"אנחנו שלמים עם מה שעשינו ברפיח"

כשבניה שראל ז"ל הובא למנוחות, במוצאי השבת הראשונה של אוגוסט 2014, רב־סרן גיא בסון עוד היה בלב רפיח. בסון, שבניה שראל היה לא רק פקודו אלא גם חבר טוב, לא יכול היה להגיע להלוויה. רק בהמשך, בשוך הקרבות, הוא הצליח להגיע לבית ההורים, לנחם אותם בשבעה, יחד עם הלוחמים האחרים שנפלו תחת פיקודו בצוק איתן. "ההגעה לשבעה הייתה לא קלה, לעבור באותו יום מבית לבית. אבל זה היה גם אחד הרגעים שעיצבו אותי כמפקד. את רואה אותם ברגעים הקשים, שאני לא מאחל לאף אחד לחוות. זו החובה הקטנה שלנו כמפקדים כלפי אותם אנשים, לחלוק להם את הכבוד האחרון".

את כל שירותו הצבאי העביר בסון (33), בחטיבת גבעתי. בימי הלחימה בעזה הוא כיהן כסגן מפקד גדוד הסיור, ופיקד על רס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין, וסמ"ר ליאל גדעוני זכרונם לברכה, והיה מהמפקדים בשטח בקרב המכונה "יום שישי השחור ברפיח".

"המשפחות האלו הולכות אתך לכל מקום. כל משפחה כזו נקשרת בגורל שלך ואלה אנשים שאתה לא תשכח אף פעם. כשאתה מגיע לבית של משפחה שכולה אתה מבין את גודל האחריות שיש לך על הכתפיים. אני חושב שזה הופך אותך למפקד טוב יותר ואחראי יותר"

בסון נשוי לשני, ואב לילדה בת 3, ומצפה לזוג תאומים בדרך. הוא גדל במושב בית עזרא, ליד אשדוד, ואת ביתו קבע באשקלון ומשמש בשנה ורבע האחרונה כקצין אגף המבצעים של חטיבת יהודה החולשת על גזרת חברון.

הקרב שעליו הוא מדבר החל לאחר האירוע בו נחטף סגן הדר גולדין, כאשר כוחות גבעתי פתחו בירי נרחב במטרה לסכל את החטיפה. מאז 'צוק איתן' בדק הפרקליט הצבאי הראשי את החשד שבחלק מהמקרים הופעל כוח מידתי שלא לצורך, שהביא להרג רבים, בהם אזרחים. לפני כשלושה שבועות התקבלה ההכרעה: הפצ"ר, האלוף שרון אפק, הודיע שחקירת הקרב הסתיימה, הכוח הופעל כנדרש ואין מקום להליכים פליליים בעקבותיו.

"היינו בחקירות מיד אחרי המבצע. וזה נמשך עם עוד השלמות ועוד עדויות. אני שמח שזה נסגר. אני יכול להגיד לך בלב שלם שלא עשינו שום פשעים או דברים שחורגים מכללי הצבא ומהכללים שקבענו לעצמנו וממה שמצופה מאתנו כחיילים. כמו כל מערכת בדקנו את עצמנו, ואני שמח שבאמת הצבא הגיע לתוצאות האלו כי זה באמת מה שהיה".

