באתר התחקירים ההולנדי bellingcat פורסם לאחרונה מאמר הסוקר את היקף הנזק של מבנים ברחבי רצועת עזה מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר. אומנם מדובר על נזק שנובע ממלחמה מוצדקת וברובם המוחלט מדובר על בתי פעילים, תשתיות צבאיות ואתרי שיגור רקטות, אך מבחינת הכותבים יש כאן סממנים של פשעי מלחמה. לכן כדאי להזכיר כאן ששימוש בהרס שיטתי עבור לוחמה בטרור הוא תופעה נפוצה, שלעיתים כוללת פשעי מלחמה (שלא תקפים לגבי ישראל).
כולנו זוכרים את הסיפורים של ציר פילדלפי, שבו צה"ל ישב על הגבול שבין מצרים לבין הרצועה במשך השנים. גם אחרי ייסוד האוטונומיה בשטח, ישראל הפרידה בין מצרים לשטחים הללו. אבל זה כמובן לא מנע מהארגונים לבצע הברחות באמצעות מערך תת-קרקעי המלגלגות על הריבון בשטח.
האם ההברחות הפסיקו אחרי ההתנתקות ופינוי ציר פילדלפי? כמובן שלא, אבל הפעם כאב ראש של ייצוב המצב בגבול נשאר רק בעיה של מצרים, בזמן שתושבי רצועת עזה נהנו מפירות של שליטה בגבול. הבעיה הישראלית הייתה שלאורך השנים זרמו לתוך עזה כמויות אדירות של נשק, לצד משאבים אזרחיים לחלוטין. כן, גם מכוניות הוברחו פנימה. מעבר לא מבוקר של סחורות היווה עבור מצרים גם מטרד אבל גם נכס. הם לא ציפו שבסופו של דבר המצב יהיה לרעתם.
אחרי עליית חמאס ב-2007, המצרים היו לחוצים שארגון טרור חמוש, המקושר לאחים המוסלמים, ישלוט מעבר לגבול. על כן הם חיפשו דרכים לחזק ולבצר את הגבול. כמו בישראל של סוף העשור השני של המאה ה-21, מצרים החלה בבניית גדרות בטון היורדות לעומק של עשרות מטרים מתחת לקרקע. מה עשו פעילי חמאס? פשוט חפרו מנהרות הברחה עמוקות, גדולות וחזקות יותר. המצב לא היה בראש סדר העדיפויות של הממשל המצרי בראשות הנשיא מובארכ, והוזנח.
עם נפילת ממשלת מובארכ, התושבים בני האזור החלו לתבוע זכויות אחרי שנות קיפוח מהממשל שזנח את אזור סיני לטעמם. מתוך כך קבוצות סלפיות ניצלו את הוואקום כדי לפעול נגד מתקנים צבאיים של הצבא המצרי. עם עליית דאעש ב-2014, קבוצות סלפיות נשבעו אמונים אל התנועה והקימו את מחוז סיני של הח'ליפות. פתחת רפיח הפכה להיות כר פורה להברחות נשקים בין רצועת עזה לבין ארגוני הסלפים בסיני. ולא רק זאת, אלא שפעילים מרצועת עזה חצו את הגבול כדי להילחם נגד הצבא המצרי. אותם פעילים תרמו לכאוס של אזור העיר רפיח המצרית ושייח' זוויד (במרחב חבל ימית). הקרבות נגד הצבא הובילו למאות הרוגים, וניסיונות של הסלפים להשיג שליטה בסיני. באופן רשמי חמאס והסלפים היו בניגוד אינטרסים, ולמרות זאת חמאס נתנה יד חופשית להעביר תחמושת, ציוד לחימה ופעילים חמושים להילחם נגד מצרים, הדוגמה המובהקת לכך הייתה אחיינו של יחיא סינוואר, שנהרג בשורות דאעש בסיני.
בהחלטה נחושה של נשיא מצרים עבד אלפתח א-סיסי, נקבע שכדי להחזיר את השליטה בצפון-מזרח סיני ולהשמיד את בסיס התמיכה בקבוצות החמושות, יהיה צורך בהרס אותו בסיס תמיכה בטרור, שכלל ברובו הברחות בין הרצועה לצפון סיני. הפעולה כללה פינוי כל התושבים החיים באזור זה לשטח מרוכז אחד ותחת עיניה הפקוחות של השלטון של קהיר.
