שנת 1766 נצרבה כאחת הטראומות הגדולות בהיסטוריה של יהדות תימן. העולם היהודי בכללותו היה אז תחת רישומם של שני אירועים מטלטלים – פרעות ת"ח ות"ט, שהחריבו מאות קהילות יהודיות במזרח אירופה, וקריסת החלום של התנועה השבתאית. ברוב תפוצות ישראל בקושי שמעו על הטרגדיה שנחתה על יהדות תימן.
מושל המדינה, האימאם אל־מהדי, הורה על החרבת כלל בתי הכנסת היהודיים בממלכה ואסר על תפילה בציבור. כשגם זה לא הספיק לו, הוא הורה על גירוש היהודים לאזור מדברי מלוח וצחיח במחוז מַוְזַע בדרום המדינה. זה היה אזור עם טמפרטורות שהמריאו ל־50 מעלות, סופות חול, היעדר מים, ותנאים סניטריים שגרמו למחלות קשות.
תחילה גורשו עשרת אלפי יהודי צנעא; רק אלף מהם שרדו את התנאים הקשים. אחריהם גורשו בני קהילות נוספות. לאחר כשנה פנו אל האימאם מושלי המחוזות השונים בדרישה להחזיר את היהודים, בשל המחסור שהורגש בבעלי מלאכות שונות שהיהודים עסקו בהן. חזרת היהודים הותנתה בכך שהם לא ישובו אל מקומם הראשון, אלא לשכונות מחוץ לערים. עבור כשלושה רבעים מהגולים, שמתו מרעב וממחלות, זה כבר היה מאוחר מדי. אגב, בין הגולים היה גם גדול משוררי תימן רבי שלום שבזי, שהקדיש שירים וקינות לאסון.
"גלות מַוְזַע", כפי שהגירוש הזה מכונה, משתקפת היטב בכתוּבּות היהודיות הכלולות באוסף כתבי היד הענקי של יהודה לוי נחום, שנמסר לאחרונה לספרייה הלאומית. הכתובה האחרונה שנכתבה בצנעא, כאשר שם העיר נכתב "צנעא", היא משנת תל"ט (1679). הכתובה הבאה אחריה מבחינה כרונולוגית היא משנת תמ"ג (1683), ובה נכתב שם העיר "קאע ביר אלעזב", ולא צנעא. "קאע ביר אלעזב" היא שכונה מחוץ לצנעא שרק אליה הורשו יהודי העיר לשוב. שתי הכתובות נמצאות באוסף נחום, והן בגדר עדות חיה לגירוש ולתוצאותיו.
יצחק גילה, המכון לכתבי יד: "כאספן־על, נחום היה ייחודי בשלושה היבטים. לא הייתה לו שום מוטיבציה לעשות כסף מהאוספים שלו, הוא לא היה רק אספן אלא גם חוקר מחונן, והוא היה נטול אגו"
מבחינת יצחק (צ'יקו) גילה ויעקב פוקס, חוקרים מומחים מהאגף לכתבי יד, אוסף נחום הוא אחת התרומות החשובות ביותר של כתבי יד יהודיים שקיבלה הספרייה. האוסף העצום כולל כ־75 אלף כתבי יד, מגילות, כתובות, טקסטים תורניים ופריטים נוספים שנחום אסף במשך עשרות שנים. מסירת האוסף ממשפחתו של נחום לספרייה הלאומית צוינה לאחרונה בטקס מיוחד, ביום השנה המיוחס לפטירתו של ר' שלום שבזי.
האוסף כולל פריטים חשובים ונדירים במיוחד, ובהם עותקים בכתב יד מיצירות שונות של הרמב"ם – שדמותו זכתה להערצה מיוחדת בקרב יהדות תימן – ופירושים שנכתבו על ספריו, חיבורים של הרב יחיא סאלח (מהרי"ץ; המאה ה־18), שרידים מפירושים של גדולי חכמי תימן, מדרשים עתיקים, קינות ופיוטים, וכן כתוּבות עתיקות המעידות על קהילות יהודיות קדומות בתימן.
מה מתחבא בכריכה
יהודה לוי נחום, "יודא" כפי שכינה את עצמו, נולד בצנעא ב־1915. הוא למד תקופה קצרה אצל "מורי", אולם עקב מצבה הכלכלי של המשפחה נאלץ להפסיק את לימודיו ולסייע בפרנסת הבית. בגיל 14 החליט לעלות לבד לארץ. הוא הגיע אל הארץ בדרכים עקלקלות: אביו קנה לו חמור והוא רכב עליו שבועיים עד העיר עדן, שם מכר את החמור, עלה על אונייה שהפליגה לפורט־סעיד, והמשיך ברכבת לילה לארץ הקודש. לאחר תקופה קצרה בירושלים עבר לתל־אביב, התחתן ועבד במקצוע המשפחתי – קצבוּת וניקור בשר.
