"תגיד, כמה זמן לדעתך נהיה פה?", שאל נהגו של מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יאיר צוקרמן. "להערכתי שנתיים", ענה המח"ט. הדו־שיח הזה התקיים ב־7 באוקטובר. השניים היו בדרכם דרומה, אל גזרת כרם־שלום שבה נלחמה החטיבה במחבלי הנוח'בה. מפקד החטיבה יהונתן שטיינברג נפל שם בקרב, וצוקרמן היה בדרך לקבל את הפיקוד במקומו.
כמעט שמונה חודשים מאוחר יותר, כשאת מספר הימים שהיה בבית מאז אותו יום הוא יכול לספור על אצבעות ידיו, מגיע צוקרמן לפגישה איתנו היישר מסיום פעולת החטיבה בזייתון, בפעם השנייה. מיד בתום שיחתנו הוא יעלה על הג'יפ שממתין לו בחניה וימהר לחזור, הפעם לפאתי רפיח.
איך בילית את יום העצמאות?
"עם מנות פלאפל שהוריתי להכניס לחיילים, סוף סוף זה חג ישראלי", הוא עונה, ללא חיוך. "היינו באמצע הלחימה העצימה בזייתון, ובתפר שבין יום הזיכרון ויום העצמאות חשנו, המפקדים, תחושה מיוחדת. הייתה לי גאווה עצומה כששמעתי את המג"דים בקשר נושאים נאומים לחיזוק הרוח. היינו חייבים לשדרג את יום העצמאות ולעלות קומה נוספת כחברה וכצבא אל אחדות גדולה יותר. אני שומע קולות רבים שאנו במלחמת אין ברירה. ביום הזיכרון השמעתי את הצפירה בקשר החטיבתי, וקולה התערבב בקולות התקיפה של חיל האוויר. אמרתי לעצמי אז שאנחנו לא עם צמא מלחמה ודם, אבל אנחנו במלחמת ברירה – שבה בוררים את הטוב מהרע, גם אם נחזור שוב ושוב לאותם מקומות עד שנגדע את הרע. בכל שלב אנחנו מבררים לעצמנו מי אנחנו ומה אנחנו צריכים לבנות ב־75 השנים הבאות. מלחמת אין ברירה היא הקומה של דור הנפילים, שבנו מדינה יש מאין".
את רגשותיו בחר המח"ט להביע במילים שכתב באותו יום והשמיע לחייליו. "זהו יום זיכרון מיוחד בעוד המלחמה עוד קמוצה באגרופנו, בעוד הנשק דרוך בחיקנו, בעוד הקנה מכוון לאויב. הוא אינו יום של זיכרון האתמול; אנחנו זוכרים היום את ההווה, זוכרים את עתידנו כאן על פני האדמה. החיילים נשלחים קדימה לחזית כדי למסור מסר לעולם, מסר של מוסריות, גבורה ושייכות לאומית ייחודית. זוהי מלחמת אין ברירה כי היא אינה בוררת בתוכנו. הסוד המתגלה לנו הוא סוד החיבורים, סוד הכוח הלאומי שלנו – ואהבת לרעך כמוך".
וכשאתה יוצא החוצה, רואה את ההפגנות, שומע את קולות המחלוקת שחזרו בגדול, אתה מאוכזב?
"אני שומע שחזרנו להתגושש על הנושאים שהיו לפני 7 באוקטובר ואני עוצם עיניים ואומר, הלוואי שיכולתי לקחת את כל עם ישראל אליי לחטיבה ליום אחד, יודע מה, לעשר דקות, שיראו מה קורה פה, שיחושו את האווירה שאנו חווים, את התרוממות הרוח למרות האתגרים והקושי, את הרצון שלנו לשדרג את עצמאותנו ואת חיינו. הייתי רוצה שכל מי שיוצא מהלחימה לאזרחות יהיה שגריר של חיבורים ושל פרופורציות. זה יהיה הכוח המניע של המדינה לשלב הבא של המבחן הלאומי שלנו".