איך הרגשת כשבכלל הודיעו על פתיחה בבדיקת אירועי הקרב?
"יש לי דעה ברורה בסיפור הזה. הבנו שזה יקרה עוד במהלך האירוע. נכנסנו לסיטואציה קרבית שהיא בחלקה אולי מהקשות ביותר שיש. נחטף לך חייל. אתה מגיע לנקודה ורואה אנשים שלך, מהטובים ביותר, שהיו לידך וצחקו אתך לפני רגע, מוטלים עכשיו על הקרקע הרוגים. הדילמה המידית היא איך מתמודדים עם חטיפה שעלולה לייצר אירוע אסטרטגי למדינת ישראל, ואיך כמה שיותר מהר שם את היד על החטוף. זה לא משהו שעושים בדיבורים, אלא מפעילים אש, ומדובר בטווחים מאוד קרובים. זו לחימה צפופה בשטח בנוי. זה גם לא שטח שהצבא הזהיר את התושבים מראש שיעזבו את האזור כי אף אחד לא תכנן שתהיה שם חטיפה. כמו שאם חלילה תהיה כאן בחברון התקלות – אף אחד לא פינה את התושבים מהבית. אלו דברים שקורים כחלק מלחימה מאוד עיקשת. אנחנו כאן לבצע משימה ולהשלים את המטרה שלשמה נשלחנו. לכן אני חושב שכל העיסוק סביב אם אנחנו נחכה, ומה יגידו, ומה יקרה, ואם תפתח חקירה, זה בכלל לא צריך להיות דיון. אני יודע להגיד שאנחנו שלמים עם מה שעשינו שם – לא הרגנו אנשים סתם. חיפשנו אך ורק יעדי טרור, יעדי חמאס, וניסינו לעשות הכל כדי להביא את הדר גולדין, או את המידע על מה עלה בגורלו".

ואם התוצאה של הבדיקה הייתה בסופו של דבר אחרת?
"גם אם הייתה נפתחת חקירה והיו מוגשים כתבי אישום, לא הייתי מתרגש יותר מדי. כי אני יודע באמת שאני שלם עם עצמי עם מה שעשיתי. אני לא פה כדי להרוג סתם אנשים. נכנסנו למבצע עם מטרה מסוימת, של להשמיד את המנהרות ההתקפיות ולנוכח זה פעלנו. כשהמשוואה רגע הופרה ונחטף לנו חייל, אז הגבנו לסיטואציה בצורה קרבית שהיא מורכבת, מול עמידה בכללים הערכיים והאתיים שלנו. אני חושב שעשינו את זה כמו שצריך – להפעיל בצורה מידתית את הנשק, לפגוע במטרות שבהן אנחנו צריכים לפגוע ולא סתם במטרות על הדרך. לראייה, במבחן התוצאה, אני חושב שזה שהצלחנו לסכל את החטיפה לפחות בכך שהחוטפים של הדר והוא עצמו יצאו לא בין החיים, הצלחנו כאן לעמוד במשימה הזו, אם אני מסתכל בהשוואה למקרה גלעד שליט".

לסכל?
"צריך להביא את כולם לקבורה, אין על זה דילמה. זה אחריות כלפי מי שהלך לשם וביצע את המשימה ואין בזה דילמה. אבל בסוף אנחנו יודעים להגיד שהוא נהרג, לא סתם יוצאים בהצהרות. זה מוכח".

אירוע חטיפת הדר גולדין, שגבה גם את חייהם של בניה וליאל, קרה במהלך הפסקת אש שהופרה. כשאתה רואה עכשיו את ההידברות עם חמאס והמגעים להפסקת אש – מה אתה חושב?
"לא מתפקידי להיות מי שמקבל את ההחלטות. תפקידי לבצע את מה שמוטל עלינו בתור צה"ל. אני חושב שאם נידרש להילחם ברצועת עזה נעשה את זה טוב ביותר. יש לנו את היכולות, וזו החלטה של דרג מדיני שאנחנו מבצעים. אם נדרש נדע לעשות הכל כדי להחזיר את השקט דרומה. לגבי כל ההסכמים – אני לא נכנס אם זה נכון או לא. זה לא מענייני ולא ממקומי. אנחנו צריכים להיות מוכנים ודרוכים ליום קרב. נקווה שלא נצטרך להגיע לשם, אבל אם נצטרך להגיע אני יכול להבטיח שנגיע עם כל הכוח ועם כל המוטיבציה והרצון ונעשה כל מה שאנחנו צריכים כדי בסוף להביא לשקט שהוא הכרחי וחיוני ביישובי עוטף עזה".

