, עלה לארץ עם יוסף טרומפלדור. הסב, משה, היה מאנשי תל־חי הסמוכה, אך עבר למטולה לאחר מאורעות תר"ף.
"ההורים שלי היו איכרים במושבה, ואבא שלי תמיד אמר שקרו לו שני ניסים בחיים, נס אחד שנולד לו בן אחרי שלוש בנות, ונס שני שהוא ממשיך את הדרך שלו", אומר משה. "הקמנו מצפה הנצחה לזכר ההורים שלי, ותמיד הייתי מספר למבקרים על המשפחה ועל הבן שלי, ואמרתי שהוא הממשיך שלי. הוא למד קרקע ומים בפקולטה לחקלאות וסיים בהצטיינות. הוא גם היה חבר הנהלה באגודת מים חצבני־דן. אפילו בקיבוץ דפנה, שהמשפחה התפנתה אליו עם תחילת המלחמה, רצו שהוא יהיה חבר דירקטוריון בענף המטעים, אבל הוא אמר שהוא לא יכול להתחייב כי הוא מקדיש את כולו למשק ולמשפחה. הגדולה שלו בת 17 וחצי, ועוד שלושה בנים קטנים יותר, שהגדול שבהם רק בן 14. כשהוא היה איתם הוא לא היה עוזב אותם לרגע. לא יכולתי לחלום על משהו טוב יותר ממה שהוא היה עושה, וכל מה שאגיד עליו זה רק מעט ממה שהוא היה באמת. זה לא נתפס שאיבדנו אותו".
ויינשטיין, שעוסק בחקלאות עוד מהימים שבהם כדי לפתוח את הצינורות היה צריך להגיע עד לשיבר, מכיר מקרוב את ההתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את פני הענף, אם כי לא תמיד הוא הצליח להדביק אותן. "היום כל המים לעצים מופעלים דרך מחשב, ורק עומר התעסק בזה. אני לא יודע אפילו איך מסתכלים על זה. מזל שהיו לו הרבה חברים שאהבו אותו, אחד מהם בא בשבעה ועזר לי לפתוח את המים כדי שהעצים לא ימותו. אנחנו מגדלים תפוחים, אפרסקים, נקטרינות, קיווי, אפרסמון, פקאנים, שזיפים ואבוקדו. בגלל שאנחנו לא רוצים להגיע למצב שכל המטעים יהיו זקנים או כולם צעירים, אנחנו משַנטעים – נוטעים מחדש – כמה עשרות דונמים בכל שנה, כדי שתהיה מחזוריות. בשנה שעברה היינו אמורים לנטוע עשרות דונמים חדשים, אבל בגלל המלחמה לא הצלחנו. בינתיים חלק מהעצים כבר מתו, על אחרים עלו טנקים. המכה שקיבלנו עכשיו היא המסמר האחרון בארון הקבורה של המטעים".
ויינשטיין האב מתקשה לראות כיצד המשק המשפחתי יצליח להשתקם. "רצו להביא לי מתנדבים במקום פועלים. אני מאוד מעריך את זה, אבל קשה להסתמך על זה. הרבה מהמתנדבים הם פנסיונרים, והם לא יכולים לעמוד על סולם ולקטוף במטעים, בוודאי לא באזור שהוא מאוים. לצערי אנחנו בבעיה מכל הכיוונים, ואני לא אופטימי. אני מאוד מקווה שנצליח למצוא מישהו שינסה להשתלב בעבודה וייכנס לנעליים של עומר. אם לא נמצא, כנראה ניאלץ לסגור את המטעים".
