"תחושת הניתוק של המגויסים חייבת להעיק עלינו", כתב ח"כ יוסי שריד. "אם הכנסת רוצה לעסוק בבעיות אמיתיות, ושחוקיה לא יהיו 'חוקי נייר', עליה להקפיד על קשר בלתי אמצעי עם אלה הנמצאים בקווים. חשוב, כי בכל עת ישרתו כמה מהחברים במילואים"
שר הביטחון שמעון פרס הציג תמונה שונה באשר לשיקוליו של שרון: לדבריו, לא הייתה זו "גזרת אריק", אלא אי שביעות רצונו של האלוף מתפקידים אחרים שהוצעו לו בצבא. "אילו היה צריך לשרת בצבא כטוראי, לא הייתה שום בעיה. אבל אם הוא צריך בעת ובעונה אחת להיות מנהיג מפלגה ומנהיג אוגדה – השאלה נעמדת ולא פשוט להשיב עליה".
"גזרת שרון" תפסה מקום מרכזי בדיונים שהתקיימו אז בוועדת הכנסת, שהתחבטה וניסתה ליצור נהלים להסדרת שירותם של ח"כים במילואים. חמישים שנה אחר כך, צף ועלה הנושא מחדש בעקבות תמונה אחת שצולמה בלבנון – תמונתו של ח"כ יצחק קרויזר (עוצמה יהודית) יושב על גרם מדרגות, סביבו חיילים נוספים, ומאחוריו כתובת גרפיטי: "לשכת ח"כ קרויזר". בתחילה דווח שהח"כ הודח ממילואים בשל הפרסום, אך עד מהרה התברר כי התמונה מורכבת יותר.
בעזרתו האדיבה של ארכיון הכנסת, הצלחנו להתחקות אחרי סדרת הדיונים שעסקו במתח בין עבודתו של נבחר הציבור ובין התפקיד שהוא אמור למלא בצבא, ובשאלות העולות מהסיטואציה המוזרה מעט, כאשר אדם ששותף להחלטות המחייבות אפילו את הרמטכ"ל – מקבל פקודות מסמל. איך מונעים את חדירת הפוליטיקה לבסיסי צה"ל? מה חשוב יותר – העבודה הפרלמנטרית או עוד משמרת בעמדה? והאם רוח האומה תצא נשכרת מכך שהנבחרים, המורמים מעם לכאורה, ילבשו מדים כאחד האדם?
"יש חשיבות אדירה בכך שמאפשרים לח"כים לשרת במילואים", אומר לנו משה טור־פז, חבר כנסת מטעם מפלגת יש עתיד וסגן־אלוף במילואים, שהתגייס למערכה במלחמת חרבות ברזל ואף נאם בכנסת כשהוא לבוש מדי ב'. "הקול שאנו מביאים לכנסת כנציגי ציבור משרתים והדוגמה האישית הם חשובים ביותר. מוסכם שיש ליישם זאת עם כללים נוקשים של עשה ולא תעשה".
חפש את הדובון
לפי הנהוג כיום, ח"כ ששירת במערך המילואים ערב תחילת כהונתו מוכנס אוטומטית לר"מ 80: רשימה מקובצת של חיילי מילואים שאין לזמנם בשל היותם נבחרי ציבור, אלא אם ניתן להם אישור מראש אכ"א לשרת ביחידותיהם. עד לפני שנתיים ניתנו פה ושם אישורים כאלה. בחודש יוני 2022 החליט ראש אכ"א יניב עשור להקפיא את האישורים הללו ולהחזיר את כל הח"כים לר"מ 80. אנשי שדולת המילואים בכנסת – חברי הכנסת משה סולומון (הציונות הדתית), שרון ניר (ישראל ביתנו), אלון שוסטר (המחנה הממלכתי), משה טור־פז (יש עתיד) ויצחק קרויזר (עוצמה יהודית) פנו לראש אכ"א בבקשה שיאשר את המשך שירותם במילואים, ונענו בשלילה.
