שכם, בוקר יום שלישי השבוע. איש לא מונע מכלי רכב ישראליים להיכנס לעיר שהוציאה ממנה מחבלים רבים. כביש 60, המוביל אל העיר ונכנס לתוכה, נשמר באופן סביר בהתחשב בבקבוקי התבערה הרבים שהושלכו כאן בימים עברו. בצידי הדרך מתגוללים צמיגים מפויחים, זכר לעימותי העבר. בשעות הבוקר התנועה דלילה. ברחוב אל־קודס, הרחוב הראשי המוביל לעיר, בעלי החנויות והמוסכים מתחילים לפתוח את היום. בניגוד לרמאללה, המקיימת יחסים כלכליים עם ערביי מזרח ירושלים, בשכם המספר הצהוב של רכבי הוא עניין חריג, ומדי פעם מופנים לעברי מבטים חשדניים. אני מפיג אותם באמצעות חלונות פתוחים ומוזיקה רועשת מתחנת הרדיו המקומית. בפנייה ימינה, לעבר הכניסה למחנה הפליטים, אני פוגש מכר ותיק שמלווה אותי בביקור במחנה.
ביקור של עיתונאי ישראלי במחנה הפליטים בלאטה אינו עניין שבשגרה. המלווה שלי מזכיר לי: "אל תפלוט בטעות מילים בעברית. אני מכיר את האנשים. יש כאלה שלא יאהבו שאתה ישראלי, לאחרים לא ממש אכפת". הלילה שבין שני לשלישי היה עוד לילה של מעצרים. שיחת הטלפון שקיימתי עם חברי לפני הביקור נקטעה בקולות ירי. הוא הרגיע אותי שמדובר בעניין שגרתי.
השוק המקומי התנהל כסדרו השבוע. בין דוכני הפלאפל, הפירות והירקות ותמונותיהם של שהידים, שוכנים גם חנות צעצועים ואף מועדון קטן למשחקי וידאו וסנוקר. שירותי הרפואה, החינוך והניקיון של אונר"א פועלים כאן בינתיים כרגיל, למרות ההודעה האמריקנית על סגירת השיבר בקרוב.
מחנה הפליטים בלאטה הוקם בידי אונר"א ב־1950, בעבור פליטים שרובם הגיעו מאזור יפו. בלאטה הוא מחנה הפליטים הגדול ביותר בשטחי יהודה ושומרון. כ־30 אלף נפש חיים כאן בצפיפות גדולה בשטח של 500 מטר רבוע. כבר בכניסה למחנה אפשר לשמוע את הקולות הבוקעים מבית הספר היסודי לבנות של אונר"א. התלמידות בתלבושת אחידה של חולצות ארוכות מפוספסות ומכנסיים שחורים, ושערן אסוף בסרט לבן. הן המתינו למסדר הבוקר בשורות מסודרות על פי גיל. אחרי כמה דקות החל להתנגן ההמנון הפלסטיני, כשברקע מתנוססים הדגל הלאומי ודגל שעליו סמל אונר"א.
לדברי אחד המורים ששוחח עמי, בבית הספר לומדות יותר מאלף תלמידות. לצד בית הספר לבנות שוכן מבנה בית הספר לבנים, וההפרדה בין המינים ברורה. אישה מבוגרת שיושבת בשער המוסד מקשיבה לשיחתנו ומעירה: "גם הבוקר היו פה חבורה של בנים שהתחילו לדבר עם הילדות. הם מלמדים אותן דברים אסורים, מדברים איתן פוליטיקה ומתנהגים בפריצות. אני נשבעת בקוראן שעוד אביא לסגירת בית הספר הזה, אם התופעה תימשך", הכריזה. בניסיון להרגיע את האישה הזועמת מבטיח המורה לפנות לאנשים הנכונים, ואנחנו ממשיכים בסיור. "השמירה על ביטחון התלמידים היא עניין חשוב מבחינתנו, במיוחד שבית הספר נמצא בלב מחנה סוער", מסביר המורה. "המבנים מוקפים חומה, והשער הבודד נתון כל הזמן תחת שמירה של אנשי צוות. מי שלא צריך להיות פה, לא יהיה פה".
