יותר מארבעים טילים בממוצע ירה חיזבאללה לעבר צפון הארץ מדי יום ביומו במהלך אוגוסט. לפי נתוני שב"כ זה היה החודש המטווח ביותר בצפון מאז תחילת המלחמה: במהלך החודש שיגרו מחבלי חיזבאללה לישראל כ־1,307 רקטות וטילים – עלייה של כ־20 אחוזים לעומת יולי. רבים מהשיגורים כוונו ליישובים שמרוחקים יותר מחמישה מהגבול, באזורים שלא פונו מתושבים, כולל יישובים בגולן ובגליל. בקרב הילדים שם, שלומדים מאז 1 בספטמבר תחת אש, יש גם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שהמצב המתוח מקשה עליהם עוד יותר.
ססיליה טרנטו רולדוגין, רכזת טיפולים בגן תקשורת בעיר עכו מטעם "אותי – עמותה ישראלית לאוטיזם", אומרת שהיא מזהה "נסיגה בהתנהגויות" שרכשו הילדים במאמצים רבים. "ילדים שהתחילו לישון לבד חזרו לישון עם ההורים", היא מספרת, "הרבה פעמים זה מתבטא גם כנסיגה בתחום הגמילה ובקשיי שינה".
בזמן אזעקה, מספרת רולדוגין, הגננות מתקשות להכניס את הילדים לממ"ד: "ניסינו להסביר להם מהי אזעקה ומה עושים בזמן אזעקה, אבל קשה להם להבין. אזעקה היא גם דבר פתאומי ולא מתוכנן, ולילדים על הרצף האוטיסטי קשה להתמודד עם פגיעה בשגרה. הצליל המוזר והלא מובן הזה מכניס אותם לחרדה. היינו צריכים להשמיע להם אזעקה ולתווך להם את הנושא בעזרת סיפור ויזואלי, שמסביר במה מדובר ומה עושים.
"עשינו המון תרגולים כדי שהם יבינו את ההקשר, אבל עדיין היו ילדים שסירבו להיכנס לממ"ד בזמן אזעקה. למרות כל ההכנות, הילדים מקבלים את זה קשה. אצלנו בעכו יש רק שלושים שניות של התראה שבהן אנחנו צריכים להכניס לממ"ד תשעה ילדים עם צרכים מיוחדים. זה מאתגר, ואנחנו מתפללים שהאזעקה לא תתפוס אותנו בחצר, כשכולם משחקים ומפוזרים בשטח רחב".
"המלחמה הרסה להם את הנפש"
ברכה אביבית בולטון, תושבת מירון, היא אם לשני ילדים עם צרכים מיוחדים: מנחם מנדל (24) ושלמה דוד חי (13). בשל קרבתו ליחידת הבקרה האווירית של חיל האוויר בהר מירון, המושב נתון לעיתים קרובות תחת אש ואזעקות.
"אני רואה את כל היירוטים מול העיניים", מספרת בולטון. בבית המשפחה אין ממ"ד, והם אמורים לרוץ למקלט. "הילדים מפחדים מאוד. הגדול על כיסא גלגלים, והקטן מתקשה בהליכה. מגבלת התנועה לא מאפשרת לנו להגיע למקלט בזמן ההתראה הקצרה שיש לנו, אז אנחנו פשוט נשארים בבית. המשמעות היא בכי וצרחות וחרדות אינסופיות. היו ימים שהיו אזעקות בלי הפסקה. הילדים כל הזמן עסוקים בשאלה מתי השיגור יגיע, מתי נשמע 'בום'. כשפתאום יש איזה רעש, הם מיד נלחצים ומבקשים שנבדוק מה קרה ואם יש יירוטים".
גם בנה הקטן, בן 11, סובל מחרדות. "הוא התחיל להקיא ולבכות", אומרת בולטון. לדבריה, לפני המלחמה ילדיה היו עצמאיים, אבל עכשיו "כל רעש מפחיד אותם. הם לא מוכנים להישאר לבד בלעדינו. המלחמה הרסה להם את הנפש. גם אני קופצת כשאני שומעת פיצוץ, ואפשר לדמיין מה עובר על ילדים. אם לילדים הרגילים זה קשה, לילדים עם צרכים מיוחדים על אחת כמה וכמה".
איך מתמודדים עם זה?
"כל עוד לא פינו אותנו, אנחנו פה. כולם אומרים לי: 'ברכה, לכי מהבית' – אבל הם לא מבינים שאי אפשר סתם ככה לעזוב. מה יעשה ילד מיוחד בלי שגרה ובלי לימודים? מה הוא יעשה כל היום? לכמה זמן אפשר ללכת? ומה נעשה אחרי שבוע־שבועיים? אנחנו כאילו בשגרה, לא מפונים, אבל האמת היא שאנחנו במלחמה. לצערי, זה נראה כאילו אנחנו ואנשי המרכז חיים בשתי מדינות נפרדות".