כדי למצוא את שורשי המעמד המיוחד של חבר כנסת כ"מילואימניק מוקפא", צריך לחזור לדיון שהתקיים בוועדת הכנסת בכ' בתשרי תשל"ד, שבוע וחצי אחרי שפרצה מלחמת יום הכיפורים. ח"כ אברהם עופר (המערך) פתח את הישיבה בבקשת חברו למפלגה, ח"כ עוזי פיינרמן, להעלות את נושא חובת שירות המילואים של חברי הכנסת, והצורך "לקבוע הסידורים בקשר לכך". הוא הזכיר את סעיף 7ב' לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, שנאמר בו: "אין חבר הכנסת פטור מחובת שירות מילואים לפי חוק שירות ביטחון, תש"ט 1949; אולם הסידורים בדבר המועמד למילוי חובה זו ייקבעו על ידי ועדת הכנסת בהתייעצות עם שר הביטחון או עם בא כוחו". הסעיף הזה, שנוסח בשנת 1951, תקף עד היום, וגם השיח שנפתח אז בין הכנסת ובין משרד הביטחון נותרו רלוונטיים לימים אלה.
במלחמת יום הכיפורים התגייסו כמה חברי כנסת, וכן שר אחד – רב־אלוף במיל' חיים בר־לב, שר המסחר והתעשייה בממשלת גולדה, שיצא לפקד על חזית הדרום. בר־לב לא היה אז חבר כנסת; הוא סיים את תפקידו כרמטכ"ל שנה וחצי לפני כן, ובתוך התקופה הזאת לא התקיימו עדיין בחירות. ניסיונותינו לאתר רשימה מסודרת של חברי כנסת שגויסו או התגייסו בעת ההיא העלו חרס, אך נבירה בפרוטוקולים מלמדת שכמה עשרות ח"כים היו משרתי מילואים פעילים בימי המלחמה ובשנה שאחריה. בשמו של אחד מהם אפשר לנקוב: יעקב נחושתן מסיעת גח"ל, יוצא אצ"ל ולימים שגריר ישראל בהולנד. "גם אני מגויס", הכריז נחושתן באותה ישיבה קצרה של ועדת הכנסת. היו"ר ארי אנקוריון (המערך) קבע שהוועדה תדון בקביעת הסידורים בדבר מילוי חובת שירות מילואים של חבר הכנסת "בהתייעצות עם שר הביטחון או בא כוחו".
אוקטובר 73' היה אמור להיות גם החודש של הבחירות לכנסת השמינית, אולם אלה נדחו בשל המלחמה והתקיימו לבסוף ב־31 בדצמבר באותה השנה. אחד הדיונים הראשונים של הכנסת החדשה נפתח בנאומו של יוסי שריד, אז חבר סיעת המערך. על הפרק: הצעתו של שריד לשלוח באופן קבוע חברי כנסת לשרת בצה"ל. את תוכן נאומו הוא מסר גם כמכתב ליו"ר הכנסת ישראל ישעיהו, והדברים נשמעים כאילו נלקחו מימינו אלה: "תחושת הניתוק של המגויסים, שעליה עמדתי השבוע היטב בביקורי בקווים הקדמיים, חייבת להעיק עלינו", כתב שריד. "הכנסת צריכה להיות ערה ודרוכה יותר מתמיד להלכי הרוח בקרב המגויסים ולחילופיהם. אם הכנסת רוצה לעסוק בבעיות אמיתיות, ואם היא רוצה שחוקיה לא יהיו 'חוקי נייר', עליה להקפיד על קשר בלתי אמצעי עם אלה הנמצאים בקווים הראשונים… אני אישית מודע לערך השלילי הנודע לשירותם של חברי כנסת במילואים, הממלאים תפקידים של קצונה בכירה. אולם, בכנסת נמצאים עכשיו חברים רבים, צעירים. חשוב, כי בכל עת ישרתו כמה מהם, אלה שאינם נמנים על הקצונה הגבוהה, במילואים. אני מבקש להאמין, כי תראה לנכון להוציא הצעתי זו אל הפועל… לשירותם במילואים של כמה חברי כנסת תהיה סמליות מיוחדת בנסיבות של תחושת ניתוק בקרב המגויסים".
"אני מקווה שחברי הכנסת לא ייפגעו אם אומר שצה"ל לא יתמוטט בלי שירותם", אמר שר הביטחון פרס. "כפרפראזה על דברי הנשיא קנדי: השאלה איננה מה נותן הצבא לחברי הכנסת, אלא מה נותנים חברי הכנסת לצבא"
היו"ר ישעיהו העביר את מכתבו של שריד לוועדת הכנסת כדי שתדון בנושא. באותם הימים הגיע ללשכת יו"ר הכנסת מכתב נוסף בנושא יחסי הכנסת והצבא: ח"כ אברהם כץ, איש הליכוד, ביקש לאפשר לנבחרים לבקר את החיילים המוצבים בחזית ולעמוד מקרוב על מצבם. גם הנושא הזה הועבר לטיפול ועדת הכנסת, וזו התכנסה כעבור כשבועיים ודנה בפניותיהם של שני הח"כים.