בין רחבת המסדר למגרש המשחקים מפריד שער ברזל, ועליו שלט אזהרה. מתחת לסמל אונר"א נכתב באותיות שחורות: "בית הספר היסודי לבנות של בלאטה. הכניסה אסורה למי שאינו מחזיק באישור עבודה". במרכז השלט איור גדול של רובה, שאותו חוצה קו אדום המסמל איסור. "יש הרבה מאוד נשק במחנה הפליטים בלאטה", מספר בן־שיחי. "גם הלילה, כמו בהרבה לילות, היו חילופי ירי ומעצרים. לפעמים אלה מאבקים בין תושבי המחנה למנגנוני הביטחון של הרשות, והלילה היו יריות לעבר חיילים ישראלים. צריך להבהיר לכל מי שלא מבין שבית הספר הוא מקום סטרילי. אסור להכניס לתוכו את המאבק המזוין".
אז הנשק אולי בחוץ, אבל ההסתה נגד ישראל, "המאבק ההסברתי" בלשון המקומיים, בהחלט בפנים. בספרי הלימוד של הבנות מתוארת בין היתר "הגיבורה" דלאל אל־מוגרבי, חברת ארגון פת"ח שהנהיגה את חוליית המחבלים שעשתה את הפיגוע בכביש החוף ב־1978. באותו פיגוע, אחד הקשים בתולדות מדינת ישראל, נהרגו 38 ישראלים ובהם 13 ילדים. הרשות הפלסטינית, שקראה בית ספר בחברון על שם המחבלת, מקדישה פרק מיוחד בספר הלימוד לכיתה ה' ל"גיבורים" ששילמו בחייהם ובכספם למען המאבק המזוין. בפרק נלמדים קורות חייה של אל־מוגרבי, ונאמר שהיא הרגה 30 חיילים ישראלים, לא אזרחים וילדים.
"היא הוכיחה שגם לנשים יש מקום במאבק למען פלסטין והשיבה לאדמתנו", אומרת לי מריאם, בת 12, המגלה בקיאות בחומר הנלמד. "מבצע דיר־יאסין (כך מכנים הפלסטינים את הפיגוע; א"ג) היה אחד המבצעים החשובים במאבק. אל־מוגרבי הייתה המנהיגה, ואנחנו גאים בה".
בכיתות הלימוד, מהנמוכות ועד הגבוהות, מוצגת מפת פלסטין השלמה. השיבה העתידית לאדמות יפו, חיפה וצפת, היא עניין שאיננו מוטל בספק כאן. תמונות השהידים עוטפות כל עמוד חשמל שני במחנה, גם בסמיכות לבית הספר ולמוסד הרפואי של אונר"א. על חומת בית הספר נראית כתובת גרפיטי: "המוות מאחד את העם הפלסטיני".
בשעה 12:00 בצהריים מתחילים התלמידים לצאת ממוסדות החינוך. ילדים בכל הגילים יורדים בסמטאות הצרות, ויוצרים בדרכם מהומה. זוהי שעתם של בעלי המכולות, הנכנסים לדריכות. על הדלפק מונחים חטיפים וממתקים. מדי פעם מוותר המוכר על שקל או שניים לילדים חסרי אמצעים. לפתע רעש והמולה: ילד קטן לבוש בטרנינג כחול מכה ילד אחר בחגורה עבה. הגדולים שבחבורה מנסים להפריד, תוך צעקות וקללות. ילד לבוש מדי צבא מנופף באקדח־צעצוע, בניסיון להפסיק את ההתכתשות. הילדים כאן, בעצם כמו בכל מקום אחר, מחקים את המבוגרים.
בשוק המקומי מסתובבים צעירים שאקדחים תחובים במכנסיהם. איש לא שואל שאלות. "יש במחנה כלי נשק בלי סוף. מדי פעם הרשות מנסה להיכנס כדי לעצור ספקי נשק. בדרך כלל הם נתקלים במכת אש כזו, שהם מתחרטים על הרגע שבו חשבו על הרעיון", אומר לי חאמד, שמחזיק באקדח גלוק.
"אנחנו לא ירדנים"
מחנה הפליטים בלאטה תומך ללא עוררין בפת"ח, ובכל זאת יוסוף, תושב מקומי, לא חוסך ביקורת מיו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן. קצפו יוצא על דברים שאמר אבו־מאזן בפגישה עם ח"כים ופעילי שמאל ישראלים במוקטעה בתחילת השבוע. בין היתר חשף אבו־מאזן כי התיאום הביטחוני עם ישראל נמשך וכי הוא נפגש ברציפות עם ראש השב"כ נדב ארגמן, ואף "מסכים איתו ב־99 אחוזים מהמקרים". בעקבות האמירות הללו ספג אבו־מאזן ביקורת קשה, ובכיר בג'יהאד האסלאמי כינה אותם "בגידה".
