שבוע בלבד לאחר תחילת התמרון הצבאי בלבנון, נשיא צרפת עמנואל מקרון יצא בהצהרה חגיגית הקוראת לאמברגו נשק על מדינת ישראל. “אני חושב שהיום העדיפות היא לחזור לפתרון מדיני, ולהפסיק לספק נשק לניהול הקרבות בעזה”, אמר בריאיון לרדיו “פראנס אנטר”. “צרפת אינה מספקת נשק לישראל, לבנון לא יכולה להפוך לעזה חדשה”.
אמירתו של מקרון התקבלה בבוז גדול בקרב היהודים בצרפת, וזכתה לתגובה חריפה מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבהיר לנשיא: “הבושה שלכם תהדהד הרבה אחרי שננצח”.
ומה באשר לאלו שעשו את הצעד המתבקש כמעט בימים אלו, השאירו את ארץ הבגט מאחור והשתקעו בישראל? יצאנו אל כיכר העצמאות בנתניה, מקום כינוס מועדף של עולים ותיירים יהודים מצרפת, וביקשנו לשמוע את דעתם על הצהרת מקרון, ואם יש עוד תקווה ליהודים בצרפת.
“אני לא מבינה את האמירה שלו. כולנו, כל היהודים מצרפת, שואלים עכשיו את אותה שאלה”, טוענת רות סאלבי, תושבת נתניה. “בעבר האנשים בפריז אהבו את ישראל מאוד. היחסים היו חמים מאוד. עד לימים האלו. אני חושבת שמה שאפשר לשים עליו את האצבע זו הממשלה החדשה שהוא הרכיב. יש בה גם מפלגות שמאל קיצוני וגם ימין קיצוני, אבל שני המחנות מצדדים בגישה פרו־פלסטינית. אז למעשה לא הייתה לו ברירה אלא לנקוט עמדה כזו, כדי לזכות בתמיכה”.
איך האמירה הזו משפיעה על מצב היהודים בצרפת, לדעתך?
“אני לא מכירה את פריז של היום. זו לא פריז שגרתי בה לפני 40 שנה”, היא נאנחת, “העם בצרפת מוקף מוסלמים ופלסטינים, והוא פשוט מפחד. האנשים פוחדים להביע עמדה אחרת, כי זה באמת יכול לסכן את חייהם. אלו האנשים שצריכים להיות חזקים, לא הפוליטיקה”.
אהרון עלה לישראל לפני 32 שנים ומצא את ביתו באזור המרכז. אבל למרות הריחוק מארץ הולדתו, הוא זועם בעקבות הכרזת מקרון על אמברגו ויודע גם את מי להאשים. “המוסלמים קנו את מקרון, שמו אותו בכיס הקטן שלהם. זו בושה וחרפה. הוא בובה שלהם. המצב ישתפר רק אם יתחלף הנשיא בצרפת כמה שיותר מהר. אבל אני לא אופטימי. לדעתי היהודים בצרפת חייבים לעלות עכשיו לארץ. לא לחכות אפילו רגע”.
לכיכר מגיע אשר ציטרין, ניצול שואה שאחרי מיטוט הנאצים נדד מגטו ורשה אל רחובות מרסיי. כבר אז, הוא מספר, הוא חווה על בשרו את יחסם האמיתי של הצרפתים כלפי הקהילה היהודית. “אני בתור ילד הבנתי שהצרפתים צבועים ולא אמיתיים. כמו ארצות ערב, אין משמעות למה שהם אומרים. מי שהוא ידיד אמת של מדינת ישראל בשעה כזו, אחרי כל מה שקרה ב־7 באוקטובר, היה מצופה ממנו לעמוד לצידנו ולתרום. מקרון לא עשה את זה. בששת הימים ויום כיפור הגנרל שארל דה־גול עשה אמברגו למדינת ישראל. אין לי אמון בהם.
“כשהייתי בן שבע וחצי הסתובבתי במרסיי. ראו אותי שם ילדים צרפתים, ומיד זיהו שאני ילד יהודי ורגמו אותי באבנים. החזרתי להם, אני לא טיפוס שנשאר חייב. מבוגרים שראו אותי והתחילו לצעוק עליהם ברחו, אבל אלו הפנים האמיתיות של צרפת”.
