אתם מכירים אותן מהעבר השני של המתרס, את אותן מורות חרדיות שבאות לגוש עציון מביתר־עילית, לגבעת־שמואל מבני־ברק, או מלמדות בבתי ספר בבירת ישראל המגוונת. אתם מזהים אותן לפי הלבוש והפאה, אולי בעקבות שיחה קצרה על דעותיהן ועמדותיהן בנושאים שונים, אולי גם לפי מכשיר הטלפון הנייד שברשותן. איזו זהות יש להן? האם היא אחידה? האם היא מצויה במשבר או בקונפליקט? האם הן עוטות מסכה, או מתעצבות כפלסטלינה?
אם ישנם הורים השואלים כיצד יכולה מורה חרדית לחנך את ילדינו, כדאי להתבונן על הדילמה גם מצידה השני: כיצד יכולה אישה חרדית להיות חלק מחזון ערכי וחינוכי השונה משלה. התשובה מורכבת, אבל נדמה שיש בה בשורה.
בעולם שבו הפנייה למקצוע ההוראה הולכת ופוחתת, במגזר החרדי הוא עדיין מהווה מוקד משיכה מסיבות שונות ומגוונות. רבות מבוגרות הסמינרים החרדיים רואות בחינוך הממלכתי־דתי אפשרות להתמקצע כנשות חינוך תוך שמירה על ביטחון תעסוקתי ותגמול הולם. כבר שנים רבות מורות חרדיות מלמדות מחוץ למגזר עקב מיעוט המשרות בחינוך החרדי, לעומת מצב הפוך של מחסור במורים בחינוך הממלכתי־דתי (כמו גם בחינוך הממלכתי). לא מעטות מהן עושות זאת משום שהעבודה בחינוך הממלכתי־דתי מאפשרת העסקה ישירה תחת משרד החינוך, במסלול שיש בו תנאי עבודה משופרים וביטחון תעסוקתי.
האפשרות ללמד מחוץ לגבולות הקהילה החרדית אינה מתאימה לכל אישה חרדית. כך למשל מתארת שירי, מורה שראיינתי בתחילת דרכה: ״בפעמים הראשונות הייתי יושבת ומסדרת את המילים, מה בדיוק עליי לומר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ומה ביום הזיכרון לחללי צה״ל. היום כבר התרגלתי ונכנסתי לזה״.
חיה, מורה למדעים, תיארה גם היא את הקונפליקט סביב הימים הלאומיים, שאינם חלק מעולמה האישי: ״אני חוגגת עם כולם בבית הספר את חגיגות יום העצמאות ויום ירושלים, וזה כולל הגעה בחולצה לבנה ושמיעת מוזיקה, למרות שחונכתי שימי ספירת העומר הם ימי אבל, ואני לא מתחברת לצורך לחגוג בתאריך הזה״. מורה אחרת הוסיפה: ״אני לא נכנסת לפינות, גם אם זה נוגד את האמונה שלי. כשאני מגיעה לעבודה אני שמה את החרדיות שלי בצד״.
חוויותיהן של מורות חרדיות בחדר המורים כרוכות במיקומן החברתי השונה, ומעורבות לעיתים בתחושת שוליות ובהרגשה כי המערכת "עשתה להן טובה" כשקלטה אותם ללמד במגזר שאינו שלהן. רובן מעידות על עצמן כי הן נמנעות מלהנכיח את השונות המגזרית כדי להרגיש בנוח. ״בחדר מורים יש לא פעם דיבור על ענייני השעה, ומתוך כך גם על הציבור החרדי – גיוס לצבא כן או לא, אשכנזים וספרדים, ועוד. מבחינתי יש שתי דרכים להתמודד – להתעלם, או לתת תגובה עניינית בלי להצדיק״, תיארה באוזניי מורה אחת. אחרת קבעה: ״ההימנעות מקונפליקט ממש מנהלת אותי״.
״לשבת בחדר מורים זאת סוגיה", מודה אחת המורות. "גברים, נשים, שיח פתוח, לפעמים פתוח מדי. את צריכה לדבר עם מורים, ולא תמיד בגוף שלישי״. ומה לגבי סמארטפון? ״חייבים. מי שאין לה, קשה לשרוד… יש גם את הסטיגמה, ההורים יגידו 'זאת המורה בלי הוואטסאפ'״. האילוצים הללו זוכים להכלה והצדקה: ״את מקבלת פרנסה ממשרד החינוך? את צריכה להתאים את עצמך. אישה חרדית שהולכת לעבוד בממלכתי־דתי צריכה להבין שיש דברים שהיא צריכה להתאים את עצמה. זאת הדרך של בית הספר, ואני אמורה לכבד ולהתכתב איתה״.
הראיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף "שבת" של מקור ראשון
