שנה של מלחמה עברה על ילדי ישראל במערכת החינוך. רבים מהם נעקרו מביתם ומסביבתם הטבעית, חלקם איבדו אנשים קרובים ויקרים והורים של לא מעט ילדים יצאו לחודשים ארוכים של מילואים מחוץ לבית. כחלק מהניסיון לתת מענה ועיבוד נכון לאירועי חרבות ברזל, הקימו במשרד החינוך את הפרויקט המיוחד "כותבים היסטוריה" במסגרתו תלמידים כותבים על אירועי ה־7.10 כפי שהם חוו אותם מנקודת מבטם.
"המהלך של 'כותבים היסטוריה' הינו יוזמה פדגוגית–ערכית-חינוכית שמפתח ומוביל האגף לחינוך יסודי", מספרת חנה ללוש האחראית במשרד החינוך על הפרויקט. "יוזמה זו החלה עם תחילת מלחמת 'חרבות ברזל' ומטרתה הייתה לאפשר לילדים, צוותי חינוך והורים לכתוב ולתעד את הסיפור האישי שלהם, הקשור לתקופת המלחמה מנקודת מבטם האישית והמקצועית.
"התיעוד האותנטי של רצף החיים בעת הזו, על ידי ילדים ומבוגרים כאחד, כל אחד בדרכו, מבטא עקרונות של למידה משמעותית, מעודד למעורבות ומאפשר עיבוד הוליסטי של מידע וחוויה. תהליכי העיבוד וניתוח התיעודים, יש ביכולתם לשפוך אור על מערכת החינוך הישראלית בשלב גיל יסודי, על גווניה השונים, ובכך לכתוב פרק חדש בתולדות החינוך ובהיסטוריה של מדינת ישראל".
בית הספר שבילי צוותא, חריש: טל ברכה מימון, כיתה ד'
בית ספר גלילות, נשר: אליס מייקוב, כיתה ג'
כולם יודעים שאנחנו משפחה שמאוד אוהבת לטייל. כל יום חופש בבוקר אנחנו קמים, אוכלים ארוחת בוקר יחד, אמא מכינה פנקייקים ואז אנחנו מתארגנים ויוצאים לטיולים. ביום האחרון של חופשת סוכות יצאנו לטיול למבצר נמרוד, זה בגבול לבנון, המשכנו לטייל גם לנחל שניר. זה היה טיול נהדר! ראינו הרבה צמחים מיוחדים וחקרנו את הטבע. חזרנו מאוד שמחים ועייפים.
כשקמתי בבוקר שאלתי את אבא למה אתה מארגן תיק, מה נוסעים לטייל?! אמא אמרה לי שאבא צריך להיות במילואים, כי יש חיילים שצריכים אותו.
וככה אבא שלי לבש מדים, לקח ציוד ויצא ואני בכיתי מאוד.
דאגנו. אמא ראתה חדשות במטבח ולי לא נתנו לראות חדשות. לפעמים בערבים אבא היה מדבר איתי בשיחת וידיאו, ספרתי על היום שלי. אבא שלי חובש ביחידה חשובה שקוראים לה תנשמת, זאת יחידה מיוחדת. הוא חובש והוא מציל חיים. אני יודעת את זה,כי כתבתי ראיון ואז אבא סיפר לי.
זה באמת מוזר שכל כך הרבה זמן אבא שלי במילואים.
בבית אני ממש גיבורה. אני עוזרת לאמא עם אחי הקטן ליאו. הוא בן שנתיים ושבעה חודשים. אנחנו הולכים לגני שעשועים, משחקים בבית בשוטרים וגנבים, נוסעים ביחד על קורקינט. בצהריים אני מכינה בעצמי שיעורי בית ומסדרת את התיק לבית הספר. אני מרגישה מאוד בוגרת, כי יש לי אחריות גדולה. אבא ביקש ממני לעזור לאמא כדי שהוא לא ידאג.