"אני חושב שהמניעים של ח"כ כץ ושלי זהים", אמר שריד בוועדה. "כל אחד מאיתנו בא בדברים עם מגויסים ושומע את הטענה החוזרת ונשנית שיש איזה ניתוק בין השלטונות לבין המגויסים, ושחברי הכנסת מסתופפים כאילו באיזה מגדל שן ואין להם ידיעה ממשית ובלתי אמצעית על הבעיות, הרצונות, משאלות הלב והמועקות של המשרתים במילואים. לכן אני מציע שבכל עת ישרתו שניים־שלושה חברי כנסת במילואים.
"יש לכך טעם נוסף: לו חבר כנסת אחד או שניים היו משרתים, למשל, ברמת הגולן בשבועות האחרונים, הכנסת הייתה נשכרת גם מבחינה זו שהייתה יכולה לשמוע ממקור ראשון אינפורמציה על הדובונים וכיוצא בזה, במקום להסתמך רק על מכתבים ופרסומים בעיתונים". שריד כיוון ל"מכתב גלוי" שפרסמו תשעה חיילים מעל דפי העיתון מעריב: "היכן הדובונים כולם?", דרשו לדעת החיילים, שעשו את החורף הארוך ההוא בחזית הצפון, וסבלו ממחסור בלבוש חם.
"המשמעות העיקרית בעיניי היא המשמעות הסמלית החשובה הנודעת לשירות מילואים של חבר הכנסת באורח סדיר", הוסיף שריד בישיבת הוועדה. "אין לי הצעה ספציפית בעניין זה, אבל אני יכול לתאר לי שתפקיד של קצין הסברה, למשל, יכול לעלות יפה עם כוונתי".
אהוד אולמרט, ח"כ טרי מטעם הליכוד, תהה: "אם תימצא ביחידה מסוימת וחיילים יתקיפו את מדיניות הממשלה, מה תעשה?". שריד, שכיהן מטעם מפלגת השלטון, השיב: "…יכול אני לומר שנדמה לי כי לא נכנסתי לתחום שאפשר לראות בו תחום של תעמולה מפלגתית".
שריד הוסיף וציין שאם תתקבל הצעתו, יהיה צורך לווסת את גיוס הח"כים – "שלא יקרה שלסיעה אחת יהיו שניים־שלושה חברי כנסת המשרתים במילואים, ובאותו זמן לא יגויס שום חבר כנסת מסיעה אחרת. אפשר להבטיח שבמקרה של הכרעות חשובות בכנסת יוזעק חבר הכנסת לכאן". אגב, כך קרה בדיוק לחבר הכנסת אולמרט. ב־0891 בעת כהונתו כחבר בכנסת התשיעית, עבר אולמרט לבקשתו קורס קצינים במסגרת שירות המילואים. במהלך הקורס, קיבל היתר מיוחד להגיע לכנסת ולהשתתף בהצבעות חשובות.
לא להיות סייר־פרפר
ח"כ אברהם כץ הסתייג מעט מההצעה של שריד ליצור מעין סבב של חברי כנסת שיוצאים, איש־איש בתורו, לשירות מילואים רגיל: "כרוכות בכך לא מעט בעיות טכניות חמורות, כי אם אני, למשל, חבלן במסגרת השירות הצבאי, לא אוכל להמשיך לשרת בתפקיד זה אם לא אהיה מעודכן, משום שהדבר מסוכן הן ליחידה והן לי עצמי… אולם עם כל זאת אני מחייב דווקא שירותו של חבר הכנסת בתנאים רגילים ומקובלים, ולא כסייר־פרפר. לשון אחרת, חבר הכנסת צריך להיות צמוד ליחידה, לאכול את החצץ יחד עם החיילים המשרתים שם. דווקא החיים באותם תנאים רגילים של כל חייל מילואים הם הקוסמים לי בהצעת חבר הכנסת שריד, ואל נהפוך את חברי הכנסת לקציני הסברה על כל הכרוך בכך".
