ערב ל"ג בעומר תשפ"ד, אני עושה את דרכי מביתי במושב שתולה לקבר רבי שמעון בן יוחאי בהר מירון. נופי הגליל עדיין ירוקים והדרך פתוחה, כמעט שלווה. רק סיסמאות "יחי המלך המשיח" ו"סבא המלך", שמרוחות על כל שלט דרכים, מספרות בדרכן על ההר הסמוך שממגנט אליו תימהונים ואנשי שוליים לאורך השנה.
אני מכיר היטב את אתר קבר הרשב"י. הייתי בו בימי חג ושגרה. כמעט תמיד עמוס שם, בוודאי ככל של"ג בעומר מתקרב. הפעם, המקום כמעט ריק. ללא עשן מנגלים, ללא אוהלים, ללא מוזיקה. ברחבה בחוץ נראים מבקרים מעטים, כמה סדרנים, שני חיילי מילואים, וזוג חסידי שחוגג בצנעה חלאקה לילד. מירון שקטה ומאופקת.
בפתח הציון אני פוגש את אחד מעובדי הניקיון של המקום. הוא עולה חדש, שנה בתפקיד. העברית שבפיו מהוססת, אבל הוא יודע לומר שהמקום ריק מהרגיל: "כל הזמן הרבה אנשים, עכשיו אין. חילונים, חרדים, הכול, אין. משטרה אמרו שיסגרו אז אנשים לא באו, חבל". השנה, כך נראה, לא תהיה לו הרבה עבודה. אני נכנס פנימה, אל הקודש. המקום לא ריק, אבל יש יותר ספסלים פנויים מבדרך כלל. בחדרים הפנימיים יושבים אברכים ולומדים זוהר. "אמר רבי שמעון ארימת ידאי בצלותין", הם מפזמים בניגון שובה לב, בזמן שהסדרנים פורקים על ידם מאות סידורים וספרי תהילים חדשים לשימוש המבקרים.
בשנים כתיקונן, האתר קולט במהלך ל"ג בעומר 200 אלף מבקרים שבאים לחגוג את יום ההילולה של התנא הקדמון ולהתפלל על קברו. השנה, לפי החלטת הממשלה שאושרה בכנסת והנחיית מפקד פיקוד העורף, העלייה למתחם הקבר תותר לעשרות מתפללים בלבד, שיקבלו היתר מהשר הממונה על ההילולה, מאיר פרוש. הר מירון יוכרז כשטח צבאי סגור ויתקיימו בו שלוש הדלקות: של האדמו"ר מבויאן, הרב שלמה עמאר והרב שמואל אליהו – המייצגים את בני המגזרים הפוקדים את ההר. בכל הדלקה ינכחו עד עשרה אנשים והן תתקיימנה בשעות שונות. רק אחת מהן תיערך על גג ציון רשב"י עצמו; שתי ההדלקות הנוספות יתקיימו במתחם בני עקיבא הסמוך, המוגן יותר. עוד הותר לקיים במהלך היום תפילה ולימוד במתחם הציון בהשתתפות 30 אנשים שייבחרו בהגרלה מתוך תושבי היישוב מירון, ולצידם נציגוּת של משפחות הנספים באסון מירון לפני שלוש שנים.
הגבלות אלו זכו לתמיכת הרבנים הראשיים, הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, שקראו לשמוע להנחיות והדגישו כי "יש לקיים ציווי התורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' וחובה גמורה לשמוע לאותן הנחיות, ולקיים הדלקה אך ורק במקום בטוח". את באי המקום שפגשתי זה לא מספק.
"היה צריך להזהיר את האנשים לגבי הסכנות ולתת להם זכות בחירה", סבור שעיה (35), ברסלבר חייכני ועטור כיפת נחמן. "לא להחליט בשביל כולם מה טוב להם ומה לא. אני אישית הייתי עולה אם היו נותנים רשות. יש הרבה אנשים שאומרים שינסו להיכנס למרות ההגבלות, אבל המשטרה אמורה לחסום את הכניסות להר, ככה שאני לא בטוח שהם יצליחו. הבחירה שנשארה לנו היא האם לשמוח במה שבחרו בשבילנו או להיות מדוכאים". שעיה משוכנע שזכות הכנסת האורחים המתקיימת במירון, תגן על המבקרים בהר מפני הטילים של חיזבאללה. "עיר שיש בה הכנסת אורחים לא באים לידי שפיכות דמים", הוא קובע.