בית ספר מדעים אלון, שדרות: נדב אור, ג' 2
אני רוצה לספר לכם על חוויה לא נעימה שהייתה לי ביום שבת, ה-7.10 בעיר שלי שדרות יחד עם משפחתי. בשעה 6.30 בבוקר יום שבת, שמענו אזעקות של "צבע אדום" והתעוררנו בבהלה. נכנסנו לממ"ד והחלו שמועות על מחבלים שמסתובבים ונכנסים לבתים בשדרות. ראיתי מחבלים בשכונה שלי, ממש נבהלתי, לא הבנתי מה קורה, קראתי לאבא והוא הכניס אותי מהר לממ"ד וסגר את כל הדלתות והחלונות.
סבא שלי גר לידינו המחבלים קפצו מעל הגדר של השכנים ונכנסו לחצר של סבא שלי וירו בסבא שלי, הם רצחו אותו בדם קר. סבא שלי נרצח בצורה טרגית וחסרת היגיון.
קיבלתי את הידיעה בהלם גדול שסבא נרצח. יש בי כעס גדול, עצב גדול וקשה לי המחשבה שלא אראה אותו יותר. אני מתגעגע אליו כל יום!!!
נדב אור
בית ספר מדעים אלון, שדרות: שוהם גניש, ד' 1
הגשם של אוקטובר
הכל התחיל ב־6:30 בבוקר. קמנו לבוקר לא רגיל של אזעקות, חשבתי שזה סתם עוד יום רגיל של אזעקות. ההורים שלי יצאו לראות את היירוטים ושמעו יריות, אמא שלי אמרה לאבא שלי שזה יריות מוזרות ולא שמענו כאלה עד היום.
רצנו מהר לממ"ד. אחותי נכנסה לרשתות החברתיות וראתה מלא פרסומים על מחבלים בעוטף עזה, ביישובים, בקיבוצים ובמסיבת טבע של 3,000 צעירים. אמא שלי אמרה לאחותי שזה שטויות ואין מצב שזה אמיתי. אחרי כמה דקות הודיעו בחדשות שיש מחבלים והכל הסתבר כנכון.
התקשרנו לדודים שלי, רצינו להיות איתם בבית. הם שכנים שלנו, אנחנו גרים בקרקע ופחדנו שיצליחו לפרוץ אלינו, אז הלכנו אליהם כי הם בקומה גבוהה יותר. ברגע שנכנסו אליהם לבית הרגשנו הרבה יותר בטוחים.
דיברתי עם חברות בווצאפ ואז התקשרו לאמא שלי ושאלו אם אבא שלי נעדר בגלל שהוא לא ענה בטלפון לעבודה או לחברים, הטלפון שלו היה בבית והוא שומר שבת. ירדה החשכה ונלחצתי יותר. בלילה היה חשוך כי אסור היה להדליק אורות, לא הצלחתי להירדם כל הלילה. ההורים שלי קמו מידי כמה דקות לבדוק שאין בבית אף אחד, היינו מאוד דרוכים.
ההורים שלי יצאו מהבית חמושים בסכיני מטבח וגרזן של דוד שלי להביא את המזוודות שכבר היו ארוזות, כי יום לפני היינו בחופשה ואפילו לא הפסקנו לפרוק אותם. דוד של אבא שלי התקשר ואמר שסגר לנו מלון. יצאנו לרכב בדרך ראינו זוועות, מכוניות הרוסות, דם על הכביש, מיגוניות מרוססות מכדורי ירי.
הגענו לאילת הרגשנו יותר בטוחים ואחרי שלושה וחצי חודשים חזרתי לשדרות ועכשיו גם לבית הספר ואני מרגישה יותר בטוחה ושמחה.
בית ספר מדעים אלון שדרות: שי-לי בן גיגי, כיתה ה'
הסיפור שלי ב- 7.10
קוראים לי שי-לי בן גיגי, אני בת 10 וחצי, לומדת בכיתה ה' בבית ספר מדעים אלון בשדרות. בתאריך ה־7.10 קמתי לבוקר שבת במושב צוחר שנמצא במועצה אזורית אשכול בביתו של אבי. קמנו לקול אזעקות "צבע אדום", האזעקות בצוחר נשמעות חזק יותר והן יותר מבהילות ומלחיצות.