החיטה צומחת שוב
הקִרבה של החקלאות הישראלית לקו האש משפיעה על הנכונות לעבוד בה. עם תחילת המלחמה סבל הענף ממשבר כוח האדם הגדול ביותר שידע מאז קום המדינה. לפי נתוני משרד החקלאות והביטחון התזונתי, ערב המלחמה עבדו בחקלאות כ־29 אלף עובדים זרים, רובם מתאילנד. קרוב לעשרת אלפים מהם עזבו חזרה לארצם בשבועות הראשונים של המלחמה, זאת לצד כ־10־12 אלף עובדים משטחי הרשות הפלסטינית שהוטל עליהם סגר. כך קרה שהחקלאות הישראלית התמודדה עם מחסור של כ־20 אלף עובדים. למצב הקשה תרם גם גיוסם של עובדים רבים לשירות מילואים, ותופעה של אי התייצבות לעבודה בשל חששות ביטחוניים. גם הפינוי של תושבים רבים שעבדו בחקלאות מבתיהם באזורי הגבול, הוביל לירידה דרמטית במספר הידיים העובדות, בעיקר באזורי קו העימות שהיו ועדיין נמצאים תחת אש כמעט יומיומית.
למרות נתוני הפתיחה הללו, מספר העובדים הזרים כיום בישראל גדל בעשרת אלפים לעומת ערב המלחמה, גם בזכות פעילות משרד החקלאות שהצליח להגדיל את מכסת עובדי החקלאות הזרים ל־70 אלף, כחלק מתפיסה שרואה את הבטחת ייצור המזון המקומי כיעד חשוב ועיקרי.
בעיני יובל ליפקין, ראש מנהל ביטחון המזון במשרד החקלאות, מדובר בחלק ממהלך אסטרטגי: "עם התארכות המלחמה הולכים וגוברים האיומים גם על ביטחון המזון הלאומי. לצד זאת, מדינת ישראל מאפשרת ייבוא אגרסיבי שפוגע בחקלאות המקומית, וכמדינת אי אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. אנחנו במשרד שואפים לצמצם את התלות בייבוא, לדעת לייצר יותר ולבנות תוכניות מזון לשגרה ולחירום. נכון שהחקלאות הישראלית לא יודעת לייצר הכול, אבל כמדיניות אנחנו צריכים להתבסס על גורמי הייצור המקומיים ולא על ייבוא, ולעבור לתכנון ארוך טווח.
"לפי ההערכות, עד שנת 2050 האוכלוסייה הישראלית תגדל פי שניים, ואם נמשיך לייצר את אותה כמות מזון, המשמעות היא שנצטרך להסתמך על יותר ייבוא, דבר שאנחנו מבקשים להימנע ממנו. באמצעות הגדלה של אמצעי הייצור, הקצאת קרקעות חדשות, הורדת מחירי המים והגדלת כוח האדם, אנחנו מתכננים להפוך את המגמה. עד שנת 2030, למשל, אנחנו מתכננים להגדיל את הייצור המקומי של חיטה ב־35%, באמצעות שימוש בזרעים איכותיים יותר והשקיה מדויקת יותר".
התוכניות יפות, אבל האם החקלאות בצפון באמת תצליח להשתקם אחרי יותר משנה של מלחמה?
"אנחנו אופטימיים כי אנחנו מסתכלים על מה שקרה בדרום, שם החקלאות חזרה לגודלה המקורי ואף הגיעה ליותר מ־100% ממה שהייתה לפני שבעה באוקטובר. אנחנו בטוחים שזה יקרה גם בצפון. השיקום עתיד לעלות מיליארדים, ולמרות שמבחינת אנשים רבים ייבוא מזון הוא פתרון הקסם, אנחנו מאמינים שחקלאות ישראלית היא משימה לאומית וחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. לכן אנחנו מגבשים תוכנית רחבה יחד עם משרדי הכלכלה והבריאות, האקדמיה, המל"ל ועוד, במטרה לבנות את העתיד של החקלאות בישראל. זה משהו שלא נעשה עד היום, אבל אני מאמין שנצליח".
