לייבא לארץ הקודש את פתרון הקסם שנוסה באמריקה בהצלחה: זו תמצית מאמרם של שני מומחים לדת ומשפט מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, ג'ורג'יה – פרופ' מייקל ג' ברויד ודיוויד זליגמן. השניים פרסמו את מאמרם בכתב העת למשפט, דת ומדינה של אוניברסיטת בר־אילן, ובו הם מציעים "פתרון של הפרטה": "ממשלת ישראל תמכור את הר הבית, את הכותל ואתרים קדושים רבים אחרים לקבוצות דת שיפעילו אותם כרכוש פרטי, עם יכולת להגביל זכויות שונות בתוכם".
מאמרם של ברויד וזליגמן "מציע פתרון לבעייתם של אתרים דתיים בישראל דרך הפרטה בסגנון אמריקני", הם כותבים, ומעירים שהחליטו לא להסתבך בפרטים אלא להציג את העיקרון: "המטרה שלנו היא להראות שהמצב הנוכחי באתרים כמו הכותל או הר הבית, שמגבלות מוטלות בהם על אופן הפולחן, בלתי נסבל בדמוקרטיה בסגנון מערבי, ולכן פתרון טוב יותר הוא הפרטה".
שינויים חלקיים לא יספיקו, משוכנעים שני החוקרים. "המעורבות הממשלתית באתרים האלה פגומה מטבעה", הם כותבים. "רק שינוי קיצוני באופיים, כמו הפרטה, יכול לאפשר את המצב הקיים באופן שאינו מחייב את המדינה למשול תוך התעלמות מערכיה. אפליה דתית ברכוש ציבורי היא בעייתית, אבל אפליה דתית ברכוש פרטי היא במובנים רבים חלק מהותי מהדת. קבוצה דתית המחילה כללים בלעדיים של פולחן בשטח בבעלות פרטית אינה רק מוגנת משפטית; רואים את מעשיה ככאלה שאינם כרוכים בסוגיות אתיות או מוסריות. ידוע שקבוצות דתיות רשאיות להציב מגבלות על התנהגות דתית שתיחשב מפלה בהקשרים אחרים.
"אנו מתכוונים שהפתרון המוצע שלנו יהיה ישים בצורה רחבה ככל האפשר לא רק לאתרים כמו הכותל, שבהם הועלו הצעות רבות לפתור את המריבות הנוכחיות על אופן התפילה. אנו מציעים להחיל את ההצעה שלנו על אתרים כמו הר הבית, שבהם מגבלות על תפילה מוצדקות בקלות רבה מדי בשם דאגות ביטחוניות. הפרטה תסיר את הנושא מתחומי 'משפט ודת' ותציב אותו במסגרת דיני הקניין, מה שמאפשר העדפה של הבעלים. הפרטה יכולה לשמור על הסטטוס־קוו תוך מתן אפשרות לממשלה לשמור על ערכיה הליברליים".
מה שמותר למורמונים
שני החוקרים דנים ברעיון שלהם דרך דוגמאות למוקדי תסיסה דתיים נוספים ברחבי העולם. בין השאר הם מציינים את ההר אולורו באוסטרליה – מונולית מאבן חול המתנשא מעל סביבתו לגובה של כמעט 350 מטרים והיקפו כמעט עשרה ק"מ. אולורו היה במשך שנים רבות יעד למסעות טיפוס מסוכנים במיוחד ולחובבי טבע. 35 מטפסים לפחות קיפחו את חייהם בטפסם עליו מאז שהתחיל התיעוד. אולם אולורו גם נחשב קדוש לתרבות האבוריג'ינית המקומית. האבוריג'ינים אינם רואים בעין יפה טיפוס על ההר הקדוש להם, אלא שמסעות הטיפוס נמשכו בכל זאת עד לסוף 2019; אז נכנעה הממשלה לתביעות הדתיות האבורג'יניות והטיפוס להר נאסר.
ברויד וזליגמן מדברים על ההפרטה בארה"ב בתור שיטה להימנעות מסכסוכים. "קיימת שם אסטרטגיה להימנעות מבעיות בנוגע לדת", הם כותבים. "הממשלה מוכרת קרקע ציבורית המכילה אתר דתי לארגון פרטי. היכולת של הממשלה לכפות ערכים ניטרליים על רכוש פרטי אינה קיימת כמעט. הפתרון שלנו עוקף את טיעוני הליבה של חופש הדת דרך הפיכת הנושא לסוגיה של זכויות קניין".
השניים מציינים עם זאת מקרה יוצא דופן: אדם הוריש קרקע לציבור בעיר מייקון שבג'ורג'יה, וייעד אותה להקמת פארק, אולם הגביל את השימוש בו ללבנים בלבד. במשך עשרות שנים נאכפה האפליה הזו בכניסה לפארק, עד שבית המשפט העליון של ארה"ב קבע כי "האופי הציבורי של הפארק מחייב להתייחס אליו כמוסד ציבורי", ואסר על האפליה.