באותה ישיבה נבחנה גם בקשתו של ח"כ כץ ליזום ביקורים של ח"כים אצל החיילים. "במכתבים ובפניות לעיתונות נאמר שמאז מלחמת יום הכיפורים חדלו אנשי ציבור להופיע בבסיסים מרוחקים", סיפר כץ, והעלה רעיון יצירתי: חברי הכנסת יגיעו להרצות בפני חיילים על נושאים מקצועיים, כל אחד בהתאם לתחומי הידע שלו. "אני למשל ביקשתי להרצות על הגיאוגרפיה של עמק הירדן, כי התמחיתי בנושא זה".
לאותה ישיבה של ועדת הכנסת הוזמן גם קצין הכנסת, יצחק בן־גל. הוא התמקד בהיבטים המעשיים: "הסיבה העיקרית שבגללה אין צה"ל מעוניין שחברי הכנסת ישרתו בשירות מילואים היא חוסר האפשרות לתאם מועדים עם חברי הכנסת כשהיחידות הולכות לקווים. חוק חסינות חברי הכנסת בא להבטיח שחברי הכנסת יוכלו לשבת בבית הזה ולמלא את תפקידם… ליחידות יש מועדי אימונים. אני זוכר שהיו חברי כנסת אשר רצו להמשיך בשירות מילואים ונשארו במסגרת זו, אך כל אימת שהגיע מועד השירות, ביקשו ממני להשיג להם שחרור. כדי למנוע הטרדות אלה אמר צה"ל שמוטב להעביר את חברי הכנסת בתקופת כהונתם ליחידת מילואים מסוימת.
"נניח שבמשך חודש זה היו קוראים למילואים חמישה חברי כנסת, כפי שמציע ח"כ שריד. יש לזכור שתקופה זו היא תקופה גורלית להקמת הממשלה, ושום סיעה לא תהיה מוכנה לשחרר חבר כנסת. אם תתעורר בעיה של השתתפות בהצבעה, יצטרך המפקד המקומי לשחרר את חבר הכנסת… אגב, לי אישית אין זה נראה אסתטי שחבר הכנסת יושב במליאה עם מדים", העיר בן־גל.
על הצעתו של כץ לאפשר לח"כים לבקר במוצבים ובקווים הקדמיים אמר קצין הכנסת: "לא הייתי מרשה לעצמי, כמפקד יחידה, שחבר כנסת יבוא יום שלם ליחידה, יחקור חיילים וישוחח איתם בלי שהמפקד יהיה צמוד אליו. יוצא שבמקום לעסוק בתפקידים הייעודיים שלו, יצטרך צה"ל להתפנות לחברי כנסת המסתובבים במקום… הוזכרה הטענה שאחרי המלחמה לא היו הרבה ביקורים בצה"ל. גם זה נעשה לפי בקשת צה"ל. צה"ל היה נתון במצב כזה שלא היה יכול להתפנות כל הזמן לסיורי ועדות".
"בזמנים רגילים הייתי אומר כי אפשר לקבוע שחבר הכנסת ישרת במילואים בזמן הפגרה למשל", אמר היו"ר אנקוריון. ח"כ אמנון לין (המערך) לא קיבל את דברי קצין הכנסת: "אם בעיתות מלחמה רוצה חבר הכנסת להיות עם החיילים בחזית, לא ייתכן שיאמרו לו 'אסור לך להגיע למקום', ודבר כזה קרה במציאות. אני מדבר על עצמי, ואני יודע גם על אחרים שאמרו להם: 'חבר הכנסת, לך אין מה לחפש כאן; סע הביתה'… אני עצמי הייתי סמג"ד בכנסת השישית. ניסיתי להתמיד בתפקיד, אך ראיתי שקשה לי מאוד. בסופו של דבר נשארתי איכשהו בגדוד ומישהו אחר קיבל את התפקיד. אולם אחרי כן פרצה מלחמת ששת הימים ופשוט באתי לגדוד והייתי בחזית, אם כי לא בתפקיד מוגדר.
