ביום שלישי, ג' בתמוז, ימלאו שלושים שנה למות הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון של חב"ד ואחד ממנהיגי היהדות הבולטים במאה ה־20. למרות שלושת העשורים שחלפו, דעתו של הרב עוד רלוונטית, ולא רק לחסידיו. כמו רבים מהרבנים נדרש גם הרבי מלובביץ' אחרי מלחמת ששת הימים לשאלת העלייה להר הבית והריבונות בו. ובכן, דעתו מורכבת מאוד, הרבה מעבר למה שנהוג לחשוב.
נתחיל מכך ששניים מבחירי חסידיו נהגו לעלות להר הבית בקביעות אחרי שחרורו: הרב משה צבי סגל, ראשון התוקעים בשופר בכותל בימי המנדט (גילוי נאות: הח"מ הוא קרוב משפחה רחוק שלו), ואיתו חתנו הרב יצחק גינזבורג, שעלה עמו להר עוד לפני שהפך לחתנו. ישיבת "עוד יוסף חי" של הרב גינזבורג הובילה את העלייה היהודית אל ההר במשך שנים ארוכות.
מקורביו של הרב גינזבורג מספרים שהעלייה הקבועה והמשותפת של הרב סגל וחתנו נקטעה כשהגיעה אליו שיחת טלפון בהולה ממזכירות הרבי מלובביץ', שבישרה על שיגור מכתב המורה לשניים לא לעלות להר. "המכתב הזה מעולם לא הגיע ליעדו", הם אומרים. "כשהרב גינזבורג סיפר את זה נשמע שהוא חושד שהמכתב גם מעולם לא נכתב. בכל אופן, מאז הוא הפסיק לעלות להר".
בספרו של הרב משה צבי סגל מופיעה חלופת מכתבים ענפה שלו עם הרבי מלובביץ' מהימים שאחרי מלחמת ששת הימים. כחסיד בפני רבו הרב סגל מדווח על כל פרט מפעולותיו בעניין תחייתו המחודשת של הרובע היהודי, ובפרט של מתחם חב"ד הוותיק בו, בית הכנסת צמח צדק, ומבקש אישור לכל פעולה ופעולה. נושא העלייה להר הבית לא עולה שם כלל, לחיוב או לשלילה.
"אסור עדיין לבנות את בית המקדש… אבל העניינים שקודמים לזה – 'עלו ההר' – הר ה', ולקחת שם עצי זית, להכין אותם, להביאם ולשומרם שיהיו מן המוכן, והעיקר, לצאת מהגלות הפנימי – בידו הם!"
בארכיון המתפקע של שיחות הרבי וכתביו מופיעה גם לכאורה התנגדות חריפה לעלייה להר ובכלל לעיסוק בו. כך למשל במכתב ששלח, כנראה בשנות השבעים, אולי לרב הכותל מאיר יהודה גץ: "פשוט אשר במצב הנוכחי… הנמשך עשרות בשנים בכיוון אחד – שהנני בכל התוקף נגד ההעלאה על סדר היום שאלת היתר העלייה על הר הבית, כי תכף ומיד להתחלת השקלא וטריא בזה יעלו לשם כמה וכמה, ולמקומות שאיסורן ודאי רחמנא ליצלן, ומספרם ילך ויגדל וכל האזהרות בזה – באם תבואנה – ילבו את היצרים ויוסיפו מספר העולים. וכל מי שיעשה בזה ופשיטא העולה בפועל יותר מעליית זקני ירושלים – ידו במעל עליית כל הנ"ל".
להתנגדות החד־משמעית של אדמו"ר חב"ד בעידן ההוא לעיסוק בנושא העלייה להר הבית יש גם צד שני: לדעתו גם אין לפרסם אזהרות בדבר איסור עלייה להר הבית, מסוג השלטים המוצבים עד היום בכניסה להר, כי הדבר יגרום ליהודים לעלות בדווקא למקומות האסורים בו. שיטתו בעת ההיא היתה פשוט התעלמות מוחלטת מעניין ההר. יש מקום לחשוב שבמשך השנים השתנתה דעתו, כנראה לנוכח המציאות שסירבה לאפשר להר הבית לשקוע בתהום הנשייה.
