"חבל שלא התערבתי על העונש שיינתן לי", אומרת השבוע שפי פז, תושבת דרום תל־אביב בת 72 ופעילה מרכזית נגד המסתננים, לאחר שבמסגרת עסקת טיעון נגזרו עליה 45 ימי מאסר בפועל בעקבות פעולות מחאה שיזמה.
"השוטרים באזור לא האמינו שישלחו אותי לכלא", מספרת פז. "במפגשים מקריים ברחוב הייתי אומרת להם שהתחנה שלהם היא זו שתשלח אותי למאסר. לאורך כל הדרך הם אמרו לי שאין סיכוי. יש לי יחסי אהבה־שנאה עם המשטרה. רובם אוהבים אותי ותומכים במאבק. היו מצבים שהשוטרים שעצרו אותי באו אחר כך לתא המעצר, ביקשו סליחה והסבירו שלא הייתה להם ברירה. אותו שוטר שלפני חודש בהפגנה צרח עליי שיקפל אותי כמו טלפון אם אמשיך לקלל, לקח אותי כמה ימים אחר כך לבית המשפט וכל הדרך קשקשנו ברוח טובה".
אך היחסים המורכבים הללו אינם מתארים את יחסה של פז אל מערכת המשפט. "למדינה אין זכות לשפוט אותי על פעולות שאני עושה במחאה נגד המציאות שאנחנו נאלצים להתמודד איתה", היא מצהירה. "מדינת ישראל לא ביקשה ממני רשות להכניס את המסתננים לפה, ויש לי הזכות למחות על זה. המדינה הפקירה אותנו לגחמות, לאלימות ולפשיעה של אנשים שמסיגים גבול. היא הושיבה אותם אצלי בשכונה, והלכה. אני מודה בעובדה שלבית המשפט יש כוח – הם יכולים לשלוח לי ניידת, לשים עליי אזיקים ולקחת אותי, אבל אני כופרת בסמכות שלהם.
"אני תושבת אזור אקס־טריטוריאלי שיש בו חוק אחר לגמרי – שופטים משחררים אריתראים שנתפסו כשהם נושאים סכינים, גרזינים ואלות בטענה שהם משמשים אותם להגנה עצמית; ברחובות מסתובבות ללא הפרעה כנופיות שמטילות אימה על התושבים, שגם חוטפים מכות; ב־95 אחוזים מהמקרים שהיה בהם עימות כלשהו בין אזרחים ישראלים למסתננים, המשטרה עצרה בסוף את הישראלי. לכן בתור תושבת מקום כזה, החוק לא נוגע אליי. אני יודעת שהוא קיים, אני יודעת שאיעצר ושיעמידו אותי בפני בית משפט, אבל אני לא מקבלת את הסמכות שלו".
נוסף על 45 ימי המאסר שבית משפט השלום בתל־אביב גזר על פז, נגזר עליה גם קנס של 2,000 שקלים וחודשיים מאסר על תנאי. פז הורשעה בכמה עבירות שהמרכזיות בהן ריסוס כתובות גרפיטי ופלישה לגן ילדים של מהגרי עבודה. בימים אלה נשקלת אפשרות ערעור לבית המשפט. החוק מאפשר גם להמיר עונש מאסר של עד שלושה חודשים לעבודות שירות, אך פז לא מתכוונת לעשות זאת.
"אמרתי גם לשופטת: לא מפחידים אסקימואים בקרח. נעצרתי, נאזקתי ונכלאתי פעמים רבות כל כך, שזה לא מאיים עליי. זה לא נעים ולא הולך להיות כיף, כי נווה־תרצה הוא מקום רע מאוד – זה כלא הנשים היחיד בארץ, ונמצאות בו החל מרוצחות וכלה בעברייניות מס, אבל הכול בסדר, זה רק 45 יום ואני יכולה לעמוד בזה. אי אפשר להפחיד אותי עם פרוצות ונרקומנים, זו הסביבה הטבעית שלי. בכל מעצר שלי אני יושבת איתן בתאים, והן גם דואגות לספק לי סיגריות. אני לא מתחרטת על מה שעשיתי ולא אשתף פעולה עם רדיפה. לא אתן לבית המשפט לברוח מאחריות על ידי המתקת המעצר בעבודות שירות. אם כבר אכיפה בררנית, אז עד הסוף".