ענף הנשירים הוא אחד הענפים החקלאיים שנפגעו מהמלחמה בצורה הקשה ביותר. בשנת 2023, התפוחים, האפרסקים והנקטרינות שהבשילו מאוחר נרקבו על העצים בהיעדר ידיים קוטפות, יחד עם הקיווי, הרימון והשזיף. בשנת 2024 נפגעו כל סוגי הנשירים כתוצאה מפגיעות ישירות, שריפות, סגירת שטחי חקלאות בצווים צבאיים ועוד, ובהם ענפי האגס, הנקטרינה, כרמי היין, האבוקדו, השזיף, הדובדבן, הקיווי, התפוח, האפרסק, הזית והמנגו. נוסף על כך, נגרמו פגיעות עקיפות לאחר שהחקלאים לא יכלו לדשן, לגזום ולהדביר את המטעים כרגיל, דבר שצפוי להוביל ליבול שנתי מופחת. קרוב ל־2,000 דונם של מטעים נשירים נפגעו משריפות שגרמו הפגזות חיזבאללה, בהם גם כרמים, זאת לצד כ־22 אלף דונם של נשירים ואבוקדו במרחק של עד 2 קילומטרים מגבול לבנון, שאינם מעובדים באופן מלא בשל המלחמה, וחלקם אף נסגרו לחלוטין לתנועת אזרחים מטעמי ביטחון.
משה ויינשטיין, אביו של עומר ז"ל: "היום המים לעצים מופעלים דרך מחשב, ורק עומר התעסק בזה. אני לא יודע אפילו איך מסתכלים על זה"
"החקלאים שומרים על אדמות המדינה באמצעות החקלאות, ועכשיו חלקם יכולים רק להסתכל מרחוק על האדמות האלו", אומרת רננה בשן־גולדסמית, רכזת חקלאות צפון של ארגון השומר החדש. "אני מסתובבת עם חקלאים במטעים המאוימים וזו סיטואציה הזויה, איומה. חקלאים שמעבדים קרוב לגבול אמרו לי שכשהם עולים לשטח, הם משאירים את הטרקטורון מונע כדי שיוכלו לברוח ברגע שישמעו את הפיצוץ. אחד מהם כבר עף פעם אחת מהטרקטורון שלו, מהֶדף של נפילה שהייתה שם בשטח, אבל הוא עדיין עולה לעבד את המטע למרות שהוא מוגדר כשטח פתוח ולא מוגן על ידי כיפת ברזל.
"חקלאי אחד הצביע על נקודה ואמר: 'פה נפל כטב"ם, מאז אני לא מתקרב לפה'. אחר אמר לי: 'השטח שלי ממש נצפה מלבנון, כך שאני לא נכנס לשם'. חקלאי שלישי אמר לי בכאב שהעצים שלו 'השתגעו לגמרי', כי אין מי שיגזום ואין מי שידלל. את הולכת בשטח ורואה מטעים עם פרי שנרקב על העצים, והלב שלך נקרע".
"החקלאים הרבה פחות מוגנים משאר האוכלוסייה", אומר אברהם אילת מקיבוץ כפר־מסריק. "ראשית, אין מרחב מוגן בשטח. וגם אם היה, בגלל שמעבדים שטחים גדולים, אי אפשר היה להגיע אליו בזמן. בנוסף, השטחים החקלאים נחשבים מבחינת מערכת היירוט כשטח פתוח, ולא מיירטים טילים שמכוונים אליהם. השטחים האלו כל הזמן מופגזים, ויש לנו אוסף של עשרות חלקי טילים שנפלו אצלנו בשדות. בשבעה ביקרו שרים וחברי כנסת, והמשפחה ביקשה מהם, יחד עם מנהלי המשק, שימצאו פתרון. עלה רעיון להגדיר את השטחים החקלאיים כשטח מוגן בזמן שהחקלאים יוצאים לעבד את השדות, אבל אני לא בטוח שזה פתרון ריאלי. אנחנו ערים לכך שהחקלאים לא מוגנים, אבל לא נפסיק לעבד את השדות שלנו, לחרוש, לזרוע ולהשקות".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה לפנייתנו: "צה"ל עושה את מרב המאמצים לספק הגנה מיטבית לכלל אזרחי מדינת ישראל. חשוב לציין שההגנה האווירית אינה הרמטית ויש להישמע להנחיות פיקוד העורף כדי להבטיח התגוננות מיטבית. לא נוכל לפרט על מדיניות ההגנה האווירית מעבר לכך מטעמי ביטחון מידע".