"נמצא דרך לפתרון יחד עם המטכ"ל. אני מתכוון לכך שיאופשר לחברי הכנסת להופיע במפקדות של החזיתות כחלק מעבודתם בשליחות הכנסת", התייחס לין להצעת ח"כ כץ. "אין אני מתכוון לכך שיהיו פוליטרוקים או שיימצאו בחזיתות, במפקדות, כמבקרים של האלופים, אלא כמשקיפים. אני מבין את הפרובלמה הקיימת בעניין זה, אבל אסור לנו להתעלם מהעובדה שכאשר אני למשל לוקח טרמפיסטים חיילים במכוניתי, הם שואלים: 'מדוע אינך בחזית?'. לך וספר להם שאין נותנים לחבר הכנסת להיות בחזית. אני בפירוש מסכים שנקבע ועדה מצומצמת אשר תיפגש עם נציגי המטכ"ל כדי למצוא דרכים שיאפשרו לחבר הכנסת להימצא בחזיתות בתוקף תפקידו כחבר הכנסת. זה אמור דווקא בעיתות מלחמה".
שריד עמד על כך שגם ועדות הכנסת צריכות לבקר בשטח, כדי להשלים בעצמן את המידע שאינן מקבלות. "כאשר מופיע קצין בכיר בוועדת החוץ והביטחון הוא מוסר מה שאומרים לו למסור", אמר גם ח"כ איתן לבני מהליכוד. "המצב הקיים יוצר תסכול מסוים אצל חברי הכנסת. אני למשל חבר בוועדת הכלכלה, ואם ועדה זו תצא לסיור בדרום לא אסע איתה – כי אני יודע איך חיילים מסתכלים על זה שבאים חברי כנסת למקום באוטובוס ממוזג או באווירון, ואין מראים להם מה שצריך לראות".
חברי הוועדה בחנו גם את ההצעה לאפשר לח"כים לשאת הרצאות בפני חיילים, והתלבטו באיזו מתכונת הדבר ייעשה, והאם אין זה כר להכנסת פוליטיקה לצבא. ח"כ לין העיר שרשימת הח"כים המרצים, אם תתגבש כזאת, לא תוכל לבטא העדפות מפלגתיות, ותהיה חייבת לייצג שלל סיעות. חברתו למפלגה שושנה ארבלי־אלמוזלינו חיוותה דעתה שגם אם חבר כנסת הוא איש מקצוע שמרצה בתחום מומחיותו, באופן טבעי הוא יתויג פוליטית. "כאשר מציגים מרצה מהאוניברסיטה בפני חיילים, מציגים אותו בשמו ואין מוסיפים את שם סיעתו. לעומת זאת, לאחר התואר 'ד"ר כץ' יבוא מיד התואר הסיעתי".
ח"כ איתן כבל: "כשמתנפלים עליי בשאלות אני עונה עניינית מאוד, ואם זה חורג לפוליטיקה – תודה רבה, שלום. ברגע שאתה מגיע למילואים, אתה משיל מעליך את חליפת איש הציבור. אם אתה לא עושה את זה, ואתה מביא את הפוליטיקה אל היחידה שלך, זה לא יכול להחזיק מעמד"
"אני חושב שלא צריכים לאפשר לחברי הכנסת להרצות לפני חיילים בצבא. אינני מכיר אדם בשום מקצוע היכול לנתק עצמו מהווייתו הפוליטית", העיר ח"כ דב זכין מהמערך. אולמרט ביקש לחלוק עליו – "נניח שח"כ בן־מאיר ירצה ביחידה מסוימת בפסיכולוגיה…". "אז הוא יגיע ישר ליהודה ושומרון", הגיב זכין. יהודה בן־מאיר, חבר המפד"ל, התקומם: "ואם פרופ' אבינרי שאינו חבר כנסת בא להרצות לפני חיילים?". "בוודאי שגם פרופסורים שאינם חברי כנסת יכולים לגלוש לנושאים פוליטיים", השיב זכין, "יכולים להיות פרופסורים בלתי נבונים ואפילו גרוע מזה… אבל לנו חברי הכנסת יש תארים מובהקים".
מחכים לבלוזה
בתום הדיון הממושך הוחלט על הקמת ועדת־משנה בראשות ח"כ אנקוריון, שתנסח החלטה המסדירה את שלושת העניינים: שירות המילואים של חברי הכנסת, ביקורי ח"כים בבסיסים והרצאות מקצועיות של ח"כים בפני חיילים. הוועדה התכנסה ב־11 בנובמבר 74' לישיבתה הראשונה, בהשתתפות שר הביטחון שמעון פרס.