כך או אחרת, ניכר שהרבי התחבט בשאלה הזו ממושכות. שיא השיאים הגיע בשלהי חייו. בשיחת ליל יו"ט שני של סוכות תשנ"א (1990) הדהים את חסידיו כשהשתמע מדבריו שיש לעלות להר הבית ולקיים שם את שמחת בית השואבה. הוא דיבר על "החוגגים שם עכשיו את שמחת בית השואבה בסמיכות למקום המקדש, במקומות המותרים להיכנס שם – ואדרבה, צריך להיכנס שם ולערוך שמחת בית השואבה בשלמות, מעין ודוגמת שמחת בית השואבה לעתיד לבוא, ועל ידי זה ממהרים ומזרזים עוד יותר את חגיגת שמחת בית השואבה בבית המקדש השלישי".
עשור קודם לכן, בא' באלול תש"ם (1980), דיבר במפורש יותר, תוך ציטוט נבואת חגי שנאמרה באותו התאריך "העם הזה אמרו לא עת בוא עת בית ה' להיבנות": "היתכן שיש יהודי או יהודים האומרים: לא עת בוא עת בית ה' להיבנות?", תהה האדמו"ר. "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית! …אין כוונתו לומר נבואה ודברי מוסר, אלא מקשרים זאת מיד עם מעשה בפועל: שייקח את רגליו ויעתיקם לגמרי אל ההר… לקחת עצי זית ולהתחיל לבנות את הבית.
"אלא שאסור עדיין לבנות את בית המקדש כיוון שלא יודעים את מקומו, וזקוקים למשיח צדקנו שהוא יבנה בית המקדש במקומו; אבל העניינים שקודמים לזה – 'עלו ההר' – הר ה', ולקחת שם עצי זית, להכין אותם, להביאם ולשומרם שיהיו מן המוכן, והעיקר, לצאת מהגלות הפנימי – בידו הם!". ובהזדמנות אחרת התבטא: "שעל בני ישראל מוטל החיוב לבנות את בית המקדש. ובנוגע אלינו הכוונה לבנות את בית המקדש השלישי, בפשטות ממש".
בהתוועדות בקיץ תשנ"א (1991) הזכיר בחיוב את נוכחותם של יהודים בהר הבית ואת הצורך להצטרף אליהם: "שמצטרפים אל בני ישראל שנמצאים כבר בארץ הקודש, ובירושלים עיר הקודש, ובציון, ובהר הקודש במקומות המותרים – בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו, בגאולה האמיתית והשלמה".
במפגש עם הרבנים הראשיים לישראל בלשכתו, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, בכ"ו באדר ב' תשמ"ו (1986), האדמו"ר ממש דוחק בשניים להביע את דעתם באשר לתחומים המותרים בכניסה בהר הבית.
הרב שניאורסון: "כבוד הרבנים נכנסו לסוגיה זו, מה ואיך ואיפה, והגבולים וכו'?"
הרב שפירא: "אני לא נכנסתי".
הרב מרדכי אליהו: "אנחנו לא אמרנו גבולים. אנחנו אמרנו שהר הבית קדוש ומקודש לעם ישראל, ואסור לשום אדם, אפילו גוי, להיכנס שמה. מתוך קדושתו, מתוך חומרתו אנחנו לא נכנסים".
הרבי מלובביץ' הזכיר לרב אליהו את הצעתו לבנות בית כנסת בשער הרחמים. הרב אליהו השיב: "אני אמרתי לבנות בית כנסת מחוץ לגבולות של בית המקדש היום, מקום המקדש, כדי למנוע מיהודים לעבור לתוך הר הבית. יעמדו בצד שני, בצד המזרחי, במקום גבוה, ומשם יכולים להשקיף על הר הבית. למנוע מהם כניסה להר הבית. ולא ממש להיכנס להר הבית. זה מצד מזרח – כבודו צריך פעם לבוא לראות את המקום שם".