אף שמעולם לא זכה להשכלה מסודרת, נחום היה אוטודידקט יוצא דופן והפך את עצמו למומחה־על בפענוח ופירוש כתבי יד עתיקים. את מפעלו הגדול, "חשיפת גנזי תימן", ייסד בשנת 1942, כשהוא בן 27. ההתחלה הייתה בהתכתבויות עם הוריו שנותרו בתימן. הוא ביקש מהם לשלוח לו ספרים וכתבי יד מאנשים שמוכנים לתרום אותם לצורך התיעוד או מגניזות. בהמשך כיתת רגליו בין עולים מתימן ובין סוחרי כתבי יד. המפעל שלו כלל זיהוי וקטלוג של כתבי היד, ובהמשך הוצאה לאור של חלק מהכתבים.
"הייתה לו הברקה שבזכותה הוא הגיע להרבה כתבי יד נדירים", מספר יצחק גילה מהמכון לכתבי יד. "בתימן היה מחסור קשה בנייר, וכשאנשים רצו להכין כריכה של ספר הם לקחו דפים מספרים בלים וישנים, דחסו אותם יחד עם דבק ויצרו מהם כריכה עבה. יודא ידע לפרק בעדינות את הכריכות הללו ולהוציא מהם פרגמנטים (עמוד בודד או קרעי עמוד בודד, בניגוד לכתב יד שלם; י"י) עתיקים נדירים. הפרגמנטים הללו יכלו להיות כל דבר כמעט: גיטין, כתובות, חוזים, אפילו חלקים מפירושים נדירים על התורה".
מאז שנות החמישים החל נחום, שהתגורר בחולון, לאגור כמות עצומה של כתבי יד. את חלקם קיבל ממשפחות שהחזיקו בהם, ואת חלקם קנה. "כאספן־על הוא היה ייחודי בשלושה היבטים", ממשיך גילה. "הראשון, לא היה לו שום מוטיבציה כלכלית לעשות כסף מהאוספים הנדירים שלו. היו לו כתבי יד סופר־נדירים מהמאה ה־14 וה־15, והוא לא סחר בהם. בדרך כלל אספנים בסדר הגודל שלו הם אנשים אמידים. השני, הוא לא היה רק אספן אלא גם חוקר מחונן, עם יכולות מוכחות שלא נופלות משום פרופסור באוניברסיטה. השלישי, לא היו לו ענייני אגו. כשהוא ראה שהוא יכול לשתף פעולה עם פרופסורים הוא נתן להם בשמחה כתבי יד, כתב איתם ספרים ולא עסק בשאלת הקרדיט. מה שהיה חשוב לו הוא המסורת התורנית התימנית, שתישמר ותזכה להנצחה ראויה". ואכן, חלק מהספרים שפרסם נחום נכתבו בשיתוף עם חוקרים מובילים כמו פרופ' יוסף טובי ואחרים.
"להיעדר האמצעים שלו היה גם מחיר", מוסיף ד"ר יעקב פוקס, חוקר המכון. "הוא שמר 26 ארגזים גדולים בבית בשפלה, עם הלחות של הקיץ, וחלק מכתבי היד התחילו להתפורר. הוא התחיל לעשות מפעל דיגיטציה עם יד יצחק בן־צבי, שצילמו 75 אחוז מן החומר אבל לא רצו לקחת את האוסף בשל ההיקף העצום שלו. גם פה בספרייה נבהלו בהתחלה, כי זו השקעה עצומה. אנחנו מדברים על כ־500 כתבי יד מלאים ועוד 70,000 פרגמנטים, דפים בודדים שכל אחד מהם דורש מחקר ופענוח וקטלוּג".
יהודה לוי נחום פרסם שורה של כרכים ובהם ריכז טקסטים מכתבי יד שהוא פענח. בין פרסומיו "ספר התעודה מחשיפת גנזי תימן", "מיצירות ספרותיות מתימן", "מכמנים מחשיפת גנזי תימן" ועוד. עלעול בהם מלמד שהמחבר ראה שליחות אישית והיסטורית בחשיפת מורשתה והעלאת קרנה של מורשת יהודי תימן. הוא עוסק לא מעט במקורות השופכים אור על שורשיה ההיסטוריים של קהילת יהודי תימן מהתקופה הסמוכה לחורבן הבית הראשון, במאמץ להפריך את טענתו של פרופ' עזרא זוהר בנוגע ליהדות תימן, כי "אין ספק שרובם גרים".
