"בכל הקיבוץ נותרו רק 26 איש מכיתת הכוננות ועוד חמישה מארגון "צחי", שבעלי יהודה עומד בראשו. אני נשארתי כדי לא לעזוב אותו, את יהודה, אבל המצב הופך מדי יום למורכב יותר ויותר", מספרת למקור ראשון ד"ר אנג'ליקה קלו ליבנה, חברת קיבוץ סאסא – מהקיבוצים הקרובים ביותר לגבול לבנון. "הלחץ שנתפנה מהאזור הולך וגובר, האזעקה פועלת ללא הפסקה. רק אתמול נפלה רקטה אחת בכניסה לקיבוץ ועוד אחת שהציתה את המטת תפוחים שלנו. למזלנו התארגנו מראש והצלחנו להשתלט על השריפה לבד, בכוחות עצמנו".
אנג'ליקה היא דוקטור לחינוך ולתיאטרון, מרצה במכללת תל חי, פעילת שלום מהבולטות בישראל כיום, אישה שהקדישה את כל חייה למען הדיאלוג בין העמים ובשנת 2005 אף נבחרה להיות המועמדת הישראלית לפרס נובל לשלום. היא עלתה לארץ מאיטליה לפני חמישה עשורים, התאהבה בבן קיבוץ סאסא והקימה איתו שם בית ומשפחה. בשנת 2000, ממש בתחילתה של האינתיפאדה השנייה, ייסדה אנג'ליקה את העמותה "בראשית לשלום" – תיאטרון של סיפורים, אגדות, דרמות ומפגשים של תרבויות שונות.
"תמיד חלמתי להקים תיאטרון שישלב בין נוער ערבי ליהודי ובשיא האינתיפאדה הבנתי שזה הזמן הנכון לעשות זאת. מהר מאוד הפרויקט הפך למהות חיי", מסבירה קלו ליבנה. "זמן קצר לאחר שהקמתי את העמותה, מינו אותי ליועצת בפרלמנט האירופי בתחום החינוך לדיאלוג ומשרד החוץ שלנו בחר בנו כשגרירים, כששלח אותנו להופיע בשמו בכל מקום בעולם. כך הפך החלום שלי למציאות, מאות נערים מכל העולם הערבי רצו להיות חלק מהתיאטרון שלי. קיבלתי פניות מירדן ועד מרוקו".
הדרמה שפעילת השלום חוותה בשבעה באוקטובר ובכל החודשים שהגיעו אחריו, היא כפולה. הרי היא לא רק שלחה את שלושת בניה לשמור על גבלות המדינה, היא לא רק ראתה את הקיבוץ שלה מתרוקן בן לילה, היא לא רק חוותה בגוף ראשון את ההסלמה בצפון, אנג'ליקה גם מצאה את עצמה מתמודדת עם שאלות קשות מבלי שהצליחה למצוא להן תשובה. האם ישראל צריכה להילחם או לא? כיצד צריכה להראות המערכה? ועוד: "מדוע הממשלה לא פועלת על פי סדר העדיפויות של המדינה? מדוע היא לא מגלה אחראיות ומשחררת קודם את כל החטופים?". סוגיות מורכבות גם למועמד לפרס נובל לשלום.
"אני מאמינה בעסקה", מבקשת להבהיר קלו ליבנה. "אני לא מאמינה במלחמה, אבל אני בהחלט מאמינה בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. אני רוצה שהמלחמה תיפסק, שהחטופים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר, ואני מאמינה שמישהו צריך לעזור לנו לתקשר עם המחבלים כי זה בלתי אפשרי לסמוך על הטרור. המציאות מורכבת ואני חווה את הדילמה הזאת מידי יום. אני רואה את משפחות הקיבוץ והצפון שכבר שנה מחוץ לבית ואני ממש קרועה לשניים. האם ישראל צריכה לפתוח במלחמה בצפון או לא? זאת סוגיה שאני משאירה פתוחה".
קולה השפוי של אשת השלום שירת בשנה האחרונה את מדינת ישראל באופן יוצא מן הכלל. עשרות כתבי טלוויזיה זרים עלו אליה לרגל על מנת לצלם את הסכסוך בצפון מהזווית הישראלית, והיא הסבירה להם שוב ושוב, ממרום מעמדה כאוטוריטה בנושא השלום, למה המדינה היהודית צודקת וכמה המלחמה בטרור חשובה לכל העולם החופשי. עם זאת, בכל פעם שהצלמים והכתבים חוזרים לבתיהם, המציאות שוב נראית לאנג'ליקה הרבה יותר מורכבת מכפי שהציגה אותה מול המצלמות.
"מצד אחד אני יודעת שצריך לפעול על מנת להרוס את התשתית הצבאית של חיזבאללה", היא אומרת בתסכול. "אני באמת יודעת שכל עוד לנסראללה יש חימוש, הוא ישתמש בו נגדנו ותושבי הצפון לעולם יחזרו לבתיהם. מצד שני אני גם חוששת מהשלכות המלחמה ולא מסוגלת יותר לשמוע על לוחמים שנופלים בקרב. יש לי 3 בנים במילואים וכאימא אני לא מוכנה שנקריב עוד חיילים. לכן אני חצויה". במילים אחרות, פעילת השלום מבינה שבמלחמה כמו במלחמה צריך לבחור בין חלופה רעה לחלופה גרועה. אין ברירה אחרת.
"תושבי הצפון זקוקים לפתרון קונקרטי וברור לי שישראל לא יכולה לסיים את המערכה כל עוד האיום מחיזבאללה לא הוסר", מוסיפה ד"ר קלו ליבנה באסרטיביות. "מצוין – אם לנו יש מעל מאה אלף מפונים בצפון, למה שהלבנונים לא יתפנו גם הם? אני חושבת שצה"ל צריך להתריע את תושבי דרום לבנון ולבקש מהמם לעזוב את בתיהם, לעלות כולם צפונה, ורק אז לתקוף אווירית את התשתיות הטרור של חיזבאללה באופן מדויק וממוקד, מבלי להרחיב למלחמה כוללת".
האם בני הקיבוצים התפכחו בשנה האחרונה? האם הם עדיין מאמינים בשלום בעקבות השבעה באוקטובר? האם הם איבדו את תקוותם באשר לאפשרות לשוחח עם הצד השני?
"לא ולא. ממש לא אבדה תקוותנו. עם ישראל מבוסס על התקווה. להמנון המדינה שלנו קוראים 'התקווה', ולא סתם: תקוותנו היא כוחותינו. אם שרדנו כל מלחמה עד כה, אם ניצלנו מכל ניסיון להשמיד אותנו, זה כי מעולם לא הפסקנו להאמין שהטוב ינצח. אנחנו לא רוצים למות בעד ארצנו, אנחנו רוצים לחיות בעד ארצנו. תושבי הקיבוצים עדיין מאמינים בשלום ולא מאמינים במלחמה. עם זאת, כל הסכם שלום אפשרי צריך לכלול בתוכו סעיף קריטי שיסדיר את סוגיית הטרור. אסור שלטרור יהיו תשתיות. אם ארגוני הטרור השונים לא יוותרו על החימוש, לא תהיה לנו בריריה אלא להחריב אותו בעצמנו. אם נצטרך להילחם, עם נשק או בלי נשק, כדי לחיות בשלום – אז נילחם".
