ה
ם היו אמורים להתחתן בכ"ז בתשרי, שבוע אחרי החגים, בתום תקופת אירוסין שתוכננה כך שיהיה זמן להתארגן בנחת, לאחר שהחתן יהפוך סוף־סוף לאזרח. והוא הספיק להיות אזרח, למשך כמעט שבועיים, אך לא הספיק להתחתן.
ביום ראשון שעבר יצא יהונתן מהבית בבית־שאן ונסע לכיוון עפרה. לא רחוק ממחולה, בפנייה מכביש הבקעה לדרך אלון, מחבלים ירו בו למוות ופצעו ישראלי נוסף. למחרת, בערב תשעה באב, הובא יהונתן למנוחות בירושלים. ברשתות החברתיות התגלגלה עד מהרה תמונה של הזוג הצעיר שצולמה רק לפני שלושה חודשים, אבל נדמית כלקוחה ממציאות אחרת. יהונתן ואמונה נראים זורחים מאושר, לצידם שולחן עם יין ושוקולדים עטופים בצורת לב. "שמחים ומתרגשים להודיע על אירוסינו", נכתב לצד התמונה. הצעת נישואין מתוקה, מאוהבת. על היד של אמונה מנצנצת שם טבעת. עכשיו היא כאן והטבעת גם. רק יהונתן לא.
"הוא בחר וקנה לבד את הטבעת. את השרשרת הזאת" – היא אוחזת בתליון עם אבן ירוקה – "עזרתי לו לבחור, לפני שנה. אבל את הטבעת היה לו אומץ לבחור בעצמו, והוא עשה את הבחירה הכי טובה שיש. היה לי כיף להציץ בכל פעם על הטבעת ולהיזכר – היי, אני מאורסת. עומדת להתחתן. עכשיו זה קצת פחות. קצת פחות".
האבל שלה משורג בתחושת החמצה עמוקה. "יש לי בינתיים רק הבזקים של מחשבות על ההשלכות, ובכל פעם שהם צצים, אני פשוט חוסמת אותם. כי אני לא יכולה להכיל את זה, עדיין לא. את הרגע הנוכחי אני לא יכולה להכיל. ואז תיגמר השבעה, ובהתחלה יגיעו ימי החופש. הלוח שלי מלא בדברים שתכננו לעשות יחד בקיץ – אם אלו סתם הופעות שרצינו ללכת אליהן, ואם אלו הכנות לחתונה.
"ומתישהו אחר כך יגיע גם התאריך של החתונה. אני עוד נזהרת מלחשוב עליו. מה הוא יהיה בשבילי? יום אבל? יום זיכרון? זה היה אמור להיות היום הכי שמח בחיים שלי", אומרת אמונה והדמעות מתגלגלות מהעיניים היפות שלה. "וכבר לא יהיה", היא מוסיפה בלחש.
מה רק את הכרת בו?
"מה שרק אני ראיתי זו קצת ביישנות שהייתה בו. רוך כזה. הוא היה גבר מוביל וחזק, שגם יודע להקשיב בצורה מדהימה, אבל מעבר לזה הייתה בו מתיקות שיצאה מתוכו בקשר הזוגי. אם הוא היה יודע שאני אומרת עכשיו מול כולם שהוא ביישן, בטח היה קצת כועס – מה אני מורידה לו את הגבריות. אבל הוא היה מתוק".
לפני פחות מארבעה שבועות סיים יהונתן את שירותו ביחידת הקומנדו מגלן. מועד שחרורו מצה"ל היה בדיוק ביום ההולדת שלו. ההקלה עם שובו בשלום אל האזרחות הייתה רבה. הורי הלוחמים מהצוות במגלן ארגנו ערב "על האש" לבניהם המשוחררים הטריים, וכולם בירכו שם יחד ברכת "הגומל" – רגע שהונצח בסרטון נוסף שהפך ויראלי לאחר הפיגוע.
בשבועיים שאחרי השחרור היה להם סוף־סוף זמן לעצמם. "היו גם שבועיים של חופשת שחרור, שבהם יכולנו להיפגש פעמיים־שלוש בשבוע ולא פעם בחודש. אמרנו לעצמנו, ככה זה אמור להיות, ככה זה עומד להיות בתקופה הקרובה. כל כך נהנינו. פשוט לשבת ולדבר, אפילו סתם אצלי בבית. גם הרבה בכנרת. המים, השקט, הביחד. נסענו לשם הרבה מאוד, זה מרחק נגיעה מכאן".
הראיון המלא יתפרסם מחר (ו') במגזין "דיוקן" של מקור ראשון