"גם ערפאת ישב עם נציגים ישראלים, דיבר איתם ואפילו חתם איתם על הסכמי אוסלו", אומר יוסוף. "כשצריך לשבת עם נציגים ישראלים יושבים איתם. אנחנו תומכים בפת"ח, אבל הדברים שאבו־מאזן אמר קשים מאוד. גם חבר הכנסת הישראלי זחאלקה יצא נגדו. אנחנו לא מאמינים שהוא התכוון לזה".
חאתם, שישב בכלא הישראלי שנתיים, מסיר את הכפפות. "ישראל חתמה על הסכם אוסלו שהיום לא קיים בכלל. כוחות ישראליים נכנסים כל לילה לשטחי A למעצרים. בתי הכלא מלאים באסירים פלסטינים. אנחנו לא יכולים להתפלל בירושלים. על איזה חלק אבו־מאזן מסכים עם ראש השב"כ? על המעצרים בבלאטה? על המחסומים?"
אמירה נוספת של אבו־מאזן שהעלתה את חמתם של תושבי מחנות הפליטים עסקה בזכות השיבה. בעבר התייחס אבו־מאזן לעיר מולדתו צפת, והבהיר כי אינו תובע לחזור אליה. הפעם אמר באוזני האורחים הישראלים כי הוא מבין שזכות השיבה לא תמומש במלואה ושהוא לא ידרוש מישראל להכניס לשטחה חמישה מיליון פלסטינים. "אבו־מאזן יכול להצהיר מה שהוא רוצה, הוא לא יכול לקבל החלטה שתיקח ממני את האדמה שלי ליד יפו", מוחה חאתם. "עם כל הכבוד לאבו־מאזן, ישנה המועצה המהפכנית של פת"ח, ישנם פלגים שונים וישנו העם הפלסטיני. הוא לא יכול להחליט לבדו. יותר מעשרים שנה הוא מדבר עם הישראלים, ולא הגיע לשום פתרון. בינתיים אנחנו רואים את ההתנחלויות מתפתחות סביבנו כל הזמן, ומספר המתנחלים רק גדל".
אנחנו יושבים על כיסאות פלסטיק באמצע הרחוב ומשוחחים. אדם לבוש מדים ניגש אלינו ומבקש לדעת את זהותי. יוסוף וחאתם לוקחים עליי חסות ומבקשים ממנו ללכת. אני מבקש מהם להתייחס לדיווחים על ההצעה האמריקנית שהוגשה לאבו־מאזן, לפתרון הסכסוך באמצעות קונפדרציה עם ירדן. חאתם קוטע אותי לפני שאני מסיים את השאלה: "שוב מדברים על קונפדרציה. אחרי שבעים שנה שאנחנו פה בבלאטה, אינעל דינו של טראמפ ושל אבו־מאזן. מה, הם אומרים לנו שאנחנו בעצם שייכים לירדן? עד כמה אפשר להיות מנותקים מהמציאות? גולדה מאיר, שהייתה ראש ממשלת ישראל, אמרה 'הגדולים ילכו מהעולם, והצעירים ישכחו את העבר'. אנחנו מודיעים לכם: אנחנו לא שוכחים ולא נשכח את ירושלים, את האסירים שלנו ואת השהידים. אנחנו פלסטינים, לא ירדנים. נישאר פה עד שנקבל בחזרה את האדמות שלנו".
שיחות הפיוס בין פת"ח לחמאס, בתיווך מצרים, נמצאות במבוי סתום. על פי הדיווחים חמאס הגיע להסדרה עם ישראל, ואילו אבו־מאזן הודיע שיטיל סנקציות נוספות על עזה כדי למוטט את שלטון חמאס שם. גורמים בארגון העזתי האשימו את אבו־מאזן שיעשה הכול כדי לתפוס את השלטון, ומבחינתו שעזה תהפוך לעיי־חרבות. "הפיוס הוא עניין פנים־פלסטיני. אנחנו חייבים לעבוד קשה כדי שהוא יקרה", אומר יוסוף. "אבו־מאזן טועה. הפערים בין חמאס לפת"ח הולכים וגדלים, והפיצול בין עזה לבינינו נמשך. ישראל ממשיכה להרוג ילדים בעזה, ואבו־מאזן מרעיב אותם. חמאס לא משלם את מחיר הסנקציות, מי שסובל הוא העם הפלסטיני בעזה. אבו־מאזן גורם להמשך הפיצול בעם הפלסטיני, וזה משרת את ישראל".