לשיטתו של נחום, אף שהקהילה התנתקה מספינת האם מאות שנים לפני חורבן בית שני, היא הצליחה להישאר "יהודית" מאוד במנהגיה משתי סיבות: השקעה עצומה בחינוך לאוריינות ושמירת המסורת, לצד קשר אינטנסיבי שהתקיים לאורך הדורות בין פוסקים תימנים לחכמי ישראל בשאר התפוצות, מימי ישיבות סורא ופומבדיתא, דרך תקופת הגאונים ועד לימי הראשונים והאחרונים. כתוצאה מכך, אף שהגולים הראשונים הגיעו לתימן הרבה לפני התפתחות התורה שבעל פה, הקהילה שמרה על קצב מסוים של "עדכוני גרסה" הלכתיים. המפעל שלו נועד אפוא להעלות על נס את מורשתה של יהדות תימן, שהייתה תמיד ייחודית ואותנטית מאוד, וגם מחוברת מאוד למארג של עולם התורה היהודי הכללי.
עזרא שבט, מחוקרי הספרייה, מצא באוסף נחום כתב־יד עם סבירות גבוהה מאוד שהוא נכתב על ידי הרמב"ם. "הוא כולל קטע מפירוש הרמב"ם על התורה, על פרשת עקדת יצחק. אנחנו יודעים שהרמב"ם כתב פירוש כזה, אבל לא נשמרו ממנו עותקים".
איך אתה יודע לזהות כתב יד של הרמב"ם, אני שואל את שבט, והוא מראה לי ספר הכולל את כל התצלומים הידועים של כתבי היד של הרמב"ם המוכרים היום בעולם. "שיוך כתב־יד לדמות ידועה כולל הצלבה של כמה מרכיבים. הראשון הוא הצורה של כתב היד, אבל זה לא מספיק מכמה סיבות. ראשית, כתב היד משתנה לפעמים לאורך החיים. אם תשווה את כתב היד שלך היום לכתב שלך לפני עשרים שנה, זה לא אותו הכתב. לפעמים הכתב משתנה גם בשל עייפות או סוג הקסת והדיו שאתה משתמש בהן. על זה אנחנו מוסיפים את סגנון הכתיבה. לכל כותב יש סגנון משלו, ניבים שהוא משתמש בהם בתדירות גבוהה יותר, מבנה תחבירי. כאשר אתה מכניס למחשב מספיק טקסטים של הכותב, הוא ידע לתת לך את ההסתברות שכתב היד שייך לו".
מספרם הרב של כתבי היד התימניים קשור לעובדה שהדפוס הגיע לתימן רק באמצע המאה ה־19. עד אז, יהודים שרצו כתבי קודש העתיקו אותם או שילמו לסופרים שיכתבו להם. הספר הנפוץ ביותר היה ה"תכלאל", ספר יסוד יהודי שנערך על ידי חכמי תימן הראשונים והיה הרבה מעבר לסידור. לצד התפילות לימי חול, שבתות ומועדים, הוא כולל את תמצית ההלכות הנדרשות ליהודי במעגל השנה, וכן את הטקסטים והמנהגים הרלוונטיים בתחנות מעגל החיים – ברית מילה, פדיון הבן, חתונה ועוד. העתקה של התכלאל היא פרויקט מסובך כמעט כמו כתיבת ספר תורה, שכן כל כתב יד כולל מאות רבות של עמודים בכתב יד צפוף, וכדי שהוא יהיה קריא הסופר צריך להיות בעל מומחיות מיוחדת.
לשחזר את מה שנמחק
המבנה החדש של הספרייה הלאומית, בקריית הלאום בירושלים, הוא יצירה אדריכלית מרהיבה. מלבד רבבות הספרים הנגישים לקהל בקומות העליונות, מחסן הספרים הענקי שוכן בקומות המרתף. טמפרטורה מבוקרת קבועה, וחמצן בשיעור של 3 אחוזים בלבד, מספקים שימור ברמה גבוהה ומונעים אפשרות של דלקה. מערכת מסועפת של רובוטים ומסילות "שולפת" ספרים לפי הזמנת משתמשי הספרייה. כאשר יש צורך להיכנס לחלל המחסן לצורך תחזוקה או לתיקון תקלות, מופעלת מערכת מורכבת המעלה את רמת החמצן במקום. מתחת לאולם הזה מצוי ארכיון כתבי היד, השמור אף הוא בעזרת מערכת ייחודית לכיבוי אש באמצעות גז.
"כולנו כאן במכון מגויסים עכשיו לעבודה על אוסף נחום", מספר פוקס. "הכוונה היא שבתוך שנה, 75 אחוז ממנו יונגשו לחוקרים מהארץ ומהעולם באמצעות האינטרנט".
ספרו לי על המקצוע שלכם. מה צריך ללמוד חוקר כתבי יד?