לפי המאמר, מדינות מתייחסות להתנגשויות בין דתיות סביב אתר מסוים בחמש דרכים: אי־התערבות בהסדרת ההתנהלות באתר הדתי; הפרדה וחלוקה; העדפת דת מסוימת או דרך דתית מסוימת על פני האחרות; קידוש הסטטוס־קוו; וסגירה במטרה למנוע אלימות. ישראל, נאמר שם, נוקטת בדרכים שונות באתרים שונים. בכנסיית הקבר, לדוגמה, תקנות מהתקופה העות'מאנית מקנות בעלות מחולקת בכנסייה לשישה זרמים נוצריים שונים, ומשפחות מוסלמיות מחזיקות במפתחות האתר הנוצרי וברשות לפתוח אותו – והמדינה מנציחה זאת. במערת המכפלה, לעומת זאת, המדינה יצרה חלוקה במקום ובזמן בין מוסלמים ליהודים.
אם לפשט, הדגם של ברויד וזליגמן מתבסס בעיקרו על מקרה אחד: שטח במרכז בירת יוטה שנרכש בידי הכנסייה המורמונית, והוקם בו "מקדש" – הכנסייה המרכזית בבירת המורמונים סולט־לייק־סיטי. הרכישה אושרה בשנים האחרונות בידי בית המשפט לאחר מסכת דיונים ארוכה. בשנת 1999, עיריית סולט־לייק־סיטי מכרה לכנסייה המורמונית חלקה נרחבת ברחוב הראשי של העיר, והאזור זכה לכינוי "רובע המקדש". כיכר ה"מקדש" היא מרכז החיים הדתיים של המורמונים בעולם כולו. במסגרת המכירה, מציינים החוקרים, העירייה שמרה על זיקה לנכס, ובאופן חוזי דרשה "גישה להולכי רגל בלבד". הסתייגות שהוכנסה להסכם קבעה שהכנסייה רשאית להגביל את התנהגותם של הולכי הרגל ברובע. בהתאם, הכנסייה ניסתה לאכוף בכיכר המקדש כללים ובהם איסור להטיף לכל דת מלבד האמונה המורמונית – והכיכר בבירת יוטה הפכה לגרסה אמריקנית של הוותיקן.
בית המשפט המחוזי בעיר קבע שהמכירה תקפה, שהכיכר אינה נכס ציבורי, ושהתנאים שקבעה הכנסייה להתנהגות באזור הם כשרים. ערכאה גבוהה יותר, שדנה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, הפכה את ההחלטה על פיה וקבעה שמדובר בשטח ציבורי. בית המשפט יעץ לעירייה לנקוט אחת משתי דרכים כדי לפתור את הבעיה: לבטל את הכללים המפלים – או לוותר על הסיכומים המקדימים לגבי "גישה להולכי רגל" כך שהאזור יהפוך להיות פרטי לחלוטין.
העירייה נקטה את האפשרות השנייה. זכויות הכיכר והרחוב נמכרו במלואן לכנסייה בתמורה לשני דונם של אדמות הכנסייה בצד המערבי של העיר שהועברו לשימוש הציבור. שתי ערכאות נוספות אישרו את הסכם המכירה המתוקן ואפשרו לכנסייה להחיל מעתה את כלליה ברחוב הראשי של העיר וב"כיכר המקדש" ללא הפרעה. מאז הכיכר נחשבה לכאורה לרכוש פרטי לגמרי, והפגנות נגד הכנסייה המורמונית הועברו לאזורים רחוקים מחוץ לתחום בעלותה. בשנת 2009 נעצרו ברחבה שני גברים להט"בים שהפרו את כללי הכנסייה בהתנהגותם, אך האישומים נגדם בוטלו בידי התובע העירוני, שהוסיף לקבוע שמדובר בשטח ציבורי. האם כל זה מזכיר לנו משהו?
חינוך הילידים
בבואם ליישם את רעיונותיהם לגבי הר הבית, כותבים ברויד וזליגמן ש"הפרטה עשויה להיות קלה יותר להצדקה אם הנכס שימש בעבר כנקודה של הצתת אש בסכסוך… אנחנו מציעים את הרעיון הקיצוני של הפרטה, כי מצד אחד אנחנו מכירים בחוסר עמידותו של המצב הנוכחי עבור מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה מודרנית בסגנון מערבי, ומצד שני איננו מרוצים מהצעות ליברליות ופלורליסטיות שפועלות נגד המסורות היהודיות הרבניות של ישראל, אבל לעולם לא יאפשרו חירויות דת כאלה באתרים נוצריים או אסלאמיים.
"הגנים הבהאיים בחיפה הם דוגמה לאתר קדוש בבעלות פרטית שבו הבעלים מסוגלים להסדיר את ההתנהלות – אם כי לא מדובר באתר שנוי במחלוקת. ההצעה שלנו להפרטת הר הבית וסביבתו היא גישה אמריקנית ייחודית לבעיה מזרח תיכונית מובהקת. לפי ההסדר המוצע, ממשלת ישראל תשמור על בעלותה על שטח קטן ככל האפשר, מלבד מה שנחוץ לשמירה על בטיחות וביטחון. ניתן להסדיר את רחבת הר הבית בדיוק כמו בית קולנוע, וכמו בבית קולנוע, מה שמוצג באולם נקבע בידי הבעלים, גם אם חלות תקנות אש ובטיחות. שירותי התפילה המתקיימים על הר הבית יהיו במגבלות דומות.