חאתם מסכם את הדיון. "אני בן 57. מעולם לא ראיתי שקט כזה מצד העולם הערבי. מנהיג אמריקני מכריז שירושלים היא בירת ישראל שאין עליה מו"מ, ושהפליטים הפלסטינים לא קיימים, ומדינות ערב שותקות. ירושלים מקודשת לאסלאם, היינו מצפים לשמוע לפחות זעקה ומחאה, אבל כלום. אנחנו היחידים שעושים משהו בנידון. שלכל מדינה יש בעיות, אבל זה לא תירוץ. העולם הערבי נטש את הפלסטינים, וחמור יותר – נטש את ירושלים".
לא עושים לנו טובה
בלב המחנה שוכן 'מרכז יפו', מעין מתנ"ס מקומי לילדים ולנוער. במקום פועלת תנועת הצופים, ומועלות הצגות על הסכסוך בשיתוף הילדים. מדי פעם לנים כאן פעילי שמאל מאירופה שמגיעים לראות מקרוב את 'עוולות הכיבוש הישראלי'. שמו של המקום וכל הפעילויות המתקיימות בו מבטאים את שאיפתם של תושבי המחנה לחזור לאדמתם. ליד גרם המדרגות מוצבת מפה ענקית הממחישה את אסון ה'נכבה' ואת גירוש הפלסטינים מאדמתם. מקיר אחר ניבט דיוקנו של הלורד בלפור, ההוא מההצהרה המפורסמת, לצד הכיתוב: "מי שאיננו בעל האדמה, לא יכול למסור אותה".
אני שואל את טאהר אל־בדווי, ממנהלי המרכז, על הצהרותיו האחרונות של טראמפ בעניין ירושלים והפליטים. "אנחנו לעולם לא נוותר על הסוגיות החשובות לנו, ירושלים וזכות השיבה", הוא אומר. "לא מעניין אותנו מה טראמפ אומר. אף אחד לא יכול לשנות את המציאות. אנחנו פליטים, וזכותנו לשוב לבתים שמהם גורשנו. לא יכול להיות שנתניהו נותן קרקע חלופית למתנחלים שהתיישבו באופן לא חוקי בעמונה, ומצד שני העולם יסכים למציאות שבה מתעלמים מזכויותיהם של חמישה מיליון פלסטינים".
עד כמה הקיצוץ האמריקני בתקציב אונר"א ישפיע על החיים במחנה ועל העבודה שלכם במרכז?
"אנשי מוסדות החינוך והרפואה ועובדי התשתיות מקבלים משכורות מאונר"א. אולי נצטרך לפטר עובדים, ועוד משפחות ייכנסו למציאות כלכלית קשה. בשלב השני נצטרך להישען על מקורות אחרים. הכספים שהאמריקנים העבירו הם לא סיוע, ארה"ב לא עושה לנו טובה. זו חובתה, כמו חובתו של כל העולם, להביא לפתרון בעיית הפליטים. על פי החלטת האו"ם 194 הוקמה סוכנות אונר"א כגוף זמני שיטפל בנושא הפליטים. העוינות האמריקנית העכשווית היא ניסיון להתערב בזכויות העם הפלסטיני. זכות השיבה מקודשת לכל הפליטים, והצהרות טראמפ רק יובילו להקצנה. אם אין פתרון לבעיית הפליטים, הברירה שלנו תהיה לקחת את האחריות לידיים ולהשתמש בנשק כדי להחזיר את אדמותינו".
אל־בדווי מציג את נקודת מבטו על עתיד הסכסוך: "פתרון שתי המדינות הולך ויורד מהשולחן. אני באופן אישי לא מצטער על כך. אני חושב שמדינה אחת ליהודים ולערבים היא הפתרון הנכון. ככה נוכל לקבל סוף־סוף את הזכויות ואת האדמות שלנו. ההנהגה הפלסטינית צריכה ללכת לכיוון הזה, שיותר ויותר פלסטינים תומכים בו".
ביציאתי מהמרכז אני נתקל בכתובת גרפיטי נוספת. מפת הארץ כולה צבועה בה בצבעי הדגל הפלסטיני, ולצדה הכיתוב "נשוב אלייך" ותמונת שהיד אוחז ברובה. על כיסא ליד החנות הסמוכה מנמנם איש זקן עטוי כאפיה. חברו יושב כשרגליו שעונות על הדלפק ומתעסק בסמארטפון. עוד יום עבר על בלאטה, שתושביה שומרים בקנאות על מעמדם כפליטים פלסטינים וממשיכים לחיות את חלום השיבה.