בעוד הכוחות מעמיקים את פעילותם בשטח וממשיכים לטהר את האזורים שכבר נכבשו בעבר הקרוב, בקבינט ובדרג המדיני ממשיכים להתברבר במחלוקות ובחילופי הצהרות, בעיקר סביב מה שמכונה "היום שאחרי המלחמה".
רק אם נישאר בשטח נוכל להגיע לפרטים, למחרטה הנוספת, לבורות השיגור שטרם הושמדו, לאותם 50 קלצ'ניקובים ששוכבים באיזה מחסן ורק מחכים שנעזוב את עזה ויצמיחו תא טרור
בנושא הזה, למח"ט הנח"ל אין ספקות: "מעולם לא מצאתי בהיסטוריה הצבאית צבא שנכנס, כובש ומטהר שטח, בלי לבצע בו פעולה של משילות, כדי לאפשר לו את השלמת המשימה ועמידה במטרות הלחימה שהוא עצמו קבע, עד הקצה. כולם מבינים שלחמאס אסור לשוב ולמשול בשטח. רק אם נישאר בשטח נוכל להגיע לפרטים, למחרטה הנוספת, לבורות השיגור שטרם הושמדו, לאותם 50 קלצ'ניקובים ששוכבים באיזה מחסן ורק מחכים שנעזוב את עזה ויצמיחו תא טרור. כשהיינו במסדרון נצרים היו לנו הישגים ברמת התשתיות שלא היו בשום מקום אחר ברצועה. אם לא היינו שם פיזית, זה לא היה קורה. לדעתי נצטרך להנהיג ממשל שבו תוגדר היטב השליטה שלנו באופן זמני. זה יאפשר לנו לחזור אל העם ולומר שהשלמנו את המשימה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמישהו אחר יחתום על האמנה הזו במקומנו".
כשאני שואל את צוקרמן איך הרגיש נוכח חילופי ההצהרות בין נתניהו לגלנט בנושא, הוא מסרב לענות. כשאני לוחץ, הוא מאיים שישאיר אותי שבת בש"ג. "בכלל לא שמעתי אותם", הוא מפטיר לבסוף.
תנו לצה"ל לנצח
הפז"ם של חטיבת הנח"ל בעזה הוא הארוך מכל חטיבות צה"ל. היא נכנסה לעזה ב־27 באוקטובר עם אוגדה 162, ופעלה בצפון הרצועה עד לסיום שני השלבים הראשונים של המלחמה. היא לחמה בשכונת סלאטין, בבית־לאהיה, בשאטי ובג'באליה. אחרי יציאה לרענון של שבוע, חזרה לתפוס את מסדרון נצרים למשך שלושה חודשים. רק באפריל יצאה החטיבה משם כדי להתכונן לשלב הבא, ברפיח.
מה ההיגיון בכיבוש שטח, פינוי ויציאה על מנת לחזור אליו שוב?
"צריך להבחין בפירוש המושג 'הכרעה', בין הדרך שבה האזרחים מבינים אותו לדרך שאנחנו מבינים. במשך יותר מעשרים שנה חמאס בנה מערכת מבוזרת ומשוכללת מאוד, שכדי להשמיד אותה נדרשות פעולות חוזרות ונשנות. את השם זייתון שמענו כבר הרבה פעמים, אבל השבוע נכנסנו למרחב שחמאס חזר והתבסס בו. כשאנחנו אומרים שאוגדה 162 סיימה את שלב ב' והכריעה את צפון הרצועה, זה לא אומר שאין שם כלום, הרי עדיין יורים מבית־חאנון על שדרות. בשכונה שהייתי בה השבוע, חמאס חזר לארבעה בתי ספר ושתי מרפאות והקים מחדש חמ"לים עם מלאי בלתי מוגבל של אוכל, כנראה מהסיוע ההומניטרי שהוא משתלט עליו בדרך ממעבר ארז או כרם־שלום, ואת מעט האמל"ח שיש לו ריכז שם. הוא ביסס טריטוריה קטנה וחדשה שתאפשר לו לעשות פעולות קטנות. כבר לא מדובר בהסתתרות מאחורי מוסדות אזרחיים, אלא בהפיכתם המלאה למוצבים. קיבלתי אישור להשמיד אותם לגמרי, כלומר לשם הם כבר לא יחזרו. כדי להגיע לשם צריכים להיות בשטח ולפעול שוב ושוב, והצבא צריך להחליט בכל זירה כמה כוח נשאר, כי גם לזה יש משמעות".
