למה בגיל 49
מאז מוצאי השבת שהודיעו לנו שאתה כבר לא פה, אנחנו לא אותו הדבר. כבר עכשיו, "רק" שלושה ימים שאתה לא איתנו ואנחנו מלאי געגוע, מבטיחים לקחת את הדברים שלימדת אותנו ואת העקרונות שהשרשת בנו לכל מקום ולכל צומת בחיים.
עדיין קשה לעכל את הבשורה ולהתרגל לחיים חדשים בלעדיך. איך אפשר לדמיין את שנת הלימודים נפתחת בלעדיך? איך אפשר לצאת לטיול או לסיור בלי ההדרכות שלך? אני עדיין לא באמת מבין למה בגיל 49, עם שבעה ילדים ונכדה, המשכת להיות לוחם.
לפני שנתיים, כשהתחלת לחנך אותנו, הפתעת אותי ביום הראשון ללימודים. הגעת אליי הביתה לשיחה. סיפרתי לך עליי ואתה סיפרת לי עליך, על המשפחה שלך ועל העיסוקים שלך מעבר לבית הספר. סיפרת שבנית לבד את הגינה שלך. היום הבנתי שכשהמחנך הקודם שלנו שאל אותך לפני תחילת השנה אם אתה רוצה שהוא יספר לך על כל תלמיד – איך הוא בלימודים, אם הוא ביישן או בעייתי – ענית שאתה מעדיף שלא, כי אתה רוצה לתת לכל אחד מהם את ההזדמנות לתת לך רושם ראשוני לבד, "לפתוח דף חדש ולתת לכל אחד הזדמנות להתחדש".
ובאמת היית כזה: רצית להכיר כל אחד לבד, לקבל את הרושם הראשוני בעצמך, כדי שהאדם יבוא אליך "כמו דף חלק". אחרי זמן רב הבנתי גם שעשית את השיחה הזאת עם כל אחד ואחד מהכיתה, ובאמת הצלחת, כמו שרק אתה יודע, לתת יחס אישי חם ואוהב לכל אחד ואחד בכיתה.
חשבתי שבגיל 49 כבר אי אפשר למות בצבא. שבגיל הזה "חסינים" למוות. אבל מתברר שכן, אפשר להיהרג גם בגיל 49. לא תאמין כמה דיברו בהלוויה על החיוך שלך ועל זה שבמשך כל המלחמה אמרת, "כל עוד אני יכול לתרום כמו הצעירים, אני אתגייס". ככה היית גם בבית הספר.
לפעמים כשהיינו מדברים או סתם צוחקים הרגשתי כאילו אני מדבר עם חבר. אני לא מאמין שאתה לא פה ולא נזכה להתראות שוב.
בארי הרוש, תלמידו של ויס
מורה ודרך
אחי אחי שלי. הרב אילון, אחי היקר, הלב לא מרפה, המחשבות ללא מנוח. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול, כל כך הרבה לומר שלא אמרתי. למד אותי אחי, מאיפה הכוח? מניין שואבים את העוצמות? איך יוצאים לקרב, כשיש לך כל כך הרבה מה לאבד בבית?
שאלתי אותך בתחילת המלחמה מה מעניק לך את הכוח. ענית בפשטות: אמונה וביטחון. חשבתי שזאת סיסמה ששגורה על פיך כמו אצל כולנו, והיום אני יודע שזאת דרך חיים, הדרך המופלאה שבה חיית את חייך, חיי שליחות ומסירות.
אחי היקר אילון, לו רק ידעת כמה אתה חסר וכמה חסר לנו החיוך שלך. אם רק היית פה לעוד כמה רגעים, הייתי מספר לך כמה כוח ועוצמה אתה מפזר אצל כולם, כמה אתה דוגמה אישית עבורי, עבור הצוות, עבור תלמידיך. בכמה לבבות נגעת, וכמה אנשים הארת באור יקרות!
באהבתך את הארץ בחרת ללמוד לימודי ארץ ישראל, היית מורה דרך מעולה שבמעולים, מטייל ומגלה לכולם את טוב הארץ, כמו יהושע וכלב. גם בשבילי היית מורה דרך, אבל מסוג אחר: לימדת אותי אהבת תורה, כשראיתי אותך לומד בהתמדה ובדבקות דף יומי בחדר המורים. לימדת אותי ענווה כשקיבלת את דברי חבריך ובאת להיוועץ מקטנים ממך. לימדת אותי פשטות, כאשר הרשית לעצמך לשמח את התלמידים בדברי שטות וצחוק.