שעת נעילה

לא רק בעוטף עזה, גם בחברון עפיפונים חגים בשמים. המשחק הזה היה אהוב על ילדי האזור עוד לפני שהפך להיות אהוב על הטרוריסטים בעזה. את רב־סרן בסון, העפיפונים לא מטרידים במיוחד. כאן אין להם מה לשרוף והאתגרים שונים, ובעוד העיניים היו נשואות בשנה החולפת בעיקר לגזרות הדרום והצפון, חברון ידעה שנה שקטה יחסית. "שבכל שנה יהיה 'משעמם'", הוא מחייך. "זה אומר שתחושת הביטחון פה טובה, לשני הצדדים דרך אגב. כשמשעמם יותר אנשים באים לטייל פה בחבל הארץ המדהים הזה שנקרא יהודה. יותר אנשים מגיעים לאתרי המורשת. זה מתבטא במספרים. כשהיום אנחנו עומדים בפני החגים, אנחנו במגמת עלייה מדהימה לעומת שנים קודמות. כשהיו תקופות מאתגרות ביטחונית זה לא היה ככה. כשמשעמם אנשים באים מכל הארץ, וזה מה שאני רוצה שיהיה פה".

בשנה ורבע שהוא פה ההיערכות המבצעית בגזרה השתנתה מאוד. "אמרנו שנלך קדימה. לא נגן על היישוב היהודי מתוך היישוב, אלא נצא החוצה", הוא מסביר. אנחנו מסיירים עמו ורואים את השינוי בשטח. החסמים, שבהם היו עוברים תושבי חברון, ובהם גם היו מתרחשים כמעט כל הפיגועים, הפכו למעברים חכמים שממוקמים רחוק יותר מהיישוב היהודי עצמו, ולא ממש בפתחו כמו שהיה פעם. "אם עד לפני שנתיים היו שמים שולחן, ומושיבים חייל עם ספר שמות וזה היה החסם – היום כבר אין את זה. פלשתיני היה מגיע, והחייל בינתיים היה מחפש את השם. גם בידוק בצורה לא מקצועית, וגם תשומת הלב של החייל מוסחת ובינתיים מחבל יכול להוציא סכין ולדקור. אין זה יותר. עברנו למעברים חכמים, שגם מאפשרים לפלסטינים מעבר יעיל יותר. הוא עובר במגנומטר, שמצפצף וממקד את החייל איפה על הגוף יש חפץ מתכתי. היתרונות שישנה חציצה מלאה מהחייל, שעומד בחדר בקרה מאחורי זכוכית ממוגנת. אם בבידוק הוא מוצא עליו משהו בעייתי, סכין או כל דבר אחר, הוא לוחץ על כפתור שנועל אותו בתוך המקום שבו הוא נמצא. אין יותר כל הדקירות שהיו בחסמים עד לפני שנה שנתיים. פעם היו מגיעים לחסם כדי לעשות פיגועים, אין את זה יותר. וגם, לא ירינו כאן כדור אחד בשנה האחרונה. פעם כדי לסכל הייתי יורה בו, עכשיו אני יכול פשוט לנעול אותו כאן".

היו ניסיונות דקירה?
"רק במהלך 2017 תפסנו 101 סכינים של פלשתינים שהגיעו למעברים. הרוב הודו בחקירות השב"כ שבאו לדקור. במבחן התוצאה נכון לעכשיו, המעברים החכמים מוכיחים את עצמם. הגענו למצב שאנחנו, ברוך השם, ללא פיגועים במעברים, מה שפעם כל שעתיים – שלוש היה פה ניסיון פיגוע. בסוף, אם רוצים להוציא פיגוע אפשר להוציא אותו. אי אפשר להגיד מחר בבוקר "אין טרור", מי שאומר את זה משקר לעצמו. יש טרור, אנחנו מנסים לשמור אותו כמה שיותר מקוצץ. אם אתה לא מתעסק כל הזמן בלטפל בגינה שלך, ייצאו קוצים. אתה תחטוף פיגועים על ימין ועל שמאל. בסופו של דבר אני רוצה שאם מישהו בא לעשות פיגוע, שיפגוש את החיילים. האזרחים צריכים להיות מחוץ למשוואה".