מדברי פרס בוועדה עלה כי מספר חברי הכנסת השמינית ששירתו במילואים היה בין 10 ל־15. "אני מקווה שחברי הכנסת לא ייפגעו אם אומר שצה"ל לא יתמוטט בלי שירותם", אמר שר הביטחון. "לעומת זאת, קשה לצבא לעשות סידורים מיוחדים לגבי חברי הכנסת, כי כל סידור מיוחד מחייב רישום, טיפול ואין לזה סוף וגבול". פרס הבחין בין בעלי תפקידי פיקוד בכירים, "שלגביהם אני מחכה להחלטת הממשלה", ובין ח"כים שתפקידם זוטר יותר, ולגביהם "הייתי מציע, אם הם רוצים לשרת במילואים, להשאיר אותם ביחידותיהם וישרתו כפי שהם נקראים. כל חבר כנסת שירצה להשתחרר משירות מילואים, נשחרר אותו".
עוד הוסיף פרס ללמד על הבעייתיות המעשית, כפי שאמר קצין הכנסת בישיבה בתחילת השנה: "הכנסת מתאספת גם בימי מלחמה ומקבלת החלטות, ואז צריך חבר כנסת הנמצא בצבא לעזוב ולהשתתף בישיבת הכנסת. לחבר הכנסת יש תפקיד גם במלחמה, ואם הוא חבר בוועדת חוץ וביטחון – יש לו תפקיד גם בוועדה זו. אי אפשר לקרוא לו פתאום מן היחידה כדי שיגיע לכנסת ולסדר לו תחבורה כדי שיגיע בזמן… אתה יכול לקרוא לחבר כנסת המשרת בהג"א, אבל אי אפשר להפסיק את המלחמה ולהביא חבר כנסת מבלוזה" – בסיס צה"ל אי שם בסיני.
פרס ציין גם את הסתירה בין החסינות הנתונה לכל חבר כנסת ובין המרות הכרוכה בשירות בצבא. בהמשך אמר: "אני מבין את הרגשת חברי הכנסת, וכפרפראזה על דברי הנשיא קנדי אפשר לומר: השאלה איננה מה נותן הצבא לחברי הכנסת, אלא מה נותנים חברי הכנסת לצבא. אני סבור כי בזה שהם חברי כנסת, הם ממלאים את תפקידם. מי שנבחר להיות חבר כנסת בחר בתפקיד זה".
שריד לא השתכנע: "לאחר מלחמת יום הכיפורים – גם היום – דיברנו על שוויון הנטל וכל חבר כנסת הרגיש תפלות כאשר דיבר על שוויון הנטל שעה שהוא עצמו אינו שותף בנטל. העיקרון המנחה איננו התרומה שלנו לצה"ל – אינני בין החיילים המעולים, ואני בטוח שתרומתי לצבא מוגבלת ביותר – אלא העובדה שבציבור ידוע, ואולי יהיו גורמים שיהיו מעוניינים לפרסם זאת, שחברי הכנסת אינם משרתים במילואים. זה לא טוב. שר הביטחון אומר שגם בזמן מלחמה אנחנו ממלאים את תפקידנו בכך שאנחנו חברי כנסת, אבל שר הביטחון יסכים איתי שהציבור במפורש לא יראה זאת".
באשר להגעת חיילים לבסיסים, שר הביטחון הביע הסכמה לביקור מאורגן של חברי כנסת או של ועדות רלוונטיות ביחידות צבאיות, אך התנגד לביקור פרטני. על סוגיית ההרצאות אמר: "אינני יודע מה זה 'נושאים לא פוליטים'. הכנסת היא מוסד פוליטי… ואם יבוא חבר כנסת להרצות, ישאלו אותו שאלות פוליטיות". בן־מאיר הציג גישה הפוכה: אפשר לוותר על הרצאות מקצועיות מפיהם של הח"כים, אמר, אבל צריך להזמין אותם לשוחח עם חיילים דווקא בנושאים פוליטיים. "אינני חושב שחיילים הנמצאים שלוש שנים בשירות חובה צריכים להיות מנותקים מן המסגרת הפוליטית. ברור שיש להבטיח איזון, וחזקה עלינו שאם סיעה מסוימת תרגיש עצמה מקופחת, היא תערער בפני המוסדות הפרלמנטריים". פרס השיב כי הדבר נוגד את הוראות הפיקוד העליון, האוסרות אספה פוליטית במתקן צבאי.