את קלמן לוין (67), איש צפת שפוקד את קבר רשב"י מדי שבוע, אני תופס באמצע שיחת וידאו עם חבר ירושלמי. פלאי הטכנולוגיה: אם אי אפשר להביא את ירושלים למירון, אפשר להביא את מירון לירושלים. אף שרק יום קודם חוסל בלבנון בכיר חיזבאללה, קלמן לא חשש להגיע להר. "רבי שמעון זה הכוח של העם", הוא מאמין, "הוא המגן על עם ישראל. מצפת אנחנו ממש רואים איך חיזבאללה יורים על מירון והכול נופל בשטחים פתוחים. רשב"י והאר"י הקדוש מגינים עלינו. לסגור את ההר זו בעיה. אני לא מבין למה עושים את זה. היה צריך להיות ההפך, שיישאר פתוח, אבל השלטונות מפחדים. הם לא יודעים שהכול משמיים, צריך רק אמונה".
"אנחנו מוכנים שהצבא לא יגן עלינו, ושגם לא יפעילו את כיפת ברזל", מתערב אחד המבקרים בשיחה. "לא צריך את זה בכלל, רשב"י זו כיפת הברזל הרוחנית שלנו". אחר מציע שכולם יחתמו על "כתב ויתור על כל הזכויות שלנו, העיקר שנוכל להיות אצל הרשב"י בהילולה שלו".
כמה דקות לאחר מכן נשמעות אזעקות בגוש חלב, ריחאנייה ודלתון הסמוכות, קילומטרים בודדים בקו אווירי. "חדירת כלי טיס עוין, יש להיכנס למרחב המוגן ולשהות בו למשך 10 דקות", מבהיר היישומון של פיקוד העורף, אבל בתוך הציון לאיש כמעט אין טלפון חכם. הקירות עבים ורשב"י שומר עלינו. או שאולי חיזבאללה בכלל לא ניסה לפגוע בציון? נסראללה לא זמין להשיב.
כיפות לבנות, כיפות כחולות
מאז שזוהה כמקום קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי, בסוף המאה ה־12, נעשה הר מירון אתר קדוש; כמה מאות שנים לאחר מכן, במאה ה־16, רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, כבר מתאר את המנהג ללכת לקבר רשב"י בל"ג בעומר או כמה ימים קודם לכן, שם "אוכלים ושותים ושמחים" – ראשיתו של ל"ג בעומר המוכר לנו כיום. אבל לצד קדושת האתר ושמחת ל"ג בעומר, שמו נכרך גם בשני אסונות קשים.
בשנת 1911 נהרגו בציון אחד־עשר אנשים, לאחר שבדוחק שנוצר בעקבות הדלקת המשואה על הגג, קרס מעקה ומאה אנשים נפלו לחצר מגובה של כ־7 מטרים. "לפתע נתמלטה צעקת חרדה מגרונות הרבה", תיאר המנהיג הציוני ארתור רופין, שהיה שם בשעת האסון. "מעקה האבן של גג נתמוטט, אנשים הרבה נפלו ארצה, על מרצפת האבן שבחצר, ורבים מהם, גם רבים מן העומדים למטה, נפצעו ונהרגו אגב נפילה, או מחמת המפולת".
מאה ועשר שנים לאחר מכן, בשנת 2021, אירע במירון האסון האזרחי הגדול בתולדות מדינת ישראל. גם הפעם בשל דוחק רב נרמסו למוות 45 אנשים ויותר מ־150 נפצעו. רבים התריעו במהלך השנים על הליקויים בהר, על הסכנה שבהכנסת מאות אלפי אנשים למתחם צפוף ולא מתוכנן, ועל דרכי הפינוי שאינן מתאימות למסה גדולה של אנשים. הכתובת הייתה על הקיר, אבל לא נכתבה בדם.
"חבר שלי אמר שהוא ילך 15 שעות ברגל. יהיו הרבה שינסו. חלק ייתפסו, אבל חלק יגיעו. אתה חייב להבין עד כמה בוער לאנשים להגיע לפה"
במירון היה "דפוס פעולה של הימנעות מקבלת החלטות", קבעה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון. "מצאנו תרבות רעה של הצגת דברים למראית עין בלבד, של התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות, של שאננות ושל קיבעון מחשבתי בעניינים משמעותיים הנוגעים לבטיחות הציבור ולשמירה על חיי אדם", סיכמו חברי הוועדה. "את האסון הזה ניתן היה למנוע".
