"פודטק" היא לא רק מילה שנועדה למשוך משקיעים זרים, אלא גם העתיד של המזון בארץ ובעולם. פודטק, הלְחֵם של "טכנולוגיה" ו"מזון", הוא ענף תעשייה שרותם טכנולוגיה מתקדמת לשיפור ייצור המזון וגידולו, כולל פיתוח תחליפי מזון. ישראל היא מעצמה עולמית בתחום. בשנת 2023, 40% מההשקעות העולמיות בפודטק היו בחברות ישראליות, בעיקר כאלה העוסקות בפיתוח תחליפי חלבון, שבו ישראל דורגה שנייה אחרי ארה"ב מבחינת השקעות.
הבירה הכמעט־רשמית של תחום הפודטק בישראל היא קריית־שמונה. במהלך השנים הוקמו בעיר חממות, מאיצים ומרכזי מחקר ופיתוח, והושקעו מאות מיליוני שקלים בקידום התחום. ואז הגיעה המלחמה ועצרה הכול. האם העיר הצפונית בישראל קרובה לוותר על חלום הפודטק, או שהתקציבים שיופנו אליה אחרי המלחמה דווקא ייתנו לתעשייה דחיפה חזקה קדימה? למרות המצב הקשה בעיר, אפשר למצוא בה לא מעט אופטימיות ואמונה בטוב שעוד יבוא.
אביחי שטרן, ראש העיר: "גם אם יהיו כאן אוניברסיטה, פודטק מפותח ורכבת – אם בסוף כוח רדואן יושב ומסתכל לך בעיניים מהגדר, כנראה שאף אחד לא ירצה לעבור לכאן"
"ניסינו להבין מה החוזקות של קריית־שמונה, ולספר סיפור חדש שלא כולל קטיושות וטילים", מתאר ראש העיר אביחי שטרן, את תולדות החיבור בין קריית־שמונה לעולם פיתוחי המזון. "הגליל העליון המזרחי הוא מעבדת אקלים טבעית, יחידה מסוגה בעולם. אנחנו ממוקמים באזור שבו ב־40 דקות נסיעה ברכב אתה יכול להגיע מאזור החרמון, שבו מגדלים דובדבנים ותפוחים, לאזור הכנרת, שבו מגדלים מנגו ובננות. יש כאן מינִי אקו־סיסטם ייחודי. בקריית־שמונה נמצאים מוקדי ידע בתחום המזון והחקלאות, בהם מכון מיגל שהוא מכון המחקר־ופיתוח הגדול ביותר בישראל בתחומי החקלאות, אוניברסיטת תל־חי עם הפקולטה למזון ותזונה, מכון המזון הלאומי שהולך ומוקם בשנים האחרונות, ענפי חקלאות רבים, יקבים ועוד".
עבודה מאומצת, מימון ממשלתי נדיב והירתמות של משוגעים לדבר, לצד שנות השקט הרבות מאז מלחמת לבנון השנייה, הניבו פירות מתוקים: לא פחות מ־82 מיזמי וחברות פודטק ואגרוטק פעלו במרחב אצבע הגליל ערב מלחמת חרבות ברזל, 26 מהם בתוך קריית־שמונה עצמה. הפודטק סיפק תעסוקה ומשך אל העיר אוכלוסיות משכילות: כ־70% מהעובדים בחברות הללו היו תושבים ותיקים מקריית־שמונה והסביבה, וכ־30% – תושבים חדשים שהגיעו מבחוץ והעתיקו את חייהם לאזור.
"אחרי הרבה שנים של עבודה קשה, היינו בתנופת צמיחה והגענו לנקודת איזון משמעותית", אומרת נגה סלע־שלו, מנכ"לית "פרש סטארט", חממה טכנולוגית הפועלת בעיר במסגרת תוכנית החממות של הרשות לחדשנות. "הגיעו לכאן יותר ויותר גורמים טכנולוגיים ומצאי של אנשים מתאימים, והאזור התחיל למשוך גורמים רלוונטיים גם בלי קשר למענק כזה או אחר. ברגע שאתה מתחיל להניע את הגלגל, והוא ממשיך לנוע מעצמו גם ללא מימון חיצוני, אתה יודע שהצלחת.
"ודווקא כשהגענו לנקודה הזו, הגיעה המלחמה. לכן התסכול כל־כך עמוק. מצד שני, אנחנו כבר מתורגלים ויודעים איך להניע את הגלגל מחדש. קמה מנהלת אזורית שמאגדת את כל הגופים המוניציפליים, האקדמיים והעסקיים לעבודה משותפת, ואנחנו כבר מייצרים את התשתיות ליום שאחרי. אבל לפני הכול אנשים צריכים להרגיש בטוחים לחזור לחיות בקריית שמונה, כי בלי האנשים אין סטארטאפים".