צוואה ציונית
מתוך רצון לעזור, הקימו אנשי "השומר החדש" חמ"ל סיוע לחקלאי הצפון: "בשבעה באוקטובר בשעה 9 בבוקר פתחנו את החמ"ל במשרדי השומר החדש, כשהמטרה הראשונה הייתה להגיע לכל חקלאי שזקוק לעזרה ומענה טלפוני. קודם כול שיבינו שיש להם אוזן קשבת ויש עם מי לדבר. המטרה השנייה הייתה לאפשר ביטוח לכל מתנדב שירצה להגיע לתת יד. אם עד עכשיו עבדנו עם 100 אלף מתנדבים על פני שנה שלמה, ב־7 באוקטובר זה היה 100 אלף בתוך פרק זמן של כמה חודשים.
"עם הזמן הקמנו גם קהילה של מתנדבים בצפון, ופתחנו קבוצת ווטסאפ ייעודית לכל חקלאי שבה אנחנו ממפים את הצרכים שלו, כדי שהמתנדבים בשטח יוכלו לעזור לו במה שהכי נחוץ ודחוף. כרגע יש לנו מאות מתנדבים שיוצאים לפי הצורך לנקודות שונות ברחבי הצפון. ממש לאחרונה שלחנו קבוצה גדולה של מתנדבים לקטיף באזור תל־פארס ברמת הגולן, שהוא אזור שאומנם לא פונה, אבל הוא מאוים בגלל הקרבה לגבול. הבאנו קבוצות מתנדבים גם למטולה ולמרגליות, והשבוע הייתה לנו קבוצה שיצאה להתנדב במושב לימן שבגליל המערבי".
האתגר המרכזי שעימו מתמודד משה ויינשטיין, כמו שאר החקלאים בצפון, הוא סוגיית כוח האדם. "בעשרים השנים האחרונות, החקלאות נשענה בעיקר על עובדים תאילנדים", מסבירה בשן־גולדסמית, "וברגע אחד הכול התפוגג". במשק של ויינשטיין היו 16 עובדים תאילנדים. ארבעה נהרגו יחד עם עומר, אחד פצוע קשה, מורדם ומונשם, ואחרים נבהלו וברחו. "אבל העצים לא מחכים, יש עליהם תפוחים שצריך איכשהו לקטוף".
ואנשים יהיו מוכנים לעלות ולקטוף תפוחים במטע שחמישה בני אדם נהרגו בקרבתו?
"משפחת ויינשטיין רוצה לחשוב על היום שאחרי ונערכת לקראתו, אבל הם גם ביקשו שלא נשלח כרגע מתנדבים כי זה באמת מסוכן. ובכל זאת, אנחנו חייבים את החקלאות כדי לשמור על המדינה שלנו. הארגון שאני עובדת בו חרט על דגלו את השמירה על אדמות המדינה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להמשיך להתקיים במדינה שלנו, אין אפשרות אחרת".
האהבה של משפחת וינשטיין לחקלאות התבטאה גם במפגש של עומר ז"ל עם מתנדבי רשת "אדם ואדמה", בשנת 2022. המילים שאמר להם אז הפכו למורשת הציונית שהשאיר אחריו: "אם הייתי חושב על מקצוע כמקור פרנסה בלבד, כנראה לא הייתי נשאר בחקלאות; אבל מי שמחפש מעֵבר, מי שיודע מה זה לראות את הפרי, אין דברים כאלה. העץ הזה לא גדל מעצמו, אנחנו גידלנו אותו, השקענו, עמדנו וקשרנו… אני צריך אנשים שאוהבים את החקלאות, שבוחרים בזה. אני אגרונום, למדתי קרקע ומים וסיימתי בהצטיינות, ויכולתי ללכת לעבוד במה שאני רוצה, אבל אני רוצה את זה ואוהב את זה".
