שופט בית המשפט למשפחה בנוף הגליל-נצרת, איתי כרמי, קיבל בקשה של בני זוג דתיים צעירים להתיר להם להינשא, על אף שלנערה מלאו 17 שנים ב-15 באוגוסט, ולבן זוגה ימלאו 18 בעוד מעט יותר מחודש. בני הזוג וההורים הגישו את הבקשה לאחר שבעקבות הקשר שנוצר ביניהם נכנסה הנערה להיריון.
בפתח פסק הדין ציין השופט כרמי כי הנטייה היא שלא לאשר נישואין טרם הגיל המינימלי הקבוע בחוק – 18. "מקובל לראות בנישואי בוסר, מכשיר חברתי (קדמון) המשרת את צורכי משפחת המוצא של הקטין, לעיתים, על חשבון טובתו האישית. לכן מְצֻוֶּה בית המשפט לגלות חשדנות רבה כלפי כל בקשה שכזו, לבחון אותה מתוך טובתם של הקטינים, ולקמץ במתן היתרי נישואין, כך שאלה יינתנו רק בהצטרף נסיבות הקשורות ברצון חופשי, חף מלחצי משפחה ותחת מסקנה ברורה כי חלופת ההיתר מיטיבה עם הקטין על פני חלופת האיסור. כזה הוא המקרה שלפניי", קבע השופט.
בפסק הדין דחה השופט כרמי את עמדת העובדת הסוציאלית, שהמליצה שלא להתיר את הנישואין, עמדה שנתמכה גם על ידי באת כח היועצת המשפטית לממשלה, שהתנגדה לבקשה למתן ההיתר. השופט שיבח את עבודת העובדת הסוציאלית, וציין "ניכר כי לא חסכה מעצמה כל מאמץ לאסוף את הפרטים הנחוצים כולם, ותרגומם לתמונה בהירה ורחבה של הנסיבות הקשורות בבני הזוג וסביבתו. דווקא משום כך, איני מאמץ את מסקנות התסקיר, משום שהן אינן מבוססות נסיבות פרטיות אלא מדיניות כללית. במילים אחרות, התסקיר יצא מתוך הפרט אל הכלל, ובזאת חולשתו, שכן המדיניות הכללית היא נקודת המוצא, העוברת דרך נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ומסתיימת במסקנה המיישמת כלל על מקרה פרטי".
השופט כרמי הוסיף כי בעבר נחשב הריון לסבה המצדיקה כשלעצמה מתן היתר נישואין, אך קביעה זו של המחוקק בוטלה, וכעת נדרש לבחון במנותק משאלת ההריון את טובתם של הקטינים. לדבריו, "מדובר בבני זוג שהפרש הגילים ביניהם עומד על שנה. שניהם אומנם מתחת לגיל הנישואין, אך גם אינם רחוקים ממנו. מתוך התסקיר עולים בבירור הפרטים הבאים, השניים מקיימים קשר טוב ומשמעותי, מזה כשנה. הם שיתפו את ההורים על קיומו של הקשר, למדו להכיר זו את זה ובעלי רצון משותף, חופשי והדדי להינשא בלא איומים או חשש מדחייה. בני הזוג שוחחו על עתידם המשותף ותכננו למסד את הקשר בעוד כשנה, עם סיום לימודי הנערה".
על הדיון שנערך בפניו כתב השופט, "התרשמתי משני נערים צעירים, נבוכים מהמעמד, שניהם התרגשו וניכר היה כי קשה להם להתנהל באופן משוחרר. עם זאת, היתה כנות רבה, הבנה והפנמה של המצב. כאשר עומתו עם האפשרות שבקשתם תידחה, הנערה לא ידעה להשיב כיצד תנהג, אך העריכה שתושפע לרעה מבחינה רגשית. הנער אף הוא לא ידע להעריך כיצד יגיב, אך הוסיף שיתייעץ עם הוריו, יחשוב ויתייעץ עם רב. השניים שכרו דירה בקרבת הוריה של הנערה. הדירה אינה מאוכלסת, אך הנער עובד בה ומכין אותה לקראתם".
"אין חולק כי במצב הרגיל, מוטב היה להמתין עד מלאת 18 לנערה, בטרם יקשרו השניים את עתידם. תקופה זו של שלהיי הנערות, מאופיינת בהאצת ההבשלה הפיזית והנפשית. לכל יום משמעות. לא בכדי העלה המחוקק את גיל הנישואין מגיל 17 לגיל 18. עם זאת, ההיריון הוא מצב עובדתי. הוא הקושר את השניים – ולו בתפקידם ההורי המיועד. במילים אחרות, ההשפעות מעוררת החשש לשלומם של הקטינים שלפניי, ממילא יפעלו את פעולתן, מעצם ההיריון. היתר הנישואין בחתך האישי, המשפחתי והסביבתי של בני הזוג כמתואר לעיל, דווקא ימתן את ההשפעות. כך למשל ייטע ביטחון, יעמיק ויבסס את הקשר, יחסוך התמודדות עם מבוכה חברתית (ואפילו תחושת בושה), ינרמל את המצב ויכשיר שיגרה מקדימה לקראת הלידה הצפויה. תחושת האחריות הנלווית לבחירה ויישומה, במצב שיצרו השניים, הן מצדם והן מצד הגורמים המשמעותיים בחייהם (בני משפחה ודמויות מפתח בקהילה) תפעל את פעולתה, ובמכלול, תוצאה של היתר היא המשרתת את טובתם. סוף דבר (הקול) נשמע. הנערה וְנַעֲרָהּ שכנעוני להיעתר לבקשתם", סיכם השופט וחתם את ההחלטה בברכה לזוג: "ככלל סב המשפט על אירועי עבר ומכריע בסכסוך שנתגלע. המקרה שלפניי שונה וייחודי, במובן זה שההכרעה מביטה לעתיד. למקרה שכזה קולעת ההבחנה שבין החלטה 'טובה' להחלטה 'נכונה'. בעוד שהראשונה נבחנת במועד בו נתקבלה, על בסיס כל הנתונים שהיו גלויים וידועים למחליט – בעת ההחלטה; השנייה נבחנת בדיעבד, בחלוף הזמן, כאשר נתהווה כבר העתיד ואין עוד נעלמים. הדעת נותנת כי קיים מתאם בין השתיים, ולרוב החלטה 'טובה' תתברר גם כ'נכונה'. במקרה שלפניי, על נסיבותיו, מסקנתי האחת, כי התרת הנישואין היא ההחלטה ה'טובה'. אייחל כי בבניין עתידם האישי והמשפחתי של בני הזוג, תהפוך ההחלטה גם ל'נכונה'".