מדינת ישראל החלה לפעול לתיקון המצב בהר בעקבות הדו"ח, אבל בינתיים נפתחה מלחמה בין ישראל לחמאס וחיזבאללה, וההר הפך למטרה לגיטימית. הכיפות הלבנות שבפסגתו, הראדומים (כיסויים להגנת אנטנות) של יחידת הבקרה האווירית, כבר נפגעו כמה פעמים מירי. קצת למטה משם בולטות למרחוק הכיפות הכחולות של ציון רשב"י, כמו מאתגרות את חיזבאללה לפגוע בהן.
אבל כאן לא חוששים. מרדכי (19), תלמיד ישיבה שבא לבקר לפני שיסגרו, בטוח שאין שום סכנה בשהות בהר בל"ג בעומר: "למה שיירו על ההר בכלל? אותם מעניין הבסיס הצבאי, לא הציון. אני פה כל השבוע ואף פעם לא הרגשתי סכנה. גם בקורונה ניסו לסגור הרמטית. הם לא הצליחו ולא קרה כלום. גם עכשיו הם לא יצליחו וגם לא צריך, כי לא יקרה כלום. ובכלל, אם סוגרים בגלל שיש מלחמה, אז גם עכשיו יש מלחמה, אז למה עכשיו מותר ובל"ג בעומר אסור?", הוא מקשה.
"הרב שלי אומר שהחרדים שמתו בל"ג בעומר לפני שלוש שנים זה רק בגלל הציונים", מתערב בשיחה נער סתור פאות, "הם רוצים לשפוך דמים וכל שנה הם מנסים. באותה שנה הם שמו מחסום שגרם לכולם ליפול אחד על השני ולמות. אבל רבי שמעון שמר עלינו. באסון הזה היו אמורים למות 450 אנשים, ורבי שמעון הציל אותנו מזה".
"לא יודע אם הציונים רוצים להרוג ממש", מציג אחר גישה מתונה יותר, באופן יחסי כמובן, "אבל הם לא באמת דואגים לנו, רק רוצים לפגוע בנו. אין פה סכנה, זה הכול בכאילו. רק הרבנים שלנו יכולים להחליט אם זה מקום סכנה, לא הרבנים של הציונים ולא הרבנים שמקבלים כסף מהמדינה. הם לא יצליחו לעצור אותנו".
"בקורונה חסמו כבישים, אבל מי שרצה לעלות הצליח", מספר נער אחר. "חבר שלי אמר שהוא ילך 15 שעות ברגל, את כל ההר הזה", הוא מצביע על המורדות התלולים שמקיפים את מירון, "יהיו הרבה שינסו. חלק ייתפסו, אבל חלק יגיעו. אתה חייב להבין עד כמה בוער לאנשים להגיע לפה".
חאתם, השומר הדרוזי, מתבונן על ההמולה. הוא כבר ראה הכול בהר. אחר כך הוא ממתיק איתי סוד: "תראה, יש שתי דרכי גישה נסתרות שהמסתננים ינסו להשתמש בהן – ואדי מירון, והשביל של בית־ג'אן. אני מאמין שהצבא והמשטרה מוכנים לזה. יפעילו גם רחפנים כדי למצוא את אלו שמתחבאים ביער", הוא עובר פתאום לקול רם, מכוון את דבריו לצעירים שסביבנו. "את נבי שועייב שלכם לא ביטלו", הם סונטים בו, "מה ההבדל?". "זה במקום מוגן, בטבריה", הוא מצטדק, "לא כמו פה, קרוב לגבול ולטילים של חיזבאללה". "ואיך זה שמשחקי כדורגל גדולים מרשים לעשות, ורק הילולות אסור?", משיבים לו הנערים.
בין סאטמר לברסלב
במירון אפשר למצוא יהודים מכל הזרמים. חרדים, מסורתיים ודתיים; חסידים ומתנגדים; אשכנזים ויוצאי הלבנט. כולם מוצאים פה אוזן קשבת, מקום לשפוך בו את הלב בפני ה'. "זה אחד המקומות הכי חשובים לעם היהודי", אומרים לי כאן. "זה כמו לשים מחסום על לב".