מהיכן מגיעים אמצעי הלחימה לחמאס?
"אני מניח שלא מהסיוע ההומניטרי, כי הוא עובר בדיקה. במשך עשרים שנה חמאס אגר ויצר אמל"ח באין מפריע. הנדידה של אותם תאים ממרחב למרחב מתרחשת כעת ותתרחש גם בעתיד. לכל מרחב כזה שיגיעו וייצרו תא חדש, נגיע גם אנחנו ונפרק אותו. אנחנו רואים שילוב ידיים גדול יותר בין חמאס לארגונים השונים כמו הג'יהאד האסלאמי, שכל אחד מהם 'תורם' את חלקו באמל"ח. לזה יש נשק צלפים, לזה אר־פי־ג'י, לאחר יש מטול רימונים. אנחנו מזהים אויב ששורד אבל מחפש שיתופי פעולה ומנסה ליצר תאים חדשים. זו הסיבה שנכנסנו לג'באליה מחדש, כי נוצרה שם אותה טריטוריה חדשה שיש לה מסוגלות לאיים על עוטף עזה ועל הכוחות בשטח".
מה שהעם בישראל רואה זה שהממשלה נמנעת מלקבל החלטות. היא אפילו לא פותרת את בעיית ההשתמטות החרדית אלא מחפשת דרכים להנציח אותה.
"יש תחושה שלא כולם שותפים למלחמה, אבל הזכות שיש לנו להיות עכשיו בחזית ובעורף חוגגים עצמאות, היא בדיוק ההפך ממה שהאם העזתית מחנכת את ילדיה – קידוש הטרור כדי להשמיד אותנו. אנחנו רוצים שהצבא שלנו ילך קדימה ויגן על האוכלוסייה כדי שהיא תוכל לחגוג. אז נכון שהשנה יום העצמאות היה מהול בעצב, אבל כדי שנשדרג את החגיגות האלה ואת העצמאות שלנו כמה שיותר מהר, צריך להילחם בלי דילמות וללכת עד הסוף בכל המקומות. גם אם השלב הבא יהיה פחות עָצים ויותר ארוך, ולמרות הכישלון ב־7 באוקטובר, מדינת ישראל צריכה לסמוך על צה"ל שיעשה את העבודה".
טיפול שורש
יאיר צוקרמן (42) הוא בנו של הרב יהושע צוקרמן המנוח, ממייסדי ישיבת הר המור, תנועת "אל עמי" ומדרשת הרובע לבנות. "בבית חינכו אותי לאהבת המולדת והעם שלנו ולמוסר חברתי", הוא אומר. את רוב הקריירה הצבאית שלו עשה בחטיבת הנח"ל, כמפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגת חוד במלחמת לבנון השנייה, ובהמשך קצין אג"ם וסגן מפקד גדוד הסיור החטיבתי, מפקד גדוד 50, מפקד בסיס האימון החטיבתי, וכן מפקד חטיבת עציוני ומפקד עוצבת הפלדה. צוקרמן זכה לתעודת מצטיין משר הביטחון לשעבר משה יעלון. כאמור, לאחר נפילתו של מפקד הנח"ל יהונתן שטיינברג, מונה צוקרמן למחליפו.
"לא פשוט להיכנס לתפקיד תוך כדי מלחמה ובנסיבות כאלה", הוא אומר, "אבל גדלתי בחטיבה ואני מכיר את הדי־אן־איי שלה, את היתרון האנושי של הלוחמים ואת הערכים המאפיינים אותה. לא היה לי ספק שנהיה החטיבה הראשונה שדורכת בעזה, למרות שלא היינו בתוכניות והיה חשש להכניס כוחות רגלים".