בביתו של אבי אין ממ"ד נאלצנו להיצמד לקירות המסדרון, המקום הכי בטוח בבית. בבית הספר למדנו ותרגלנו התגוננות מפני טילים, כך ידעתי שיש להיצמד לקיר בטוח פנימי. חיבקתי את אחיי הללי ואמיתי ואמרתי להם שהכל בסדר ותכף זה ייגמר, ניסיתי להרגיע אותם. אנחנו לצערי רגילים לאזעקות מיום שנולדנו.
האזעקות לא פסקו ולפתע נשמעו יריות וקולות של מחבלים, הרגשתי כאילו הגיע סוף העולם. אבא שלי כיבה את כל האורות בבית ויחד עם אח שלו הם ניסו להגן עלינו. הם החזיקו את הדלת במשך שעות רבות מפחד וחשש שמא יכנסו המחבלים.
בזמן הזה לא הפסקתי לבכות ולרעוד. רציתי לשמש דוגמא לאחיי אבל לא הצלחתי. בשעה 16:00 התקשרתי לסבתא שלי, שגרה בקיבוץ ניר עוז, היא לא ענתה לי. המחבלים ענו. לא הבנתי מי ענה והייתי בהלם שלא סבתא ענתה לי, כששאלתי אותם "איפה סבתא?" הם צעקו שהיא נחטפה וקראו "אללהו אכבר". צעקתי לאבא שלי "אבא סבתא נחטפה", רצתי לחדר ברעידות, כיסיתי את אחיי ובניי דודי בשמיכות ומזרונים כדי להתחבא ולהתמגן, וכדי שלא ישמעו אותנו מבחוץ.
לא האמנתי שסבתא נחטפה. זה נשמע ונראה כמו סרט אימים.
מאותו יום התפללתי במשך 53 ימים שאזכה לראות ולחבק שוב את סבתא שלי. ואכן זכיתי לראות, סבתא שלי חזרה מהשבי והתקווה והייאוש הפכו לשמחה.
ב־5:00 בבוקר של יום ראשון, חיילים דפקו לנו בדלת הבית והחזירו לנו את הכלבה שלנו שברחה מרעשי הלחימה. באותו יום גם הודיעו לנו שבבוקר למחרת אנו נצא בשיירת פינוי מהמושב לאילת. בתקופה זו הרגשתי כאילו עברנו למדינה אחרת, הכל התנהל בה כרגיל ואנחנו חיינו בחוסר ודאות, ייאוש, תסכול ובלבול, התפקוד היה על אוטומט.
במשך 5 חודשים גרנו במספר מלונות, החוויה הזאת הייתה לי קשה ורק רציתי לחזור הביתה לשדרות.
עכשיו כשחזרנו, אני מחכה לכל החטופים שיחזרו, הלב של כולנו איתם.
בי"ס "לוי אשכול" בית שמש: אנאל מולה, כיתה ד' 1
שמעתי אזעקה
אחר הצהריים מתן הלך לחברו הטוב יונתן. הם הלכו לגינה שבשכונה ושיחקו תופסת. הם רצו מסביב לגינה. לפתע מתן נפל ויונתן רץ כדי לעזור לו. מתן אמר: "תודה על העזרה. אני מודה לך מאוד". פתאום נשמעה אזעקה ויונתן רץ למחסה. מתן נשאר לבד. הוא ממש פחד. כשנגמרה האזעקה יונתן צעק: "מתן איפה אתה?" יונתן היה מודאג לגבי מתן ולא הבין לאן הוא נעלם. יונתן נלחץ מאוד, הוא רץ לביתו של מתן ודפק בדלת כדי לקרוא לאמו.