משה (19), צעיר מחסידות סאטמר שהגיע מירושלים לביקור חפוז, לא ינסה לעלות להר בל"ג בעומר, אבל הוא מצליח להבין את אלו שכן: "אם זה היה תלוי בי אולי הייתי עולה, אבל ההורים שלי מתנגדים וגם הרב'ה לא ייתן הוראה להסתכן ולעלות לפה בזמן שאסור. אבל יש אנשים שחושבים שזה לא מסוכן והם יעלו. לדעתי, מבחינה אסטרטגית חיזבאללה לא ינסו לירות על הציון שהוא מקום אזרחי, לא אתר צבאי. הם יודעים שזה יתחיל מלחמה מטורפת, והם לא רוצים את זה"
נחום (20), חסיד ברסלב, מבטא גישה שונה: "אנחנו הברלסבים באים יותר בהכנעה, לא נפעל נגד מה שהשוטרים והצבא יגידו. לא טוב לעשות מזה מריבה. אם צריך, אני אעשה הילולה בצפת, אגיד כמה מאמרים של רשב"י וזהו. איפה שאני, שם אשמח עם הצדיק. יש קנאים שישברו את המחסומים וייכנסו, כמו שהיה בקורונה. השמחה שלהם היא שהם מצליחים לפעול נגד הציונים. אנחנו לא נריב עם השלטון אבל ננסה למצוא את הדרך לעשות מה שצריך, והכול מתוך אמונה שזה מאת ה'".
לפתע עוברת שמועה בקהל: מסוקו של נשיא איראן נפל בהרים ולא יודעים מה עלה בגורלו. "זה איתות מרבי שמעון שהם לא יצאו מזה נקיים, השנה הקטרוג הולך על אויבינו", אומר לי אחד האברכים, שיצא להפסקת עישון. "תכתוב", מצווה עליי חברו מהצד, "תכתוב שבמירון מאמינים שהמוות של ראיסי זו נקמת רבי שמעון על כך שהפרוקסי של איראן מפריעים לקיום ההילולה".
רגע לפני שאני עוזב את הציון אני רואה את מאיר (21), מילואימניק עם פאות. המראה שלו קצת זר, במיוחד הנשק שמוצלב על גבו. הכיפה שלו סרוגה, אבל הגישה ברסלבית. הוא הגיע לכאן רגע לפני שהוא חוזר לעזה. "הקיבוץ בהילולת הצדיק פועל דברים גדולים בשמיים", הוא אומר, "אבל לצערנו משמיים יצא שהמקום נסגר שנה אחרי שנה. אני מאמין בניסים, אבל אי אפשר לבנות על זה. אישית אולי הייתי מגיע אם הייתי יכול, אבל לא נכון לסכן חיים של כל כך הרבה אנשים בשביל הילולה. גם אצל רבי שמעון יכולים לקרות אסונות. אם היה תמרון גדול בלבנון לא היינו חיים בפחד מחיזבאללה, אבל במצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, אי אפשר להביא לפה חצי מיליון אנשים כמו בכל שנה ולהתנהג כאילו הכול כרגיל".
אני משוטט קצת במתחם. על קירותיו אני מגלה פשקווילים שמספקים זווית מבט נוספת לעולמם של המתנגדים לסגירת ההר. "עֲשֵה למען נוראות קדושת תורתם וצדקתם", זועקת מקיר מודעה אחת, "לבל ישלטו ידי זדים במקום מנוחתם, ובַטֵל מחשבות משנאיך אשר נשאו ראש לשלוח יד במקום מקדש זה וסביבותיו".
בעיתון קיר הנושא את הכותרת "קריאה דחופה מרבני וראשי ישיבות וכוללים", אני לומד ש"גם אם בדעת הממונים שיש למנוע מלבוא ציבור גדול כפי כל השנים מחמת מצב המלחמה בארץ ובצפון, אבל אין הצדקה כלל וכלל לסגור המקום לתושבי האזור והכוללים ולמנוע תורה ותפילה במקום קדוש כזה, ובפרט בימים מסוגלים כל כך כימי ל"ג בעומר והימים הסמוכים, שאדרבא זה הוא התריס והמגן הגדול למנוע כח מצר ואויב".
מירון, אני מהרהר בצאתי מהמקום, היא לא הבעיה אלא הסימפטום. חוסר אמון במערכות המדינה, ברבנים, בגורמי הביטחון ובשלטון, לעומת אמונה בניסים ונטייה לתיאוריות קשר – כל אלו יחד יוצרים את הניסיון להעפיל בהר כנגד כל ההגבלות. את כל אלו קשה לנצח רק עם מחסומים ושוטרים.