במהלך הלחימה ננזף צוקרמן על ידי הרמטכ"ל בפרשת הריגת עובדי ארגון "המטבח העולמי" בעקבות זיהוי שגוי, אך לדעת רבים הרמטכ"ל שגה בכך, ואולי היה בכך מעין מס שפתיים מול הלחץ הבינלאומי.
מאז 7 באוקטובר איבדה חטיבת הנח"ל 44 חיילים ומפקדים, מחציתם בלחימה בגזרת כרם־שלום ביום הראשון ללחימה. בין הנופלים מפקד החטיבה שטיינברג, מפקד הסיירת סא"ל יהונתן צור ("ברנש"), וסגנו רס"ן עידו ישראל שני.
לאחרונה תִחקר המח"ט חייל שירה בטעות על חברו עקב זיהוי שגוי. המלחמה הזו ידעה יותר מדי אסונות ואובדן חיי אדם בשל ירי דו־צדדי, אני אומר לו. "מלחמה היא חוויה קשה לעיכול, שיש בה היתקלויות עם האויב וגם תאונות מבצעיות. המשימה שלנו היא למנוע את האירועים המצערים ככל האפשר. עם זאת, המציאות הכאוטית, המרחב שהמפקדים והלוחמים נמצאים בו, קשיי הזיהוי, תודעת האויב והמרחב המבצעי, גדולים מאמירה של 'אפשר למנוע'. אנחנו צריכים לצמצם אותם ככל יכולתנו, אבל לעולם זה לא יהיה על האפס. אותו חייל שתחקרתי אמר שהוא הבין שמישהו זוחל לכיוונו וזיהה בו אויב במאה אחוז".
האזרחים שומעים את שר הביטחון גלנט מבטיח שחמאס נשחק ושברזי החימוש שלו הולכים ונסגרים, ואת חבר ועדת החוץ והביטחון ח"כ עמית הלוי מצהיר כי כל גדודי חמאס חיים ובועטים. למי להאמין?
"להגיד שגדודי חמאס חיים ובועטים זו לא המציאות. אני נלחם כאן עוד מעט שמונה חודשים, הרגנו אלפי מחבלים והשמדנו אמצעי לחימה במספרים מטורפים. יש מקומות בודדים ביותר שלא מטופלים, כי הצבא, מתוך ידיעה וצורך לעמוד במטרות המלחמה, הציב לעצמו סדר פעולות מסוים, וגם אליהם נגיע. זה לא סוד שברפיח יש גדודי חמאס מתפקדים, אבל גם הם יושמדו. פירוק חמאס, בוודאי כאשר אחת ממטרות המלחמה שלנו היא להשיב את החטופים, הוא משימה שלוקחת זמן. השבוע השמדתי חלק ממנהרה ומחרטה לייצור רקטות שלא התגלתה עד כה, אף שהיינו בזייתון בעבר. את המקומות האלה צריך לחפש ולמצוא. היום 25 מחבלים הרוגים הם ה־100 של תחילת המלחמה. אם אתה שואל אותי אנחנו עוד נחזור לזייתון, לא כי אנחנו לא עושים את העבודה כמו שצריך אלא מכיוון שכדי לפרק את הארגון הזה צריך להגיע לשורש. לא מספיק לעבוד בצורה של מכסחת דשא. זה מה שקורה כעת בג'באליה, ומה שקרה לפני חודש בשיפא".
לעצירה יש מחיר
עד כמה הלחימה ברפיח היא באמת צורך אסטרטגי?
"אני חושב שכדי להשמיד את רעיון חמאס, לאפשר את חזרתם של תושבי העוטף ולשמר את ההרתעה בזירות השונות, חייבים לעבור בכל רצועת עזה ולקחת לחמאס את כל היכולות. אם נשאיר את חטיבת רפיח עומדת על תילה, לחמאס תישאר טריטוריה צבאית ומשילותית, על כל המשתמע מכך".
שאלתי את אל"מ צוקרמן מדוע לא עשינו זאת מוקדם יותר, לפני שהחל הלחץ האמריקני והבינלאומי, שהיה ברור כי בוא יבוא, במיוחד בידיעה שרפיח וציר פילדלפי הם האזור הרגיש והמסוכן ביותר. צוקרמן התלבט ארוכות, מודע לתהייה הגדולה שעוברת במוחו של כל ישראלי, אבל הוא מפקד חטיבה בצה"ל והתשובה שלו בהתאם.