אמא של מתן פתחה את הדלת ושאלה: "איפה מתן?" יונתן דיבר במהירות מרוב לחץ. אמא של מתן לא הבינה כלום ממה שהוא אמר. היא אמרה: "יונתן, תירגע ותנשום נשימות עמוקות". יונתן אמר: "בסדר". הוא נרגע וסיפר לאמא של מתן כל מה שקרה. יונתן התקשר גם לאימו כדי לחפש את מתן. היא הגיעה לגינה, ושתי האימהות החלו לצעוק בגינה: "מתן, מתן, איפה אתה?" מתן יצא בריצה מהמחסה שלו וצעק: "אמא, אמא, אני פוחד" . אמא של מתן חיבקה והרגיעה אותו ואמרה לו שהכל בסדר.
יונתן אמר:" מתן, אני מאוד מצטער. נלחצתי מאוד שלא ראיתי אותך". מתן ענה: "לא היית צריך להשאיר אותי לבד" ויונתן אמר: "לא התכוונתי להשאיר אותך לבד. רצתי לקרוא לאמא שלך. אני באמת מצטער. האם אתה סולח לי?
מתן ענה:" כן". שניהם התחילו לחזור לביתם. בדרך מתן אמר ליונתן הלוואי שיותר לא יהיו אזעקות לעולם.
בית ספר ניצנים מודיעין: אורי ברקוביץ'
ה-7.10 – היום הקשה בחיי
ה-7.10 הוא היום הקשה בחיי, אבל בואו נתחיל מההתחלה. יום לפני (7.10) אני ומשפחתי המורחבת נסענו לטיול במדבר ליד אילת. הכל היה נפלא, ימי סיום החופש. טיילנו כל היום, אכלנו ארוחות, צחקנו, ישנו באוהלים ולא ידענו שנתעורר לבוקר הקשה בחיינו.
בבוקר ה- 7.10, התעוררנו במדבר. המדבר השקט והרגוע. התחלנו לקבל הודעות מוזרות כמו: "כולם בסדר?! איפה כולם?" מיד הבנו שמשהו קרה ניסינו לפתוח חדשות ולא הצלחנו כי לא הייתה קליטה של אינטרנט. לדוד שלי הייתה את האפליקציה טלגרם ונחשפנו לתוכן קשה, הבנו שמשהו איום ונורא קרה. כל המבוגרים אמרו שזה יסתדר, עוד לא הבנו את גודל השעה והחלטנו ללכת להתרענן באילת. בזמן שהיינו בים אבא שלי קיבל צו 8. נלחצתי מאוד, לא ידעתי מה לעשות. הטיול הכייפי שלנו נגמר באכזבה ובפחד והתחלנו את הדרך הביתה.
אבא שלי מפקד מחלקה ובדרך הוא נהג ואמא שלי ניהלה חמ"ל של המחלקה של אבא שלי, ענתה להודעות ועזרה בגיוס הכוחות. במהלך הנסיעה מאילת ליד קרית מלאכי, הייתה אזעקה, הרגשנו מפוחדים. בהמשך הדרך ראינו שוטרים עם נשקים שלופים, שריפות כתוצאה מרקטות וכל הדרך שמענו התרעות על צבע אדום. איזו נסיעה מפחידה.
חזרנו הביתה למודיעין והחדשות היו ממש לא טובות. הרגשתי לחץ, פחד, היה לי ממש קשה שידעתי שאבא הולך לצבא. למחרת אבא התייצב בבסיס כבר בשש וחצי בבוקר. במשך תקופה של למעלה ממאה ימים אבא שלי היה במילואים, הוא היה בג'וליס ובעזה ושירת למען המדינה. אני נשארתי בבית עם המשפחה שלי וחיכיתי שיחזור. כל הזמן עקבתי אחרי החדשות והשתדלתי להמשיך את השגרה שלי, ללכת לבית ספר ולא להראות את הדאגה שהייתה בי. עכשיו אנחנו עדיין במלחמה, כל יום קשה בלי לראות את הסוף ואת החטופים חוזרים הביתה שהם עדיין שם, הלב שלנו שבוי בעזה "להחזיר אותם הביתה עכשיו ולא לחכות!".