הרבי תהה: "וזה רחוק מכל השטח שתלוי במחלוקת?". הרב אליהו: "אין שם מחלוקת. כתוב בכפתור ופרח שהיו מתפללים פעם כמו שמתפללים בכותל המערבי כיום, בכותל המזרחי, מקום שיש שם שער הרחמים, שמה אין מחלוקת, ורחוק, ממש מחוץ לגבול". הרבי התבדח: "איך אפשר שיהיה שטח חלק בלי כל מחלוקת, בלי כל חילוקי דעות, בנוגע לבית המקדש? דבר תימה. באמת נס של בית המקדש". הרב אליהו: "כי זה מחוץ לחומה".
הרב שניאורסון הזכיר את מחקריו של פרופ' אשר קאופמן באשר למיקום המקדש בתוך הר הבית. הרב שפירא השיב: "אנחנו מפחדים לנגוע בזה. אני מפחד לנגוע בזה, לא יודע". הרב אליהו: "כתוב 'שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך'. בלי אורך ואמתך, כמו שאומר אליהו הנביא למשיח – אי אפשר בדיוק לדעת מקומות המדויקים של המזבח".
הרבי לא ויתר: "אבל ישנם שאינם מחכים והם עושים מעשה". הרב אליהו: "מקום המזבח אי אפשר לקבוע, אי אפשר בכלל לקבוע". הרבי: "מה בנוגע לפועל? יש שמה הנהגה? זה מוגדר? הם נותנים לכל אדם להיכנס שם? איך הולך המעשה בפועל בהר הבית?". הרב אליהו: "בפועל עושים מה שרוצים, הפקר. נכנסים יהודים, נכנסים גויים, רואים הכול".
מתעסקים בטפל
לרב יצחק גינזבורג ברור שהרבי ביקש דיון רבני מעשי בנוגע להר הבית, ולא התנגד באופן גורף לעלייה אליו. כך כתב בספרו: "ברור הדבר וכך אמר הרבי מלובביץ' כמה וכמה פעמים, שגם היום ישנם מקומות בהר הבית אליהם מותר לעלות בטהרה. הרבי רצה מאוד שיוכרע על ידי רבנים ידועי שם, גדולי הפוסקים שבדור, מהם התחומים המדויקים בהר הבית אליהם מותר לעלות. ושהעלייה תתקיים בפועל בשמחה רבה. וכמו שאמר פעם בנוגע לשמחת בית השואבה על הר הבית, על פי תנאי ההלכה ביחס לטהרה שייפסקו על ידי הרבנים".
בתשובה ליו"ר תנועת נאמני הר הבית גרשון סלומון כתב לו אדמו"ר חב"ד: "בעלייה בהר הבית – צריך להיות ברור מקום המותר לעלייה". בתיעוד ברשת מכ"א במרחשוון תש"ן (1989) נראה ביקורו של גרשון סלומון אצל האדמו"ר. סלומון מציג שם את עצמו ומוסיף: "באתי מארץ ישראל, מירושלים, לספר לרבי על המצב החמור שבו נמצא הר הבית. הערבים מחללים אותו, שורפים את דגל ישראל במקום. מחללים את מקום המקדש. הורסים את השרידים של בית המקדש הראשון והשני. משפילים את שֵׁם ישראל שם". הרבי ענה לו: "לצערי הגדול אין זה חדש… והאשמה של היהודים שמביטים על זה בקלות ראש".
סלומון הוסיף: "זו חולשה של עם ישראל". הרבי לא הסכים: "אין זה חולשה אלא היסח הדעת. עוסקים בוודאי בדברים חשובים אבל לא בדברים העיקריים – היהדות של העם היהודי והיהדות של ארץ היהודים. בכל אופן אין זה הזמן לדבר משהו בלתי רצוי בנוגע לבני ישראל כי אם אדרבה ללמד עליהם זכות". סלומון: "מצד שני צריך אולי 'קול קורא' שעם ישראל לא ייתן לערבים את החילול הנורא הזה של מקום המקדש". הרבי: "אין כל צורך בעוד 'קול קורא'. יש הרבה 'קול קורא' והצער הוא שיש אנשים שאומרים שכשכותבים 'קול קורא' ויש נאום נלהב, אזי הרי זה כבר די ויש להתעסק במשהו חשוב אחר. יש לדבר דווקא בגלוי ובקול קורא גדול, אבל לא קול קורא כתוב כי אם קול קורא שמתבטא במעשים רבים".