"יכול להיות שבחוכמה שבדיעבד, בסוף המלחמה, יהיו שיגידו שהיה צריך לפעול אחרת. יש קולות במדינה ובצבא שאפילו יערערו על מטרות המלחמה שהוגדרו. אבל אני בכל שלב הבנתי את ההיגיון שבסדר הדברים, דרכי הפעולה וההתפתחויות. כשהחליטו ללכת על הצפון ולרדת דרומה, עשו זאת כדי להרחיק כמה שיותר את הלחימה ומרחב הירי מהעוטף ולמקסם את ההישגים. כשנכנסים לפעולה בחאן־יונס, שגם על זה שאלו מדוע נשארה אוגדה מחוץ ללחימה, אתה צריך להביא בחשבון את התפתחות הזירות בצפון וברמת הגולן, בחודש הראשון איש לא ידע לומר לאן זה הולך. הצבא נתן מענה הדרגתי סביר מתוך הערכת מצב מול הזרועות השונות. אולי אפשר היה לפעול בכל העוצמה עם שלוש אוגדות, ובדיעבד לטעון שניצחנו בשלושה חודשים, אבל אם היינו מתנפלים בכל האוגדות על עזה וחוטפים בזירות האחרות – האם גם אז היית שואל את השאלה הזו?"
לא הביאו בחשבון את ההתפתחויות הבינלאומיות ואת החשש מאיבוד לגיטימציה?
"אנחנו במלחמה שאחד הכלים שעוזרים לנו להמשיך בה הוא הלגיטימציה, בין אם נאהב את זה ובין אם לא. זה חלק מהזירה שאנו מתמודדים איתה. עד עכשיו המפקדים מקבלים גיבוי למעשיהם והם פועלים בשום שכל. זה חלק מהבירור הלאומי שלנו מול הקומה הבאה שצריכים לבנות".
האם אתה חושש שיעצרו אותנו לפני הזמן – האמריקנים או קולות הבאים מתוך העם?
"אני לא מתייחס לפעולות שקשורות בתהליכים מדיניים או לפעולות מחוץ לצבא, אבל גם לא חושש מכלום. אני יודע מה המשימה שלי ומה התפקיד. אנחנו מקווים שלעורף תהיה סבלנות גדולה כי היא חשובה מאוד. אחד העקרונות של העם שאנחנו מתמודדים איתו הוא סבלנות, שהוא חרט אותה על דגלו מול החברה המערבית והתפיסות שלה. עלינו להיות סבלניים ולומר שאנו כעם מאוחדים ומחוברים, למרות חילוקי הדעות. חייבים להסכים שאי אפשר לחיות בצל טרור, ושאנחנו לא יכולים להרשות שוב 7 באוקטובר. הסבלנות תשתלם".
חלק ממשפחות החטופים טוענות שיש להשיב את יקיריהן גם במחיר הפסקת המלחמה.
"הלוואי שכל החטופים ישובו בשלום חיים ובריאים, ומי שלא חי ישוב לקבר ישראל. זה חלק מהמשימה וממטרות המלחמה, ועלינו להמשיך להילחם עד השגתן. הארגון שאנחנו נלחמים נגדו עושה שימוש ציני גם בזה. אין לי ספק שאם יש צל צילו של סיכוי שעצירת המלחמה לזמן מסוים תחזיר חטופים צריך לעשות זאת, אבל אנחנו צריכים לזכור שאם נפסיק את הלחימה וניתן לארגון הטרור לחזור ולשלוט בשטח, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם אירועים דומים בהמשך. זה חלק מהסבלנות הנדרשת. צריכים להסתכל על עצירה זמנית כעל חלק מהמלחמה, אבל אסור לנו לזנוח את רצוננו לחיות בחֵירות שלמה בגבולות מדינתנו".
