לאורך 11 החודשים האחרונים היה קצת מסובך להסביר בכל פעם מחדש את הקשר. את העובדה שהיא הייתה במשך שנים רבות בת הזוג של אחיו של בעלי. אז מתישהו הדבקתי לה את התואר "גיסתי", וזהו. קיוויתי שזה בסדר מבחינתה, במקום שהיא נמצאת בו, שם במעמקי התופת.
עוד קודם, כשאחד הקטנים ביקש פעם שנזמין לשבת את "דודה שלנו עם התלתלים", הכינוי הזה דבק בה אצלנו. אז כרמל, דודה שלנו עם התלתלים, הייתה האדם היחיד שהכרתי בבארי.
בדרך כלל זה עסק די מאוס כשאדם כותב על עצמו בצל מותו של אחר. לא כל שכן בצל רצח אכזרי בדם קר. אבל בחיבור היחידני למדי הזה בין בארי לקדומים נוצרה חיבה עמוקה מאוד.
במוצאי השבת הארורה ההיא, מוצאי שמחת תורה, כתבתי לכרמל שאני דואגת לה מאוד. שאני מתפללת. ההודעות ששוגרו לא הגיעו ליעדן, היא לא ראתה אותן מעולם. רק ביום ראשון בצהריים הבנתי שהיא כבר הייתה לכודה אז במלתעות החיה החמאסית. "היא נחטפה, הודיה", כתבה בשלוש מילים מפחידות ושוברות לב גיסתי הצעירה זהבה, שהתגייסה מאז כל כך להשבתה. "ראו מחבלים לוקחים אותה".
בתחילת השבוע, גילינו שלא נוכל עוד לומר לה דבר. השבוע הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לבית העלמין בבארי. הוא נמצא ממש מול הכניסה האחורית של הקיבוץ שחולל, השער שחורשי רע עזתים נכנסו דרכו בהמונים כדי לקחת חלק בשלל הרכוש והאדם. שמש עגולה אדומה מאוד נטתה בסוף הלוויה של כרמל על האופק במערב, על רצועת עזה הקרובה כל כך. כאב עצום היה מונח בחלל האוויר. כאב על כרמל. על ההחמצה. על הסוף האחר שייחלו לו כולם. כולנו.
בהלוויה שהתקיימה באותו הזמן בירושלים, זו של הרש גולדברג־פולין, התערסלו בשירת פסוקים מהמקורות, התנחמו בהם קצת. כאן הכאב והתסכול הוגשו כמו שהם, בלי פילטרים מרככים של מסורת. כאב של מי שאיבדו בת, אחות וחברה, כאב של מי שאיבדו בית ואמון, תחושת הגנה וביטחון, כאב של מי שמרגישים שמאמצי־העל שלהם לא צלחו. שחשים כי אלה האמונים על הדאגה להם, על השמירה על חייהם, לא עשו את מלאכתם נאמנה.
ואתה כל כך בוכה איתם. על כרמל, על האכזריות הבלתי נגמרת, על הכאב, על זה שהיא כמעט־כמעט הייתה כאן, וגם על המרחק. איך יכול להיות בעצם שיש כזאת תהום בינינו. בין מי שדומעים כאן כשהם לבושים חולצות עם הכיתוב בארי וסמל הלב החבוש, ובין מי שדומעים מתחת לכיסויי ראש וכיפות. ולא צריך להיתמם, אני יודעת שהם גם כועסים עלינו. בלשון המעטה. גם עכשיו. גם כאן. אולי כאן ועכשיו אפילו יותר. כנראה יותר.
הכנו פה בבית לכבודה נקניק שוקולד מביסקוויטים, שיהיה, אם פתאום תבוא, הלוואי. את שטיפת הרצפה לקראת שבת ליווה פסקול של שירים שהוקדשו לה. אחד מהם, "שיר לשירה", נוגן גם בהלוויה – כל מילה בו נטענת משמעות חדשה. דברי עכשיו ילדה, אני שומעת. מאומה לא יפגע בך. אבל פגעו בך, ולא היינו שם כדי להושיע.
בכל ערב שבת הדלקנו עוד נר והתפללנו על כרמל בת כנרת שתחזור אלינו בריאה בגופה ובנפשה. שתחזור כבר. בכל בוקר בירכתי בשבילה "מתיר אסורים" בכוונה גדולה, אבל גם "אוזר ישראל בגבורה", מקווה שהקב"ה ישלב בין השניים. בכל ערב, לפני השינה, זחלה במעלה הגרון אי נעימות עמוקה, בושה על כך שאני ישנה במיטה, והיא – מי יודע מה איתה.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
