"לפני כמה שנים הייתי במוזיאון היהודי במנהטן, שבמרתף שלו יש מסעדה של אוכל יהודי מסורתי", מספר ד"ר זאב קיציס. "מצאתי שם המון סוגים שונים של 'בייגל יהודי' שלא זכיתי לראות בארץ מעולם. כשהייתי שם הבנתי שביהדות ארה"ב קרה משהו שלא קרה כאן בארץ: המסורת המזרח־אירופית שהגיעה לארץ הייתה כרוכה מצד אחד בטראומת השואה, ומצד שני ברצון לשכוח את הזהות היהודית כדי ליצור יהודי חדש. בתוך כל זה, הציבור החרדי, שהורכב ברובו מפליטי חרב ושהכריז על עצמו כשמורת הטבע הבלעדית של הזהות החסידית, שימר באדיקות את הטעמים היותר דלים של ההוויה החסידית, מבחינה חומרית כמו גם מבחינה תר–בותית ורוחנית. בארה"ב לא חסר ליהודים כסף, ולפחות בצד החומרי אתה מקבל תמונה עשירה ומגוונת של היהדות המזרח־אירופית יותר ממה שקיים בארץ; מגוון אדיר של בייגל'ס, הרינג, קוגל – טעמים שלא הגיעו ארצה".
הדימוי הזה משמש את קיציס, חוקר ומלמד חסידות באוניברסיטת בר־אילן ובישיבת מעלה־גלבוע, כדי להסביר את המניע העמוק שעומד מאחורי חיבור ספרו החדש "המורים הגדולים של החסידות" (בהוצאת ידיעות ספרים), שבו הוא מציג את משנתם ועולמם התרבותי של שישה־עשר מאישי החסידות הנודעים, מהבעל־שם־טוב ועד ר' צדוק הכהן מלובלין.
"הספר הזה הוא ניסיון לשחזר את הטעם של הבייגל האבוד", הוא אומר. "החסידות כפי שאנחנו פוגשים אותה היום, היא לרוב תיאור דל מאוד, אפס קצהו של מה שהחסידות באמת הייתה לאורך הדורות. ניסיתי להנגיש את הטעמים והניחוחות השונים של ההוויה החסידית – תפיסות העולם הרדיקליות, המוזיקה, התורות הייחודיות שהתפתחו, הסיפורים המופלאים של הצדיקים, שמצד אחד היו בני אדם ענקים ומצד שני גם בני אדם. הרגשתי שחייבים לספר את זה. אני רואה בחסידות משאב תרבותי, קיומי, רלוונטי וקריטי לעולם היהודי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. אני מרגיש שכמעט לא הייתה לי ברירה אלא לכתוב את הספר הזה".
בדורות האחרונים הפכה החסידות למזוהה עם חרדיות, בהיותה זרם מרכזי בציבור החרדי של ימינו. קיציס מסרב לקבל את הזיהוי האוטומטי הזה: "חסידות היא קודם כול פעילות דתית יהודית, שכל מי שעושה אותה חי אותה. אני מרגיש שכל עוד הדתיים הלאומיים, שאני חי ביניהם ואוהב אותם, לא יביטו בראי ויגידו 'חסידות היא חלק ממרכיבי הזהות שלנו', הם בעצם מאמצים בתת־מודע את הביקורת החרדית עליהם כחיקוי לא אותנטי.
"קח לדוגמה את הכינוי שהעוסקים בחסידות בקרב הציונות הדתית מאמצים בחום, 'ניאו חסידות'. בעיניי זהו שם בעייתי מאוד, כי אם אתה 'ניאו' אז מה, אתה לא נאמן למקור? הרי אם נשאל בחור שלומד בישיבה ציונית־דתית הוא לא יגיד על עצמו שהוא לומד ב'ניאו־ישיבה', או שמשפחתו היא 'ניאו־יהודית'. רוב האנשים שסביבי הם ציונים־דתיים שעוסקים בחסידות, חלקם נוסעים לאומן או שמים בתפילה גרטל (אבנט חסידי; מ"ח), חלק לומדים חסידות על בסיס קבוע. התופעה הזאת איננה נספח ולא 'ניאו' – היא החסידות האמיתית. במקום 'ניאו־חסידות', אני מציע להשתמש במונח 'חסידות ישראלית'".
הזיהוי שבין חסידות לחרדיות, ממשיך קיציס, יוצר מחסומים בפני קהלים יהודיים מגוונים. "אם החסידות היא 'של החסידים שם בבני־ברק', והיא שם נרדף להסתגרות קיצונית מפני העולם שבחוץ, אז למה שאדם חילוני למשל יתעניין בהגות חסידית? קשה לאנשים להפריד בין חסידות לחרדיות, למרות שאלו תפיסות עולם שונות לחלוטין".
