כ־3,500 תושבים של כמה מיישובי עוטף עזה חזרו ביום חמישי לבתים שפונו מהם לפני כעשרה חודשים, בתום תקופה מורכבת של שהות בבתי מלון ומגורים זמניים. לצידם נותרו עוד כמה אלפים שטרם שבו לבתיהם, ובשבילם גיבשה המדינה באמצעות מנהלת תקומה פתרונות פרטניים. תושבים אלה הם גם אנשי יישובים שעדיין לא יכולים לחזור לבתיהם בשל סכנה ביטחונית, ותושבים שיישוביהם נפגשו באורח חמור במיוחד.
התושבים שמחים לחזור הביתה, אבל התחושות מעורבות: הבית מוכר ואהוב, אבל נראה לפתע זר מאוד. השיבה גם לא נטולת אתגרים. בוריס וולוביק, תושב ניר־עם, נשוי ואב לשלושה, מוגדר פוסט־טראומטי. הוא ואשתו אף קיבלו הכרה באחוזי נכות בעקבות 7 באוקטובר. ביום חמישי הוא היה בין התושבים ששבו לקיבוץ אחרי עשרה חודשים במלון. "חזרנו כי לא השאירו לנו ברירה", הוא מספר, "חודש אחרי המלחמה הובטח לנו ממנהלת תקומה שנקבל יישוב זמני. ידענו שבסיום המלחמה נצטרך זמן ופנאי לטיפולים נפשיים, והיה חשוב לנו להתרחק מאזור המלחמה, כי הילדים שומעים פיצוצים ומפחדים. שניים מהם חזרו להרטיב בלילות.
"בסופו של דבר אמרו לנו שהולכים למתווה פרטני – כלומר, משפחה שתרצה לא לשוב לקיבוץ תשכור דירה באזור שהיא רוצה לגור בו. אבל זה לא מתווה ישים, כי נצטרך לשלם מיסים וחשבונות פעמיים: גם ביישוב שנגור בו וגם בניר־עם. זה עדיין הבית שלנו". סיבה אחרת היא מנהלתית: "אמרו לנו שבגלל שכל הקהילה חזרה, נצטרך לדאוג לכל מיני ענייני מנהלה בעצמנו", ציין וולוביק, "לא מציאותי להתחיל לחפש מסגרות לילדים ב־15 באוגוסט במקום נוסף".
אחרי ההחלטה לחזור לקיבוץ הציבה אשתו של וולוביק דרישה: "היא ביקשה סורגים לכל החלונות, דלת פלדה לכניסה, תריסי פלדה, ורצתה גם להגיש בקשה לקבלת רישיון נשק לעצמה". למרות כל האמצעים הללו, תחושת הביטחון שלה עדיין לא חזרה. "מרגע שהגענו הביתה היא לא יוצאת מהבית בלעדיי", הוא מציין, "היא נעלה את עצמה בממ"ד ולא יוצאת החוצה. הילדים, שכן רוצים להיות מחוץ לחדר, מחויבים להישאר בטווח הראייה שלה".
לחזרה הביתה היו גם השפעות על הילדים. "הם לא במצב הכי טוב", אומר וולוביק, "אחרי שנסענו הביתה כדי לסדר אותו לקראת החזרה, הבת הגדולה שלי אמרה במלון בתל־אביב שהיא שומעת 'בומים' ושכואבת לה הבטן. ברחתי ממנה והלכתי לבכות. זה ריסק אותי. אשתי ביקשה שנבטיח לה שנעזוב את הארץ. אנחנו פטריוטים, ומעולם לא התלוננו, אבל כשאני רואה את הזלזול של הממשלה בבריאות הנפש של התושבים – אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה. קשה לומר זאת, אבל אשתי צודקת".
שי ששון, נשוי ואב לשלושה, פונה למלון הרודס בתל־אביב. "בוקר החזרה לניר־עם היה קשה מאוד", הוא מספר, "אנשים לא הפסיקו לבכות מהפחד ומההתרגשות לחזור הביתה, כמו גם מהפרדה מהמלון ומההקלה שהוא כבר לא הבית. הכול היה מעורבב. אנחנו אוהבים מאוד את הבית שלנו, אבל אנחנו חוזרים לאזור מלחמה. לצערי יש מספר לא מבוטל של משפחות שעזבו את הקיבוץ, לקחו הפסקה לשנה הקרובה כשהבינו שאין פתרון זמני. אבל למרות הכול, קטונתי מלהתלונן על רעשי מלחמה כשיש יותר ממאה אנשים שיושבים עכשיו במנהרות, ואני לא בטוח שיש להם אפילו מה לאכול. אני לא רוצה לדעת מה המצב הפיזי והנפשי שלהם.
"לילדים טוב לחזור הביתה. לקחו ילדים שרגילים ליָרוק בעיניים, לאדמה ולמרחבים, ושמו אותם במלון ברחוב הירקון בתל־אביב – בערך הרחוב הכי אורבני בישראל. שער־הנגב הוא חבל הארץ הכי יפה במדינת ישראל, ואנחנו לא נעזוב אותו. אבל המדינה צריכה למצוא פתרונות לאזרחים שלה. בניגוד למה שאנשים חושבים, המלחמה לא נגמרה, ואין כאן רק אזעקות צבע אדום, שכבר התרגלנו לחיות איתן. אף אחד לא אמור להתרגל לחיות עם רעשי מלחמה".