כך או אחרת, בכל השיג והשיח הזה אין צל של ביקורת מצד הרב שניאורסון על פעולות נאמני הר הבית. אולי להפך: הרבי שותף לתסכולו של סלומון. ואכן, בכמה הזדמנויות אפשר היה לראות שהאדמו"ר הניו־יורקי זועם על יחס המדינה ליהודים בהר הבית. בשיחה בט' בכסלו תשל"ט (1978) הוא דיבר ישירות על אפליית היהודים בהר: "יהודים פראיים מתעקשים שלא לאפשר כניסת יהודים לשם, עד באופן שמוציאים משם יהודים בעל כרחם". כמה שבועות קודם לכן מחה על העובדה ש"מעמידים חיילים לכתחילה לא לאפשר כניסת יהודים למקום מקדשנו", ומנה זאת כאחת הסיבות ל"חושך הכפול והמכופל של הגלות".
בשיחת ראש חודש אייר תשל"ו (1976) אמר הרבי: "דורשים שהיהודים ימסרו את המקום הקדוש של קודש־הקדשים על הר הבית עם רשות שיניפו שם את הדגל של הערבים. העניין המבהיל הזה שיהודים ייתנו זאת בידיים. הרעישו על כך שלא ייתנו לעשות מירושלים העתיקה דבר לאומי – עיר שיש בה שלוש ממשלות, וכאן הם הגיעו לדבר גרוע יותר – שיהודי ייתן בידיים את מקום קודש הקדשים, ומאפשרים להניף שם דגל של מלוכה של ירדן.
"שלכאורה מה נוגע אם יניפו דגל כזה או דגל אחר, הרי זה לא נוגע לאף אחד, אין לזה מקום בהלכה, אבל אין כאן המקום להאריך בהבהלת הדבר – שלפני כמה שנים שללו בתכלית שהיא תהיה שייכת לכמה ממשלות, אפילו לא רצו שהיא תהיה אקס־טריטוריה; אבל כעת גוי קיבל גדלות – ובלשון הפשוט חוצפה – ומגיע ומדבר לא רק על חברון, לא רק על שכם, לא רק על ירושלים העתיקה בכלל, אלא אדרבה – שהמקום של קודש הקדשים, עם אבן שתייה שיתנו זאת בידיים ויניפו דגל".
ובהזדמנות נוספת: "שלא לדבר על מקום מקדשנו, שכאשר מגיעים לשם יהודים מציבים חיילים שימנעו מיהודים להגיע למקום מקדשנו. ההתנגדות בנוגע לשלושה מקומות אלה (קבר יוסף, מערת המכפלה והר הבית. א"ס) היא הכי גדולה, הכי חזקה, ובצורה המושפלת ביותר. והנה באים יהודים ונותנים לגויים לשלוט שם".
בשבת פרשת שמיני תש"ן (1990) הסביר שיש להציב שומרים יהודים על מקום המקדש כדי להצהיר שהמקום שייך לעם ישראל: "ושאלה זו מתעוררת גם אצל ילד קטן, שרואה שבבית הכנסת שבו הוא מתפלל ישנו שומר בכל שעות היום והלילה, ואילו במקום בית מקדשנו אין שומרים".
למעשה ניכר שרבה של חב"ד כיוון הרבה מעבר לעלייה להר. לפחות בשנים הראשונות סבר שקיימת אפשרות טכנית להקריב קורבן פסח, והורה לחסידיו לצאת מירושלים בערב החג כדי להימנע מחיוב בקורבן כל עוד הממשלה לא מאפשרת זאת. הרב שלמה יוסף זווין תהה מדוע לא הורה הרבי לעשות זאת בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. האדמו"ר השיב: "עד לאחרי המלחמה דאשתקד הייתה יד האומות תקיפה". אולם אחרי מלחמת יום הכיפורים שינה את דעתו וכתב שהנסיבות השתנו: "בעוונותינו הרבים נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשרויות לשנות ולבנות כפי הדרוש להקרבת קורבן פסח – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים תיבנה ותכונן".
תודה לאליעזר שלמה מזרחי על הסיוע הרב בהכנת הכתבה