אילנית: “מקרון גורם לי להרגיש שהעלייה הייתה הדבר הנכון. אין עתיד ליהודים בצרפת, קצת כמו מה שהיה בתקופת השואה”
“העלייה של המוסלמים בצרפת משפיעה מאוד על מקרון, והיא לא פוסקת”, מצטרפת לדבריו פנינה סבאח, גם היא תושבת נתניה. “הם מרחיבים את הטריטוריה כל הזמן. כל מי שמוכר שם דירה, הם ישר קונים. משתלטים על הכול. יהודים כבר לא הולכים ברחוב עם מגן דוד, הדתיים מורידים את הכיפה. עליתי לארץ בגיל שש, בשנת 1949. חיינו באוהלים, לא היו בתים ולא היה לחם. אבל עדיף ישראל, זה בטוח. עד היום אני מבקרת הרבה בצרפת. אבל זה המקום היחיד”.
לפני חודשיים עלו אילנית, בעלה וילדיהם מפריז. בעודם מתמקמים בגבעת־שמואל, ומנסים לאתר בנתניה דירה בעבור חמותה שעלתה רק אתמול, אילנית מכריזה בחיוך שהכרזת מקרון גרמה לה להרגיש שלמה עוד יותר עם ההחלטה לעבור לגור בארץ, דווקא בתקופה הזו. “האמירה הזו גורמת לי להרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. אמנם לא עלינו רק בגלל המצב, אבל ברור שזה השפיע מאוד”.
לדבריה, “אין עתיד ליהודים בצרפת. לראות את המצב בצרפת, וכמה רע נעשה בה ליהודים, זה קצת כמו מה שהיה בתקופת השואה. הממשלה נעשית יותר קיצונית נגדנו, כי היא מפחדת. אם הם יגידו משהו בעד היהודים, המוסלמים יתנפלו עליהם.
“אני יכולה להגיד לך שהמצב עכשיו נראה ממש כמו מה שראינו ב־1933. אי אפשר ללכת עם כיסוי ראש ברחוב. אני לא יכולה להגיד כלום בעברית. לבת שלי קוראים טליה, וכשהיינו ברחוב לא יכולתי לקרוא לה בשמה. אין מצב. אנשים מסתכלים עלייך, בוחנים אותך בעיניים רעות. את מסתובבת ברחוב, ויש חנויות שכתוב עליהן ‘אין כניסה ליהודים’. על בניינים מסוימים מרוססת כתובת ‘פה גרים יהודים’. זה שבר לי את הלב לראות את זה, וברוך השם זכינו להגיע לכאן, לחיות בחופשיות.
“אני חושבת שהמצב רק יחמיר. לפני 10 שנים אמרו לי שזה יגיע למצב הזה, אבל לא האמנתי. מי היה יכול להאמין. בסוף הם צדקו. וכל שנה זה נעשה יותר גרוע. אי אפשר ללכת לפארק עם הילדים, אי אפשר לעשות כלום”.
ואלרי אשקר אינה תושבת ישראל. ביקור שגרתי אצל הוריה שמתגוררים בנתניה, הפך לחופשה ארוכה בכפייה לאחר ביטול טיסתה חזרה לפריז, לשם היא דווקא מבקשת לחזור. “דווקא בפריז אני לא מפחדת בכלל, אין לי דאגות שם. פה, בלילות, אני מרגישה פחות בטוחה”.
עם זאת, היא מודה: “אבל אין ספק שהמצב שם מאוד קשה. בגלל שמקרון מפחד מהתקוממות נגדו במדינה, הוא מאמץ את המדיניות הערבית. פוליטיקאים מוסלמים מקיפים אותו מכל כיוון, לוחצים עליו. מפלגת הימין הקיצונית וקואליציית מפלגות השמאל, ה־NFP, תורמות מאוד ללחץ על מקרון ולקריאה לאמברגו נשק על ישראל. היא רק הולכת וצוברת כוח. זה רע מאוד”.
