מתברר שסבא רבא של יוצר "הכבש השישה עשר" שלח גם הוא את ידו בשירה.
"לזכר נקודת בית חיינו / מרום מראשון, מקום מקדשנו / שבעוונות ראוהו עיניי בחורבנו / והלוואי שאזכה לחזותו בבניינו / וכבוד ה' חופף עליו / ועם בני ישראל בעליו / הכוהנים הלויים עוסקים בעבודה / מחטאים החטאת ומקריבים התודה".
סגנון הכתיבה של הסב, כך ניכר, רחוק־משהו מזה של הנין, יהונתן גפן, שהשבוע מלאה שנה למותו. הרב שם־טוב גפן (1856–1927), היה הוגה דעות וציוני אדוק, מבאי ביתו של הרב קוק. הוא עלה ארצה ב־1906. באוסף כתביו (ר' שם־טוב גפן: פרקי חיים איגרות ומאמרים, נזר דוד, בעריכת ידידיה ונגרובר) אפשר למצוא עיסוק בלתי מבוטל בהר הבית ובמקדש, בדיון הלכתי מעמיק לצד מכתבים ושירים מלאי כמיהה להשבת המקום לתפארתו.
למשל: "יום א' בשבוע, א' לחודש ניסן ה'תר"ע (1910, א"ס), שנת השמיטה. היום זכיתי לראות את עירנו, עיר הקדושה ירושלים, תיבנה ותתכונן במהרה בימינו. זרים יסובבוה ויאלצו לתת דודיה להם. היעלה בידם? היצלחו? נשבע ה' בימינו ובזרוע קודשו כי לנו תהיה הארץ וירושלים לישראל תהיה ובית ה' ייבנה בה לנצח נצחים, ונראה דבר מי יקום. קרעתי את בגדיי ולבבי נקרע בי לקרעים מאתיים על העיר ועל המקדש כי נחרב וזרים ילכו בו, על שריד כותלו אשר כבוד ה' חופף עליו…
"ראיתי את האבנים המהוקצעות, הארוכות והרחבות, שנשארו – בייחוד בשורות התחתונות – כיום צאתן מתחת יד האמן ויזכירוני את יד ישראל התקיפה בימים מקדם. איה איפה הם הימים המאושרים ההם ומתי ישובו? ומה יכסף הלב, מה תכלה הנפש, לראות את בית חיינו בהדרו. נכספה גם כלתה נפשי לחצרות א־לוהי".
במאמר "מקום מקדשנו" דן הרב שם־טוב גפן במיקום המקדש ובאפשרות העלייה אליו ולחצרותיו בטומאה. סופו של המאמר אבד ולכן – לצער הלב – אין לדעת את המסקנה. על כל פנים נראה שם שהרב גפן יוצא מנקודת הנחה שמקום המקדש כוסה בעפר שמגביה אותו לאין שיעור משהיה בזמן הבית.
לדעתו הסלע במרכז כיפת הסלע איננו אבן השתיה שהיתה בקודש הקודשים, "ולכן אם היא איננה חדשה שהושמה שם על שפך העפר, הננה בוודאי שארית מכותל המזרחי של האולם או של ההיכל שהיה גובהו ארבעים אמה".
"המציאות ודברי חז"ל", הוא מוסיף, "יורונו ששטח מקום המקדש כעת גבוה הרבה ממקום ההיכל והעזרות כפי מה שהיה בעת שעמד הבית על תלו, מפני החורבנות הרבים שהיו בעוונותינו הרבים ומפני רשעת הגויים שעזרו לרעה והיו שופכים שם את האשפות. הם חשבו לרעה, אבל ההשגחה חשבה זאת לטובה, למען שלא יטמאו הגויים את המקום הקדוש על דרך הכתוב 'טבעו בארץ שעריה'".
אגב, נכדו של הרב ואביו של יהונתן, ישראל גפן, היה גם גיסו של משה דיין, אבי הסטטוס־קוו בהר הבית ומי שלמעשה הנציח את שליטת האסלאם בו – זו שבעניינה מתמרמר כל כך הרב שם־טוב גפן. כשרון הכתיבה וההתנסחות שלו עברו בלי ספק לדורות הבאים. העמדות והדעות – מעט פחות.