אחי היקר, מורה הדרך שלי, של כולנו. אני רוצה רק לומר תודה גדולה, על כל הטוב שזכינו, צוות בית החינוך אמית איתן ואני בכללם, לקבל ממך. היית לנו למורה דרך אמיתי. נוח בשלום על משכבך.
הרב שלומי דהן, מנהל החטיבה
כתף להישען עליה
הרב אילון, "ה-מורה", כמו שהיינו קוראים לך. רק מי שהיה בכיתה יודע באיזה מנגינה היינו אומרים את המילה הזאת, "ה-מורה". גם "רבנו" היינו קוראים לך, כל תואר אפשרי היה נאמר בכיתה. גם אם הייתי כותב מוסף שלם לשבת, לא הייתי מצליח לתאר עשירית מהאדם שהיית.
רובנו כבר השתחררנו. שירתנו בקרבי, היינו בעוטף עזה וגם בעזה הארורה. ההודעה עליך הכתה אותנו בתדהמה. אף אחד לא האמין. צילום המסך מהקבוצה של הכיתה יכול להעיד על ההלם שאחז בנו. אני אישית קברתי שלושה מפקדים במלחמה הזאת, ועדיין המוות מכה בכל פעם מחדש ואי אפשר להתרגל.
במסע איתנו לפולין היית כל כך רציני. ספגת בשקיקה כל מילה של המדריכה, כאבת את כאבו של העם וראו את זה עליך. כשהיינו בכיתה י"ב התחלת את לימודי מורה הדרך, וכשסיפרת לי על זה העיניים שלך נצצו. איך אהבת את הארץ שלנו.
לא אשכח את הצ'פחות, את הטפיחה על השכם ואת האמונה שלך. כמה האמנת – בי אישית ובכל תלמיד. כמה תלמידים בכיתה חייבים לך את חייהם: בלעדייך היינו כרגע אבודים ובלי תעודת בגרות. אין לי מושג מאיפה שאבת כוח כזה, להאמין ולהשקיע בנו. היית נוסע בכל בוקר ועוצר בדרך לבית הספר בבית של תלמיד, להעיר אותו ולהביא אותו לבית ספר.
כמה צילמת בכל טיול. סלפי, סרטונים ותמונות קבוצתיות. המשפחתיות הזאת הייתה חשובה לך. היום אני מברך על כך שיש לנו כל כך הרבה מזכרות ממך. יום אחד שלחת לי הקלטה – סיפרת לי שנכשלתי בבגרות במתמטיקה, ואמרת לי: "בוא נראה מה עושים כדי שתעבור". ובעזרתך באמת עברתי אותה בסוף. כמה השקעת בי, כמה האמנת וכמה תמכת. מה הייתי עושה בלעדיך? מה היינו כולנו עושים בלעדיך?
כשסיימנו את הלימודים בתיכון כתבת לכל תלמיד מכתב אישי, הוא שמור אצלי בלב, וגם במגירה. כתבת שם דברים שמלווים אותי עד היום, גם בשירות הצבאי שלי. נשארת לשמור על קשר עם כולנו אחרי התיכון, ליווית אותנו במהלך השירות, שאלת ודאגת והתקשרת, כאילו אתה אבא שלנו. פתאום באמצע היום היית שולח סלפי, עם טנק או עם נוף צה"לי, וכולנו כמו דומינו שלחנו גם כן סלפי, ואתה הגבת בהקלטות ובברכות על זה שאנחנו חתיכים, יפים ואמיצים.
זכיתי ללמוד איתך חברותא במסילת ישרים. הספקנו ללמוד רק את עמוד הפתיחה של פרק א׳, "חובת האדם בעולם", אבל דרכך אפשר ללמוד על חובת האדם בלי לקרוא בספר. לא התמדנו בחברותא בעיקר באשמתי, כי בדיוק חזרתי לקרבי ולא היה זמן. אבל לא הפסקנו לדבר ולשמור על קשר. אתה תמיד תישאר מודל לחיקוי, דמות מופת. תודה עליך, תודה על מה שהיית בשבילי ובשביל כולנו. תודה שהיית אבא, סבא, אח ואוזן קשבת, כתף שאפשר להישען עליה מתי שרק רצינו. תודה שהקרבת הרבה בשבילנו, בבית הספר, בחייך הפרטיים וגם במותך. ה׳ יקום דמך ויהי זכרך ברוך לעד.
יוסי זלייט, בוגר בית הספר