נגה סלע־שלו, "פרש סטארט": "אחרי הרבה שנים של עבודה קשה היינו בתנופת צמיחה, ודווקא בנקודה הזו הגיעה המלחמה. מצד שני, אנחנו מתורגלים ויודעים איך להניע את הגלגל מחדש"
תפקידן של 12 החממות הטכנולוגיות הפועלות בישראל הוא להשקיע בחברות בתחילת דרכן, ולהציע מסגרת תומכת להקמת החברה ופיתוח הרעיון עד למוצר מסחרי. החממה הצפונית בישראל, שבראשה עומדת סלע־שלו, היא לא חממה רגילה אלא חממה פריפריאלית, שנותנת תנאים מועדפים לחברות שמצפינות עד לגליל.
"אנחנו נותנים חצי מיליון שקלים יותר מכל חממה אחרת בתחום", אומרת סלע־שלו, "מתוך מטרה לעודד התיישבות של חברות בקריית־שמונה והאזור. עד המלחמה החממה גם נתנה שירותי מעבדה וציוד, שירות משמעותי מאוד להתפתחות של חברות טכנולוגיות. היום אנחנו גם יודעים לשים עליו תג מחיר מדויק, כי חברות שנאלצו להתפנות מקריית־שמונה משלמות עכשיו עד 100 אלף דולר לשנה על שירותי מעבדה במקומות אחרים. המטרה היא להשאיר בצפון את החברות שצומחות בחממה. הנכס העיקרי של החברות האלו הוא הידע, וככל שהן מגייסות יותר עובדים מהאזור, כך גדלה הסבירות שהן יישארו בקריית־שמונה והסביבה. ראינו את זה קורה עם החברות הראשונות שסיימו את החממה. לכן המצב הנוכחי, של פינוי ועזיבה בשל המלחמה, הוא כל כך כואב וקשה.
"ברמה הגלובלית", מוסיפה סלע־שלו, "העתיד של הפודטק מובטח, כי העולם מתמודד עם בעיות גדולות מאוד בתחום המזון שצריך למצוא להן פתרון. ספציפית לגבי קריית־שמונה ומרחב הגליל המזרחי, ידענו לבנות את התחום בעבר בתנאים קשים של פריפריה, ונדע לעשות את זה שוב. לצערי, אי אפשר להתנבא איזו חברה תחזור ואיזו לא, כי בסופו של דבר מדובר באנשים, וכל אחד עם הסיפור שלו. יש מי שעבר והתמקם במקום אחר ולא יחזור, ויש מי שהציונות בנפשו ויחזור בכל מקרה. גם לא דומה חברה ותיקה לצעירה. חברות שכבר היו מושרשות באזור ובנו כאן תשתיות בהשקעה של מיליונים, יחזרו בהזדמנות הראשונה, ואילו חברות צעירות יותר אולי כבר הקימו מחדש תשתיות במקום אחר ולא יחזרו. לחברות צעירות, שהמחקר במעבדה הוא העיקר שלהן, כל מעבר כזה הוא טלטלה משמעותית מאוד. יש חברות כאלו שלקח להן שלושה חודשים לחזור לשלב הפיתוח. זה עיכוב גדול מאוד לחברה צעירה, כך שאני לא חושבת שהן ישושו לעשות טלטלה חוזרת כזו, אלא אם כן יהיה איזשהו תמריץ ממשלתי יוצא דופן. בכלל, המעורבות של המדינה בסיפור והיכולת שלה לתת מענקי עידוד, היא משמעותית לעתיד של התחום באזור הגליל המזרחי".
חלבונים, מיצים ובשר מתורבת
כשני שליש מחברות הפודטק שפעלו בקריית־שמונה והסביבה היו חברות צעירות, והן אלו שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהמלחמה והפינוי. בין השאר פעלו שם "פרופיוז", העוסקת בבשר מתורבת, "בלו טרי", שפיתחה טכנולוגיה להפחתה של עד 30% מכמות הסוכר במיצים טבעיים, "מייד רייט", שמייצרת חומרים בני קיימא באמצעות פטריות, ו"פלנטופיה", שרותמת צמחים לייצור חלבוני חלב. לפי ההערכה, כ־60% מאותן חברות עזבו את קריית־שמונה לטובת אזורי תעשייה ביקנעם, קיסריה ועוד.