פוקס מוציא כמה כתבי יד ומבקש ממני לנסות לקרוא אותם. "אני מניח שאתה מכיר את כתב היד המבוסס על הגופנים שכולנו משתמשים בהם היום, את כתב רש"י, ואת הכתב העברי הקדום. אבל חוץ מאלה יש עוד כמה וכמה סגנונות של כתבי יד בעברית, שאת חלקם תתקשה לפענח. יש סגנון מסוים לכתבים מאזור ארץ ישראל ואגן הים התיכון, סגנון אחר לגמרי לכתבי יד אשכנזיים קדומים, סגנון לכתבי יד איטלקיים, צפון אפריקאיים ועוד.
"חוץ מסגנון הכתב, אנחנו בוחנים את הנייר שעליו כתב היד נכתב. היצרנים של הניירות הטביעו עליהם 'סימני מים', ואם אני מרים את הנייר מול המראה אני יכול לזהות את הסימן ולדעת מאיזה מקום הוא יצא ובאילו שנים. לדוגמה, סופרים באירופה שקיבלו הזמנות מארצות מוסלמיות הטביעו סימני מים בצורת חצי סהר, כי זה סמל מוסלמי נפוץ. מרכיב שלישי במחקר הוא החתימות של הסופרים. לכל אזור גאוגרפי יש חתימות ייחודיות שמאפשרות לנו לזהות את המחבר או את התקופה, בהתאם לסגנון החתימה שהיה מקובל אז. העבודה שלנו פה היא לאחד את כתבי היד לז'אנרים ולקטלג אותם, כדי לאפשר לחוקרים להעמיק בהם".
הטכנולוגיה המודרנית מגויסת אף היא לפענוח כתבי היד העתיקים. פוקס מספר על טכנולוגיית MSI, שפותחה באוניברסיטת קיימברידג', לפענוח כתב על גבי כתב. "מכיוון שהנייר היה נדיר, לפעמים הסופרים היו מוחקים כתב יד עתיק כדי לכתוב על הנייר משהו אחר, ובעצם מדובר בכתיבה על גבי כתיבה. הטכנולוגיה הזו מאפשרת לזהות מה היה כתוב לפני המחיקה. התופעה הזו קשורה גם להיסטוריה של המאבק התרבותי. אחרי שהמוסלמים כבשו את ארץ ישראל הם עמלו למחוק את מה שהנוצרים השאירו, שנתפס בעיניהם כתרבות שצריך להכחיד. מבחינתם הם יצרו ציוויליזציה חדשה על חורבנה של הנצרות.
"בשיטה הזו מצאנו עותקים עתיקים במיוחד של מדרש בראשית רבה והתלמוד הירושלמי. מצאנו גם עותק של 'הלכות גדולות', שנכתב על נייר מחוק. מי שמחק חשב שמדובר בספר נוצרי, אבל כשחקרנו את הדפים מצאנו את העותק הקדום ביותר של מסכת כתובות. טכניקה יקרה נוספת מאפשרת לפענח כתבי יד מגולגלים בלי לפתוח אותם. משתמשים בה כאשר מדובר בכתב יד במצב ירוד, ויש חשש שאם נפתח אותו הנייר יתפורר".
ממש עבודה בלשית כמו של המחלקה לזיהוי פלילי. אילו תגליות נחשפות במחקר כזה מבחינת התוכן?
"אתה לומד הרבה על הקשרים שבין הקהילות היהודיות, בתקופות שבהן חילופי מכתבים ואיגרות היו אירוע מורכב מאוד. לדוגמה, מצאנו קטע קבלי מ'חוג העיון' (אסכולה קבלית בעלת אוריינטציה פילוסופית; י"י). זהו טקסט אשכנזי מהמאה ה־15 שהגיע לתימן, ומקובלים תימנים למדו בו. מצאנו גם קטעים מתוך גרסה תימנית של הזוהר, שלא מתאימה לדפוסי הזוהר הנפוצים שאנחנו מכירים. אנחנו רואים את הדפוס רק כהתקדמות, אבל לדפוס היו גם מחירים. כך למשל, לפני הדפוס היו הרבה מאוד גרסאות לאותו חיבור. כשהדפוס הגיע הוא סגר את ההתפתחות, ביטל את הגיוון וקיבע גרסה אחת מסוימת. כתבי היד הם מעין טלסקופ שרואה רחוק, מעבר לדפוס. זה מעניין במיוחד בספרות קבלית, שהיא ספרות מתפתחת מאוד.
"תחום מעניין נוסף הוא הדיוואנים הלא מוכרים, הפיוטים. הם נכתבו על רקע אירועים משמעותיים בחיי הקהילה. לפעמים זה אירוע משמח ולפעמים פוגרום, ודרך הפיוטים אתה יכול ללמוד הרבה על התקופה".
