פרופ' ישראל אומן אמר פעם שישראל מנהלת משא ומתן כמו זוג שהולך לקנות דירה, ובדרך מתווכח בינו לבין עצמו: "כמה נציע לו? אולי מיליון? לא, זה בטח יעליב אותו. מיליון ורבע נראה לך מספיק? אני לא בטוח שהוא בכלל יסתכל לכיוון הזה", וכן הלאה. רק אחרי שהזוג סיים לסכם בינו לבין עצמו מה המוכר רוצה, ולמה לא להציע לו מעט מדי – הוא ניגש למשא ומתן, במקום לנהל אותו מלכתחילה עם הצד השני.
הוויכוח הישראלי הפנימי בשבועות האחרונים מזכיר את המשל הזה. לא ברור מה עמדותיו של חמאס, ולמה הוא מסכים. גרשון בסקין, שתיווך במשא ומתן לעסקת שליט, דיווח בהתלהבות כי הציע לחמאס עסקה וקיבל את הסכמתו: כל החטופים הישראלים תמורת הפסקת המלחמה, נסיגה ישראלית מוחלטת, שיקום עזה ושחרור המוני של אסירים פלסטינים. במילים אחרות, ייתכן שחמאס יסכים לעסקה שכוללת את כל מה שחמאס דורש. באותו האופן נערך גם הוויכוח על הנכונות לסגת מציר פילדלפי כחלק מעסקה, כאילו זה בלבד מפריד בינינו ובין החטופים.
הדיון הציבורי על ציר פילדלפי חשוב, אולם הוא צריך להתנהל בהקשר רחב יותר. מתי כדאי לאחוז בציר פילדלפי, ומה המחירים של האחיזה הזו? מתי לא כדאי לאחוז בציר, ומה המחירים של עזיבתו? הדבר קשור כמובן בשאלות גדולות עוד יותר, על ניהול המלחמה, על מטרותיה ועל עתיד ישראל.
למה פילדלפי
הסיבה להחזיק במרחב ציר פילדלפי פשוטה: הוא מאפשר לחסום את ההברחות שמנהל חמאס ממצרים ואליה. קשה להביס אויב לא סדור המסוגל לחרוג מגבולות שטח הלחימה, כי יש לו יכולת לקבל אספקה מבחוץ ולבחור את תנאי הבסיס לעימות. כל זמן שחמאס שולט במעבר למצרים – כלומר בציר עצמו, ובמעבר רפיח הנמצא על הציר – מוגבלת מאוד היכולת למנוע ממנו לתספק את עצמו או להבריח החוצה אנשים.
יש הטוענים שהציר איננו חשוב, והראיה – ישראל לא כבשה אותו בחודשי המלחמה הראשונים, והוא לא נידון אז בשיח הציבורי. מלבד העובדה שזה לא נכון, אלה טענות חלשות מאוד: יותר משהן מוכיחות שהציר לא חשוב, הן מעלות את האפשרות שישראל טעתה בניהול המלחמה. אם עד היום לא הוברחו חטופים למצרים דרך המנהרות בציר, אין שום הבטחה שהדבר לא יקרה בהמשך; אם סנוואר בחר להישאר ברצועה בהיותו שליט עזה, ייתכן שבתור יו"ר הלשכה המדינית של חמאס הוא יבחר להיעלם מעזה.
מטבע הדברים, שליטה מוחלטת בגבול אינה אפשרית, ויעיד גבול ישראל־ירדן, שמוברחים דרכו לא מעט כלי נשק. אבל בין שליטה מוחלטת להיעדר שליטה יש פער גדול.
הסיכון
ההחזקה במרחב פילדלפי אינה נטולת סיכונים. חיילי צה"ל השוהים על הציר יהפכו לברווזים במטווח. קשה להתמודד עם היכולת של האויב לירות לעברם נ"ט קצר טווח, לצלוף בהם ולחפור מנהרות תופת תחתיהם. תנאי לשליטה סבירה בציר הוא החרבת רצועה ניכרת ברפיח (כלל אצבע: כקילומטר מהציר, קרוב לקצה טווח הצלפים ומעבר לטווח הנשק האישי ורקטות הנ"ט הקלות), סילוק ההריסות ומניעת בנייה מחדש, כדי לא לאפשר לאויב להתקרב בקלות לטווח פגיעה בחיילים.
בטווח הארוך קשה ליישם מדיניות כזאת. קיום אזור חיץ לאחר הפסקת אש הוא בעיה. מדיניות ירי נוטה להתרכך עם הזמן, ובלעדיה אזור החיץ יינגס יותר ויותר. דיינו להיזכר בהתרחשויות סביב הגדר בגבול רצועת עזה בשנים, בחודשים ובימים שלפני 7 באוקטובר. גם היום, בעיצומה של המלחמה, אין מדיניות ירי חופשי בכל המתקרב לגדר.
המשמעות היא שהשאלה "ציר פילדלפי כן או לא" תלויה גם בשאלות "מתי" ו"לשם מה". אם מטרות המלחמה כוללות את חיסול חמאס ברצועת עזה ככוח שלטוני וצבאי, אזי ההחזקה בפילדלפי היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הציר הכרחי כדי למנוע מחמאס יכולת התאוששות או בריחה, וכדי לאפשר הצעות כמו זו שהעלה אלוף במיל' גיורא איילנד – לבודד את צפון הרצועה, להוציא משם את האוכלוסייה ואז לחסום את האזור לחלוטין, ולהרעיב את אנשי חמאס שיישארו מאחור. בלי ציר פילדלפי לא יתאפשר מהלך דומה בדרום הרצועה.
ועוד לא התייחסתי לנושא חשוב מאוד: החטופים. במצב הנוכחי, אין לישראל אפשרויות טובות בכל הקשור אליהם. שום עסקה שהוצעה לא כללה שחרור של כל החטופים (לכל הפחות לא לפני שלב רחוק כלשהו), ולפי הפרסומים עשרות מהם אינם בחיים.
בסופו של דבר, לכל אחת מהאפשרויות יש מחיר כבד בחיי אדם. יש מחיר ידוע ומזוהה בטווח זמן קצר, ומחיר לא ידוע אך ודאי, לנוכח ניסיון העבר, בטווח זמן ארוך יותר. במידה רבה, הוויכוח הזועם מנסה לברוח מהעובדה שכל בחירה צפויה לעלות בחיי אדם רבים; קל יותר להאשים את הצד השני בהיעדר מוסר או בפחדנות ורגשנות, מאשר להודות במחיר ההצעה שלך. לגיטימי להתווכח על כדאיותם של מחירים; פחות לגיטימי לשלול את קיומם של מחירים, כאילו יש אפשרות אידיאלית שמי שאינם תומכים בה עושים זאת מרוע לב.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