לקראת קבלת החלטותיה בנושא הפיצה ועדת הכנסת שאלון בקרב הח"כים, כדי לבדוק "מי כיום קשור ליחידת מילואים; מהי יחידת המילואים שהוא קשור אליה; האם היה רוצה לשרת הלאה במילואים", ועוד. בתום דיוניה החליטה ועדת המשנה כי חבר כנסת ימשיך להימנות עם יחידת המילואים שהשתייך אליה ערב היבחרו לכנסת, וייקרא לשירות לפי סדרי יחידתו. עם זאת, ועדת הכנסת תוכל להחליט בכל עת, לפי בקשת חבר כנסת או ביוזמתה של הוועדה, כי בגלל סיבות הכרוכות בכהונתו "נבצר מח"כ פלוני בדרך כלל לצאת למילואים". משהחליטה כך, יוצב חבר הכנסת בר"מ 80 למשך כל תקופת כהונתו. החזרתו ליחידת המילואים הפעילה תיעשה רק לפי פניית יו"ר ועדת הכנסת. סוגיה נוספת שעלתה היא הסתירה שיכולה להתעורר בין החסינות הפרלמנטרית של חבר הכנסת ובין המרות הצבאית. בעניין הזה הוחלט שאפשר להביא ח"כים לדין משמעתי במסגרת הצבא, אך אין להעמידם בפני בית דין צבאי אלא לאחר הסרת חסינותם בהתאם להוראות החוק.
לדעת לג'נגל
בחזרה למלחמת חרבות ברזל. אולי בשל הגיוס הנרחב והצורך המיידי בבעלי תפקידים ספציפיים, ניתן סוף־סוף לח"כים משה טור־פז, משה סולומון ויצחק קרויזר אישור לעלות על מדים. טור־פז שירת כקצין אג"ם באוגדת עזה במשך שלושה חודשים, ולאחרונה הוציא ספר המגולל את קורותיו בתקופה זו – "ח"כ במשמרת לילה" (הוצאת סלע מאיר). קרויזר גויס לתפקיד לוחם, ושירת במשך כמאה ימים. בסוף דצמבר 2023 החליט ראש אכ"א להחזיר שוב את כל הח"כים לר"מ 80, וזאת בעקבות עבירת משמעת של אחד מנבחרי הציבור. קרויזר לא ויתר, וכשחבריו עמדו להיכנס ללבנון הוא לחץ ככל יכולתו, עד שקיבל לבסוף אישור להשתתף בתמרון בעומק שטח האויב.
תמונת "הלשכה" בבית לבנוני הביאה לדיווחים על הדחתו של קרויזר ממערך המילואים. ראש אכ"א מיהר להודיע כי קרויזר אינו מודח אלא רק חוזר למעמדו המוקפא, ככל חברי הכנסת. בתגובת דובר צה"ל לאירוע נאמר כי "במקרה של ח"כ קרויזר אושרה הבקשה (לשרת במילואים – א"כ) באופן פרטני אל מול צורך מבצעי ולמשימה הספציפית בלבנון. בסיום השירות היה אמור לחזור להקפאת שירות. בין היתר הודגש למשרת כי אין לבצע כל קישור בין שירות המילואים לתפקידו הציבורי ולכך הוא התחייב. נוכח הפרת ההתחייבות, החליט ראש אכ"א על הפסקת שירות המילואים הנוכחי". קרויזר מצידו הבהיר כי לא הוא צילם והפיץ את התמונה, אלא חיילים שהתרגשו לשרת לצד חבר כנסת.
שתי סיבות עיקריות ניתנו במשך השנים להחלטה לא לאפשר לח"כים לשרת במילואים. הראשונה היא הפרדה בין הצבא לפוליטיקה; השנייה היא הרצון לשמור על ביטחונם ולמנוע מצב שבו ח"כ נופל בשבי או חלילה נהרג. אבל את הדיון שהתחיל באוקטובר 73', בשאלת שירות המילואים של ח"כים צעירים שיכולים לתרום למערך הלוחם, נדמה שאפשר להמשיך גם היום.