ההשלכה של אותה החלטה מ-2013 הייתה בתחילתה יצירת אזור חיץ של כקילומטר בין הגבול עם רצועת עזה לרפיח המצרית. במשך השנים אזור החיץ הלך וגדל עד שהגיע לשטח של כ-80 קמ"ר בצפון-מזרח סיני. פעולה זו הובילה להחרבתם של אלפי מבנים וכ-40 אלף תושבים נאלצו להיעקר מאדמתם ולקבוע את מושבם באזורים מפוקחים. רפיח המצרית נחרבה כליל יחד עם עוד עשרות כפרים בסביבתה ובסביבת שייח' זוויד, מערבית לרפיח. הממשל המצרי לא מספק עד היום לתקשורת הבינלאומית הסבר לצורך הצבאי לעקור עשרות אלפי בני אדם מבתיהם ולסגור שטח של כ-80 קמ"ר בפני אזרחיה. גורמים רשמיים ממצרים טוענים שמדובר בפעילות נגד מנהרות הברחה ופינוי האזרחים נועד להגן עליהם. 80 קמ"ר הוא שטח גדול מאוד לביצוע פעולה שכזו ללא ביסוס אך לטענתם הפעולה הזו חוקית. עוד בשנת 2021, ארגון משמר זכויות האדם כתב דו"ח המפרט ש"קיים סיכוי" שבוצעו פשעי מלחמה, אך תגובה בינלאומית חריפה נגד פעולה שכזו לא נמצאה עד לימינו.
ממצרים של א-סיסי נעבור לטורקיה של ארדואן. בשנת 2015 פעילים כורדים חמושים בעיר סור שבמחוז דיארבקיר הכריזו על אוטונומיה בסיוע של ה-PKK, ארגון המוכר על ידי מדינות העולם כארגון טרור. הצבא הטורקי נשלח לדכא את הכוחות החמושים. פעולה זו המשיכה עד לתחילת 2016 והובילה להרס של כ-80 אחוז מהעיר ולעשרות אלפי עקורים. כתוצאה מההרס שנבע מהקרבות בעיר ובשל הרצון לפתח מחדש את העיר באופן מפוקח, הממשל הטורקי החל לבצע הרס שיטתי של המבנים שנפגעו. הרס זה מוחק את השלכות הפעולה של הצבא הטורקי נגד הפעילים החמושים שמשמר זכויות האדם מצא שאולי גובלים בפשעים של השלטון הטורקי. לא נמצא שום גינוי בינלאומי לתגובה הקשה של השלטון הטורקי נגד אזרחיו, שכלל בין היתר הרס מבנים רבים. בכך מונעים חקירה מקיפה על הנעשה באותם אזורים מורדים נגד אוכלוסייה אזרחית.
מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, נכבשה על ידי כוחות דאעש ביוני 2014. הצבא העיראקי, יחד עם קואליציה בינלאומית בהובלת ארה"ב, החל לתכנן את הפעולה לכיבוש מחדש של העיר מידי ח'ליפות. בנובמבר 2016 החלה ההתקפה לכיבוש העיר וביולי 2017 הצבא הכריז על ניצחון. תוצאות הקרב על העיר כללו פגיעה של יותר מ-138 אלף מבנים שנפגעו או נהרסו כליל, 40 אלף אזרחים הרוגים (לפי מקורות כורדיים) ועוד מאות אלפי חסרי בית. הנזק הכולל בעיר נאמד על כ-6 מיליארד דולר. רוב פעילות ההרס וההרג נבעה משימוש בתקיפות אוויריות ותקיפות ארטילריה של נשק לא מדויק, מה שהוביל להרג רב של אזרחים בלתי מעורבים. דאעש היוותה איום חמור על השלטון העיראקי, ובתמיכת מדינות המערב השיגה את היעד עם כל ההשלכות שלו. התגובה הבינלאומית הייתה כמובן תמיכה רחבה לצבא העיראקי והמטרה שלו לשחרר את מוסול מידי ארגון המדינה האסלאמית. מעבר להצהרות שפעולה זו צריכה להתקיים עם משנה זהירות לא לפגוע בחפים מפשע, אי אפשר להתעלם מהנזק הרב של מבצע שחרור העיר והמחיר שלו.
מצרים, טורקיה ועיראק, אלו מדינות שיצאו למבצע למיגור טרור בטריטוריה שלהן. המבצעים הצבאיים לגדוע את הטרור הובילו להרס של עשרות אלפי מבנים, מאות עד אלפי הרוגים ומאות אלפים של מחוסרי בית. בסופו של יום המבצעים האלו השיגו את יעדם. צפון-מזרח סיני שומם מאדם. מצרים סיימה לבנות את "רפיח מצרים החדשה" עשרות קילומטרים מערבה ממקומה המקורי, עם שליטה חזקה יותר באוכלוסייה. טורקיה משקמת את העיר סור ומוחקת עדויות על פשעים נגד האזרחים ואין פוצה פה. עיראק ומדינות העולם נמצאות במהלך בניה מחדש של מוסול ובמיוחד העיר העתיקה שהושמה לחרבה, בגיבוי בינלאומי מלא. בו בזמן שישראל שיוצאת למלחמה מוצדקת על פי הסטנדרטים הבינלאומיים, ממעיטה בנזק אגבי לאזרחים וקובעת אזורים הומניטריים שבהם הם לא ייפגעו. ועיראק, טורקיה ואף מצרים פונות לקהילה הבינלאומית ואומרות "תראו איך הם מפירים את החוק הבינלאומי". על ישראל להצביע על הדוגמאות הנ"ל ולהוכיח כי החוק הבינלאומי הוא חשוב יותר, אבל פחות חשוב כנראה לאחרים.