להימנע ממונחים מבדלים
המח"ט צוקרמן מדבר על הצורך בסבלנות, ואני תוהה שמא איבדנו אותה דווקא מכיוון שהלעיטו אותנו באמירות כמו "אנחנו כפסע מהניצחון" ודברי רהב מסוג זה. "אני לא מתראיין הרבה אבל גם כשאני עושה זאת אין לי דברי רהב", הוא עונה. "אולי תשאל את מי שאומר אותם. אנחנו יודעים מהי המציאות, וצריכים את הזמן כדי לסיים את המשימה ברצועת עזה. פגענו ברוב גדודי חמאס והשמדנו הרבה מאוד מהארגון הזה, אבל כדי לנצח במונחים צבאיים צריך זמן וסבלנות".
מהי הכרעה להגדרתך?
"שונה מההגדרה המקובלת בחיים האזרחיים. נצטרך לצאת מרצועת עזה כשלחמאס אין יכולות צבאיות או יכולות משילות, וגם לא רצון לפעול נגד ישראל. חמאס לא נכנס רק כדי להרוג, לאנוס ולחטוף תינוקות, נשים ומבוגרים, אלא כדי לפגוע ברעיון הלאומי של מדינה יהודית, ולכן אנחנו צריכים לפגוע ברעיון הזה שנקרא חמאס. אפשר בהחלט לעשות את זה. ככל שנמשיך ונפעל נוכל להחזיר את מדינת ישראל לשפיות, לא רק ברמה טכנית של החזרת האוכלוסייה לעוטף. צריכים להחזיר את ההרתעה ולהבהיר שנחיה כאן בכל גבולותינו בלי פחד. ככל שנעמוד בהישגים הצבאיים שהגדרנו נביא יותר ביטחון, וככל שנחפש פתרונות קסם מהירים – אולי נרוויח שקט ונדחה את הבעיה אבל לא נפתור אותה".
על רקע הדחתו של תא"ל עופר וינטר, שאלתי את המח"ט צוקרמן, חובש הכיפה, אם הוא אכן מזהה מגמה של מניעת קידום קצינים בעלי השקפת עולם החותרת לניצחון והכרעה, רובם מהמגזר הדתי, מעבר לתפקידים ודרגות מסוימות.
צוקרמן מהרהר ארוכות. "את המושג 'דתי' אבא שלי לא היה מוכן לקבל. למה לנקוט מושגים מבדלים כשאפשר להימנע מכך? בוא נמשיך להתמקד בדברים שמאחדים אותנו ושלשמם יצאנו למלחמה שתלחים את חלקי העם, תאחד אותנו ותיקח אותנו קדימה".
לפני כמה חודשים אמרת "אם נעצור, לא תהיה לנו מדינה". נראה שבכל זאת עצרנו למשך חודשים ארוכים.
"לא עצרנו. יש שלוש אוגדות שנלחמות, ואני מציע לכל מי שמייבב על זה שעצרנו ושמדשדשים, להמתין בסבלנות, לתת לנו את הכוח, העוצמה וחיזוק העורף, ולהאמין ביכולת שלנו כעם וכצבא, גם אם נכשלנו ב־7 באוקטובר. צריך לאפשר לנו לעמוד על נפשנו, כי אם נעצור יראו את זה בזירות שמסביב. גם אלה שיש להם אינטרסים איתנו רוצים לדעת אם הם קשרו את האינטרסים שלהם עם מדינה חזקה או עם כזו שארגון טרור מצליח לטלטל אותה. אסור לנו לעצור, כי אם נעצור – רעיון המדינה היהודית בארץ ישראל עלול להתבטל".
ההרתעה בצפון תושפע מאוד מהדרך שבה תסתיים המערכה בעזה, משוכנע אל"מ צוקרמן. "אם נסיים כאן בקול ענות גבורה, כשחמאס שוכב על הרצפה ומרים ידיים בלי משילות ובלי רצון להילחם, זה ישפיע על כל הזירות האחרות שמצפות לראות איך תסתיים המערכה בדרום. רק בשביל זה צריך להנחית את המכה החזקה ביותר, גם אם זה ייקח עוד קצת זמן".