ח"כ לשעבר איתן כבל ממפלגת העבודה מכיר היטב ומקרוב את מגוון הדילמות סביב שירותו של חבר כנסת ביחידה לוחמת. בשנותיו בכנסת צבר כבל לא מעט ימי מילואים בגדוד 66 של חטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים – "חוד החנית, החטיבה ששחררה את ירושלים וחצתה את התעלה ראשונה. שתדעי, כל גאוות הצנחנים זו חטיבת המילואים, לא הסדירה", הוא מתפאר. כבל הוא מילואימניק מורעל גם היום, בגיל 65, ומתנדב עדיין לשירות. בשנה האחרונה שירת כמה חודשים בדרום, ולפני שבועות אחדים יצא גם לחזית הצפון. לדבריו, מעולם לא החמיץ ימי מילואים. איך זה הסתדר עם עבודתו הפרלמנטרית, בכהונה שנמשכה עשרים שנה? "ידעתי לג'נגל. לרוב יצא שימי המילואים שלי היו במהלך הפגרות".
ואם בכל זאת יש הצבעה ואתה במילואים?
"מתקזזים. במקרה הכי גרוע עליתי לרכב שלי, הגעתי להצבעה וחזרתי מיד למילואים. אבל אני חושב שרק פעם אחת בכל שנותיי בכנסת נכנסתי להצבעה כשאני במדים".
המעבר מהחליפה המחויטת למדים, מהלשכה המכובדת לשטח המאובק, מרכב השרד לנגמ"ש – הוא חד מאוד, אומר כבל. "אם אתה לא יודע לעשות את המעבר מאפס למאה, אל תהיה שם. אצלי זה כבר חלק ממני, לא משהו שאני צריך להתארגן לקראתו. במשך השנים קניתי את מקומי בגדוד ובחטיבה בזכות העשייה שלי בתוכם. שם אני כבל, לא ח"כ כבל. לא התייחסו אליי כחבר כנסת או איש ציבור. אני עוד חייל שמנקה שירותים, שוטף כלים וטוחן שמירות.
"עוד נקודה – אני לא מדבר פוליטיקה שם", הוא מדגיש. "כשמגיעים חיילים חדשים לגדוד, או כשפוגשים יחידה אחרת, מיד מתנפלים עליי בשאלות ו'אתה חייב להגיד משהו בעניין הזה'. אז אני עונה עניינית מאוד, ואם זה חורג לפוליטיקה – תודה רבה, שלום. לעשות מילואים כחבר כנסת זו החלטה פנימית שמורכבת מכמה נקודות. אחת, אתה משרת באמת, לא כדי לקבל פרסום. שתיים, ברגע שאתה מגיע למילואים, אתה משיל מעליך את חליפת איש הציבור. אם אתה לא עושה את זה, ואתה מביא את הפוליטיקה אל היחידה שלך, זה לא יכול להחזיק מעמד".
כשאני שואלת אותו על הסערה סביב הצילום של ח"כ יצחק קרויזר, כבל משיב: "קודם כול, כל הכבוד לו שהוא עושה מילואים. אבל אני למשל לא הייתי חושב להצטלם על רקע הגרפיטי הזה. ברגע שאתה שם, יש לך אחריות, גם אם לא אתה ריססת את הגרפיטי או צילמת את התמונה. אצלי בחיים לא היו עושים דבר כזה, היו גבולות ברורים מאוד".
האם מי שבוחר לשרת את הציבור דרך הכנסת לא יכול להסתפק בכך? בהחלט ייתכן שהוא מועיל שם יותר מאשר במילואים, כפי שאמר בזמנו שמעון פרס. למה להתעקש על מסלול מקביל?
"לא הייתי חבר כנסת עצלן, אבל אחרי הטפיחה העצמית הזו על השכם, ועם כל החשיבות של העבודה הפרלמנטרית, אני לא רוצה שזה יבוא במקום המילואים".
בסופו של דבר כבל לא חושב שהקפאת שירותם הצבאי של חברי הכנסת היא רעיון גרוע. "ראש אכ"א קיבל את ההחלטה מכיוון שח"כים כבר לקחו את שהותם במילואים למקומות הפוליטיים. חלקם לפחות. הם לא ידעו לשים את הקו המפריד בין הפוליטיקה והצבא. זה קו שצריך להיות חד וברור. ואחרי שאמרנו את זה, בואו נודה על האמת – מספר חברי הכנסת שמשרתים במילואים הוא מועט, ורובם לא משרתים ביחידות מסתערות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