מהלך נוסף שמתרחש בחברון הוא הקמת מוצבים בנקודות גבוהות ושולטות בעיר. אחד מהם הוא מוצב נגב, העומד בנקודה הגבוהה ביותר בגזרה, ואולי גם הסמלית ביותר בהקשר לתפיסה החדשה הזו; מטרים ספורים מהמוצב עומדים עד היום שרידי הבית שממנו ירה בשנת 2001 צלף פלשתיני לעבר כיכר גרוס, והרג את התינוקת שלהבת פס, בת עשרה חודשים בלבד. הבית נהרס בעקבות הפיגוע, ושרידי ההריסות נשארו במקום עד היום. ממש בצמוד אליו בחרו לפני שנתיים למקם את המוצב החדש. "המוצב הזה שינה מציאות מבצעית. לפני שהיה לנו אותו, אם היה למשל ירי צלפים על המערה, היה לנו יותר קשה להגיב. עברנו להגנה קדמית, פטרולים, עולים על בתים, תפיסת גגות שולטים. פעילות במרחבים האלו ולא בתוך היישוב מביאה לזה שאנחנו פוגשים את הטרור – ולא האזרחים. דבר נוסף, אם עד היום היה נעמד לך צלף, ואתה היית צריך לבוא מלמטה למעלה כדי לתפוס את הבן אדם, עכשיו אתה מגיע מלמעלה למטה – זה הרבה יותר פשוט".

מקרה אלאור אזריה עוד נמצא באוויר כאן?
"למדנו את הלקחים, הפקנו אותם בשטח. העמדה כבר לא קיימת כבר שם בג'ילבר, (חסם ג'ילבר, הנקודה שבה התרחש האירוע) חצי שנה אחרי האירוע הזזנו משם את העמדה כחלק מיישום הלקחים".

לעשות את הסוויץ'

לפני כחודש מלאו שלוש שנים למבצע צוק איתן ההוא שבו איבד בסון שלושה לוחמים, אבל הדיו עדיין מצויים בשיח הציבורי – בעיקר סביב סוגיית ההסדרה מול חמאס והחזרת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. למרות הזמן שעבר מי שהיה אז סמג"ד הגדס"ר זוכר כמעט כל דקה מהקרב ברפיח. "באותו יום, באחד באוגוסט 2014, חזרנו לאזור רפיח כדי לטפל במנהרה חודרת לשטח ישראל. כשאנחנו משלימים את כיבוש הבתים האחרונים של המרחב שבו אנחנו צריכים להיות, אנחנו מתמקמים בתוך הבתים והפסקת האש נכנסה לתוקף. אנחנו שומעים את בניה היטב בקשר. מדווח, מדבר עם המג"ד. הוא יוצא לסרוק את המרחב של המנהרה, ומדווח שהוא מזהה מישהו חשוד. הוא מבקש אישור לירות לעבר הדמות החשודה, שבתחקירים בדיעבד הבנו שהייתה תצפית של חמאס. בניה יוצא ומתקדם, הם היו ששה אנשים בסך הכל בשתי חוליות".