"לפי הדגם האמריקני שנידון לעיל, הר הבית והכותל המערבי כבר מגודרים באופן מובהק, עם כניסות מוגבלות לאזורי התפילה. אלו אינם צירי תנועה או אזורים בעלי היסטוריה של ביטוי פומבי חופשי; כל אחד מהם כבר סגור בפני קבוצות דתיות מסוימות. כל אחד מהם כבר עומד בתנאי פארק הכנסייה ביוטה על פי הגדרות בית המשפט – מלבד ההיבט של מעורבות הממשלה; לפיכך, כל מה שצריך כדי שהאתרים יתאימו לערכים של חופש דתי הוא להוציא את המדינה מהתמונה".
ההצעה שלהם אינה להפריט את הר הבית ואת הכותל במכרז פתוח לכול, אלא למכור את אזור כיפת הסלע לווקף המוסלמי בירושלים בשווי שוק הוגן, או להחכיר לו את האזור לתקופת זמן מוגדרת. "עם השלמת העסקה ייחשב השטח נכס פרטי, והבעלים יהיה מוסמך לקבוע מהו שימוש ראוי בנכס. הם עשויים לבחור לאפשר לתיירים להיכנס לשם – או שלא; לאפשר תפילה יהודית – או שלא; לאפשר תפילה נוצרית – או שלא. המדינה תדאג לאבטחה, לבריאות ולבטיחות, אך ערכי ליבה פלורליסטיים לא יחולו, שכן השטח לא יהיה עוד חלק מהכיכר הציבורית אלא במקום זאת רכוש פרטי של הווקף".
אותו הדבר יהיה לדבריהם גם ביחס לכותל המערבי: "אזור התפילה כפי שהוא כיום ברחבת הכותל המערבי יימכר או יושכר לקרן למורשת הכותל, בשווי השוק. הקרן תהפוך לארגון דתי פרטי שיעניק שירותי דת אורתודוקסיים, וככל בעלים היא תהיה רשאית לקבוע איזה שירות דתי יוענק ברכושה. היא תהיה רשאית להתייחס לאתר באופן דומה לכל בית כנסת אחר בישראל, שמותר לו לנקוט במסורות המקובלות עליו ולגבות דמי כניסה".
ליהודים שאינם אורתודוקסים יוקצה באופן דומה אזור קשת רובינסון. לנאמנות שתרכוש אותו "יהיו כל הזכויות של בית כנסת", ו"כל הגבלה על השימוש בו כרכוש פרטי תוטל רק על ידי נאמני בית הכנסת עצמו ולא על ידי הממשלה. שאר חלקי רחבת הכותל יישארו רכוש ציבורי של מדינת ישראל, שתשמש כפי שהיא כבר, לטקסים ממלכתיים הקשורים לחברה הישראלית, כמו השבעת חיילים. כמו בכל המרחב הציבורי במדינת ישראל, כל התנהגות המותרת על פי הדין הישראלי תותר גם במרחב הציבורי הזה".
הפרטה בסגנון אמריקני, מסכמים השניים, "פותרת את בעיות חופש הדת. דמוקרטיה ליברלית המחויבת לעקרונות של חופש דת יכולה לבחור בפתרון פשוט, אך בעבר בלתי מתקבל על הדעת: למכור את הנכס לאמונה אחת".
עד כאן הצעתם. אקלקל מעט את האידיליה האמריקנית שהשניים טרחו לשרטט, ואציין שהר הבית כבר נמכר פעם – מידי ארוונה היבוסי לדוד המלך. כלומר אם כבר הולכים על מתווה של מכירה, ההר הוא רכוש פרטי של העם היהודי, ממש כמו אדמות הקרן הקיימת.
ואם לשוב מהעבר המזהיר אל ההווה הפחות מזהיר, מדינת ישראל למעשה כבר מכרה את הר הבית לווקף, לא בשווי השוק אלא חינם אין כסף. אם תחול אי פעם הצעתם של ברויד וזליגמן בהר הבית, הוא יהפוך עוד יותר לתפקד כשגרירות חמאס בלב הבירה. יהודים לא יורשו להציץ עליו אפילו ממרחקים, ממש כמו בתקופה הממלוכית. כמו דגמים אמריקניים אחרים שנוסו בעשורים האחרונים במזרח התיכון בלא הצלחה יתרה, יש לשער שגם ההרפתקה הזו תסתיים באש, בעשן ובדם. כל הניסיונות האמריקניים הקודמים לחנך את הילידים המזרח־תיכוניים ברוח יוטה, ג'ורג'יה או אלבמה עוד יחווירו לעומת תוצאותיה המרות של ההצעה היצירתית הזו.