"יש כמה חלוצים שעדיין מתפקדים ועובדים בקריית־שמונה מתוך חלוציות אמיתית, אבל הרוב הגדול של החברות העתיקו את עצמן למקומות חדשים", מודה ראש העיר. "המדינה עזרה לחברות לעבור, ובצדק. אנחנו לא רוצים שהפיתוחים שלהן ייעצרו, אבל אנחנו גם רוצים שהחברות הללו יחזרו לכאן ביום שאחרי, והצעד הראשון הוא ביטחון. גם אם יהיו כאן אוניברסיטה, פודטק מפותח ורכבת – אם בסוף כוח רדואן יושב ומסתכל לך בעיניים מהגדר, כנראה שאף אחד לא ירצה לעבור לכאן. אחרי זה השמיים הם הגבול. יש לנו את כל התנאים להצליח ולפרוץ בתחום, ואם המדינה הכירה בצורך בפיתוח הפודטק בקריית־שמונה לפני המלחמה, היא בוודאי תכיר בכך גם אחריה.
"מבחינת מענה לחברות פודטק יש לנו יתרון אזורי מובנה", ממשיך שטרן. "המדינה צריכה לתת לנו את המענה הביטחוני, להמשיך לתמרץ חברות פודטק, ולסייע לאלו שהן בתחילת דרכן ולתת להן את הכלים להצליח. אנחנו צריכים לוודא שגם חברה שצמחה בקריית־שמונה ויוצאת לשוק – תישאר כאן. זה אומר, למשל, לבנות שכונות ייעודיות לקהילות של החוקרים והמרצים. צריך לייצר אקו־סיסטם שיתמוך באקו־סיסטם של הפודטק".
כדי לעודד מעבר של אנשים וחברות, אומר שטרן, אי אפשר להסתפק בהטבות הכלכליות. נדרשת השקעה מקיפה במעטפת הכוללת. "הרבה פעמים הסתובבתי בעיר עם אנשים מהתעשייה כדי להראות להם את מערכת החינוך, ולשכנע אותם להעתיק את מרכז החיים שלהם לכאן עם הילדים שלהם. בסוף אתה צריך סביבה תומכת שכוללת מערכת חינוך טובה, תעסוקה לבן או בת הזוג ועוד. לא מספיק שיהיו לי תנאים טובים לחברות פודטק, אני צריך גם תנאים טובים לחוקרים ולעובדים שאני רוצה שיישארו לגור בקריית־שמונה. אני רוצה להשאיר את החברות בעיר, ושחברות פודטק שרוצות להצליח לא יעברו מקריית־שמונה לתל־אביב, אלא להפך, יגיעו מתל־אביב לכאן.
"כדי להביא אנשים לגור בקריית־שמונה, צריך לתת הרבה יותר. תושבים שהתפנו למרכז גילו פתאום את התנאים שיש שם. כל שתי דקות רכבת קלה, אוטובוס של דן ואוטובוס של אגד, כשאצלנו יש אוטובוס מאסף שבארבעים דקות עובר מרחק שאפשר לעבור בחמש דקות נסיעה כי אין מספיק נוסעים. או, למשל, בתחום שירותי הבריאות. פתאום יש לך תור לרופא תוך שלושה ימים ליד הבית, ולא רק אחרי שלושה חודשים בבית חולים מרוחק. אנחנו פריפריה, אבל המדינה תצטרך לתת יותר ממה שהיה לפני, כי אחרת התושבים שעברו למרכז כבר לא יחזרו".
"המלחמה נתנה מכה לא קטנה לתחום הפודטק", מסכמת סלע־שלו, "אבל אפשר להשתקם ממנה באמצעות התגייסות טובה ומדויקת של המדינה. הסיפור הגדול הוא לדאוג שההבטחות לתקציבי העתק לשיקום האזור ינוהלו בצורה טובה ויעילה. כמובן, לפני הכול אנשים צריכים להרגיש בטוחים, ואחרי זה צריך לתמרץ אותם כלכלית לחזור. בנוסף, צריך להשקיע בתשתיות מעבדה ובתשתיות של ייצור בסקייל נמוך, לסיים את הקמת מכון המזון הלאומי, ולהתאים מחדש את כל המכרזים שהיו קשורים לתחום והתבססו על תמונת מצב שהייתה נכונה לפני המלחמה. אני מאמינה שאם כל זה יקרה, אחרי שנה של עבודה אפשר יהיה לחזור למצב שהיה לפני המלחמה. יש פה אנשים עם חזון מטורף ששום דבר לא יעצור אותם".