"בחוליה של בניה היו מלבדו סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני. פתאום נפתחה עליהם אש, כנראה ממארב של חמאס. הם מספיקים לירות כדור מאחד הנשקים, הורגים מחבל אחד, אך נפגעים. אני עדיין זוכר את זה, באותו זמן אני מניח תפילין, בפלחה"ן, והאירוע קורה. באיזשהו שלב כבר לא שומעים את בניה בקשר. מרגישים בתחושות שמשהו לא בסדר. זה לא בן אדם שאמור להיות עכשיו באיזה בית במנוחה, הוא בשטח. לפני כמה דקות הוא דיבר איתנו ועכשיו הוא לא עולה. הסגן יוצא לבדוק בשטח, נותן את הדיווח של מה שהוא רואה, ומכאן הוכרז נוהל חניבעל, ואנחנו נכנסים לקרב של כמעט 72 שעות".

בסון חולץ את התפילין וממהר להגיע לנקודה. "שלושתם (רס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני) היו בקשר מאד קרוב איתי. הם מהטובים באנשינו. לא פחדו, הלכו קדימה. ברגע שאני מגיע לשטח ורואה את בניה וליאל מוטלים על הקרקע זו צביטה בלב, כי אני יודע שלפני כמה דקות ישבנו יחד. העיניים לרגע מתמלאות באיזו דמעה. אבל באותו רגע הרמתי מבט כי הבנתי שיש לנו משימה חשובה – להחזיר את הדר. יש לי עכשיו חיילים שאני צריך להוביל קדימה. עם כל הצער והכאב אתה עושה את הסוויץ' ועף קדימה".

נקודת ההנחה באותם רגעים שגולדין נחטף בעודו חי. במסקנותיו על האירוע שפורסמו בשבועות האחרונים, כותב הפרקליט הצבאי הראשי כי "הממצאים מלמדים באופן ברור, כי כוחות צה"ל פעלו במטרה לעצור את החטיפה של סגן הדר גולדין ז"ל ולפגוע בארגוני הטרור במרחב, באמצעות תקיפה של מטרות צבאיות ופעילים צבאיים. באותה עת ההערכה בקרב כוחות צה"ל הייתה כי סגן גולדין ז"ל עודנו בין החיים". בסון נזכר באותם רגעים. "אנחנו נכנסים לקרב באזור רפיח. אזור רווי מחבלים, תחת אש, ועושים הכל כדי להגיע לקצה חוט ולהבין איפה הדר גולדין. לוחמי הפלס"ר מגיעים לפתח של המנהרה ונכנסים פנימה בסריקות, עם הסיפור המוכר של סגן איתן. למעשה אנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותו. 72 שעות קרב רצוף, של חי"ר, שריון, ביחד עם סיוע אווירי וארטילריה. מגיעים בסוף אחרי 72 שעות, לדברים שמעידים שהדר גולדין כבר לא בין החיים. בעקבות דברים שמצאנו בשטח, רקמות, מדים, דם. את הגופה עצמה לא מצאנו".

בקרוב יסיים את התפקיד בחטיבת יהודה ויעזוב את גזרת חברון. חברו לנשק, בניה שראל, שגדל בקריית ארבע, קבור בבית העלמין היהודי בעיר האבות.

יצא לך להגיע לקבר במהלך השנה האחרונה?
"כן. זו הגזרה שלי. יוצא לי לבקר כאן לא מעט. החובה שלנו היא לזכור את האנשים. ביום הזיכרון האחרון הייתי כאן. גם כדי לאבטח, אבל בסוף יש לי את הקשר האישי. הייתי המפקד שלו. היינו באותו קרב, באותה פעילות. ראיתי אותו ברגעים הטובים יותר, וברגעים הפחות טובים. לפני שהוא יצא לפעולה שממנה לא שב, ישבתי עם בניה ודיברנו קדימה, על החתונה שלו שהייתה כל כך קרובה. הוא כל כך חיכה לחתונה ודיבר עליה ועל ארוסתו גלי. פעם אחת הוא העלה בפנינו את האפשרות שאולי המבצע לא ייגמר עד החתונה, אז הוא אמר 'אם יגיע היום של החתונה, אני אלך, אתחתן, וטיק־טק אגיע. אגיד הרי את מקודשת לי ואחזור'".