"אכיפה בררנית על סטרואידים", מכנה פז את גזר הדין. כדי להסביר את דבריה היא מבקשת להביט אל מעבר לחלון של בית המשפט, לכיוון כיכר החטופים ורחוב קפלן. "נכון, כתבנו סיסמאות קשות. שופטים אותי גם על זה שכתבתי מול בית ספר של ילדי מהגרים 'בית ספר לעבריינים צעירים', אבל הן לא מתקרבות לסיסמאות שמתרוצצות ברחובות במסגרת המחאות השונות. במאבק הזה מול המסתננים אין לי נשק למעט המצלמה. הריסוסים והגרפיטי היו בשביל לעשות רעש, אבל הנשק האמיתי שלי הוא המצלמה, ואני אמשיך. אני אצלם אותם הולכים ברחוב, אני אצלם אותם בהמוניהם בגינות הציבוריות כשאין ילדים ישראלים באזור, אני אצלם אותם גם בתחנות האוטובוס ובאוטובוסים. לא אכפת לי מה יהיו התגובות, תסיקו את המסקנות שאתם רוצים ותגידו עליי שאני גזענית, אבל תדעו מה קורה פה.
"כשאני יוצאת מהבית והולכת ברחוב הראשי, אני רואה כמעט רק זרים. אנחנו חיים בין הומלסים, נרקומנים ומסתננים. כל שוטר שיש באזור הוא רק בגלל המאבק שלנו. קודם הייתה פה תחנה קטנה עם חמישה שוטרים בלבד, היום יש פה יחידה שלמה של מג"ב שממונה על השמירה על הסדר. אני מדברת על תל־אביב, כן? הם פועלים נגד המהומות ועושים עבודה יפה, עד שבית המשפט משחרר להם את העצורים".
600 אלף צפיות
אחד מסעיפי ההרשעה המרכזיים של פז הוא כניסתה ללא אישור, יחד עם פעיל נוסף, לגן ילדים המשמש את הקהילה הזרה בזמן מסיבת חנוכה, והסרטת מנהלת הגן והילדים ללא אישור. השניים עזבו את המקום רק לאחר הגעת מאבטח.
לדבריה, הפעולה הייתה בעלת חשיבות להבנת העיוות החברתי שיוצרת המדינה בחסות טענות הומניטריות. "ברור לי שהייתי צריכה להיכנס ולתעד את הילדים הזרים משחקים ושרים שירי חנוכה. צריך לדעת מה עושים לנו פה. מדינת ישראל ויוניטַף מגדלים אותם כאילו זו המדינה שלהם. גוזלים מהם את התרבות שלהם, מלבישים עליהם תרבות זרה מילדות, ונותנים להם להרגיש חלק מהסביבה. כשהם גדלים הם חווים משבר זהות קשה, ואנחנו משלמים את המחיר וסופגים את התוצאות. אם הם נוצרים – גַדלו אותם כנוצרים, הם אריתראים – גדלו אותם כאריתראים גאים שיום אחד יחזרו הביתה ויפתחו את הארץ שלהם. אל תגדלו אותם כילדים ישראלים יהודים ותיצרו אצלם משבר זהות".
על הדרך שבה צולמו הילדים אומרת פז: "הדלת הייתה פתוחה ונשארנו במרחק די גדול. הם לא ראו אותנו ולא שמו לב אלינו. תיעדנו את הילדים בפעילות של חנוכה – מתרוצצים עם פנסים בכיתה חשוכה וצווחים, תגובה טבעית של ילדים קטנים כשהם מתרוצצים בחושך עם פנסים. מישהו פירש זאת כתגובה של פחד, והגננת שיקרה ואמרה שהם פחדו והתחבאו מתחת לשולחנות. ככה נקבע נרטיב. הכלל הוא שמי שקובע את הנרטיב הוא המנצח. לא משנה כמה פעמים הבאתי את הסרטון המלא, הנרטיב נטבע".
לדברי פז, היא העבירה לאחד מכלי התקשורת את התיעוד המלא, אך הסרטון שהיה אמור להוכיח את צדקתה נערך באופן ששירת את המטרה ההפוכה. "הם חתכו את הקטעים שבהם אנחנו מתווכחים עם הגננת ואת האמירות שלה על כך שארץ ישראל שייכת למאמיני ישו כמוה ושאני צריכה לחזור לרוסיה, והשאירו רק הקטע שבו אמרנו לה 'תחזרי לאפריקה'. קל מאוד לעשות את זה. בכותרת היה ציטוט: 'הילדים פחדו והתחבאו מתחת לשולחנות'. שאלתי את הכתב איך יכול להיות שניתנה כותרת כזאת ושהסרטון נערך בצורה הזאת, והוא אמר לי שלא הוא נותן את הכותרות ועורך את הסרטון. ככה יצרו נרטיב שמלווה אותי עד היום".
מיד לאחר גזר הדין בתחילת השבוע, דיווחה עליו פז ברשתות. דקות ספורות לאחר הפרסום, עשרות תומכי ימין, פעילים ופוליטיקאים מיהרו לגנות את בית המשפט. "הציוץ הזה הגיע ל־600 אלף צפיות, בחיים לא היה לי ציוץ שהתקרב למספרים כאלה. התחיל טירוף ברשת, והפעם אנחנו שלטנו בנרטיב שגזר הדין ניתן על גרפיטי. עם זאת, לא הסתרתי לרגע את האמת. במסגרת עסקת הטיעון הורדנו את מספר האישומים לשישה, ארבעה מהם היו על גרפיטי".
הראשון שהתקשר לפז טלפונית ולא הסתפק בהודעה היה שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ואחריו שורה של חברי כנסת ושרים שכתבו לה הודעות וצייצו בנוגע לאכיפה הבררנית. "קיבלתי משלוחי פרחים הביתה, זר שוקולד והרבה טלפונים והודעות. פתחנו מימון המונים וכבר יש שם 45 אלף שקלים. תרמו לנו גם בביט, ושלחו לנו גם הצעות לתשלום הקנס. התמיכה עצומה. אחד הכתבים שאל אותי איפה המאסות של התמיכה אם לדיון הגיעו לתמוך בי רק 15 איש. אבל למה אנחנו שופטים את עצמנו על פי קריטריונים של השמאל? אצל השמאל התומכים יוצאים בעצמם לרחובות ולבתי המשפט, אצלנו זה מתבטא בהודעות ובאהבה – ניגשים לחבק אותי, והרשתות בוערות על מה שנתפס כעיוות. מי אמר שזו תמיכה פחותה מלקום ולהגיע לבית משפט? מספיקים שישה עד עשרה אנשים כדי לחבק ולתת לאדם הרגשה שהוא עטוף. הוויכוח המטופש על כמה אנשים יצאו להפגנות, זה לא מעניין. לאנשים עובדים לא פשוט להגיע ללב תל־אביב בשמונה וחצי בבוקר".
בדיעבד, האם יש משהו שלא היית עושה כיום?
"אם אני מסתכלת על התועלת וההפסד, כיוון שזה סיבך עוד אנשים וגרר מעצרים של אחרים, אני לא בטוחה שזה היה חכם. אני יכולה להגיד על חלק מהדברים שעשיתי שאולי הם לא היו נכונים וטובים לי, אבל אני לא מתחרטת. אני מתחרטת שלא עשיתי מספיק. אני במלחמה, שיהיה ברור. זה לא משחק, זו לא מחאה חברתית, זה לא קפלן. אנחנו במלחמה פה, ומלחמה יכולה להיות לא יפה לפעמים. הייתי מעדיפה להיות במקום שבו ילדים לא מקללים אותי עם כל יציאה שלי מהבית. לא נעים לי להסתכל מאחורי הגב שלי, לא כיף שאם אני צריכה לצאת מהבית בערב מישהו צריך ללוות אותי. זה לא כיף גדול, אבל זו מלחמה".
