״אני בן אדם דרמטי בטירוף, הכי עצובה בסביבה״, אומרת הקומיקאית ליטל שוורץ. ״תמיד כשאומרים לאייל בעלי שכיף לו שהוא חי עם מישהי מצחיקה, התשובה הקבועה שלו היא 'אתם לא מבינים כמה לא מצחיק איתה'. והוא צודק, אני לגמרי הקלישאה של הליצן העצוב. הסיכוי שאלך לראות סרט קומדיה הוא אפסי. אני רואה או אימה או דרמות כבדות, משהו בין מלחמת העולם השנייה לדרמת מתח. לא צורכת קומדיות, אבל אוהבת ליצור אותן, לשמוע קהל צוחק זה מטורף.
"יש עכשיו הרגשה שאנשים התגעגעו לצחוק. יש הבדל בין הצחוק שהיה באולמות לפני 7 באוקטובר ובין הצחוק שאחרי. הקהל עכשיו שואג, בוכה מצחוק, וכשהחטופים יחזרו הביתה נראה לי שעוד משהו ישתחרר. המחשבה על זה שהם בעזה לא מניחה לי. אם תמיד הרגשתי שליחות בהצחקה, עכשיו זה עוד יותר חזק אצלי. אנשים בקהל לקחו בייביסיטר, יצאו מהבית רק כדי לצחוק, ואני אתן להם שעה ורבע של ניתוק וכוח״.
ההומור היהודי באמת החזיק אותנו לאורך ההיסטוריה.
"זה כוח שמוטבע בנו באופן עמוק. אנחנו עם שקם מהר. תמיד יהיו מי שיגידו שמוקדם מדי, שאני מגזימה, ושלא צריך לעשות צחוק כשחיילים נהרגים בעזה, ובכלל, מה יש לצחוק פה – וזה בסדר גמור. אני מכבדת את התחושות האלה. ומי שחושב ככה באמת לא חייב לעקוב אחריי או להגיע להופעה. אני מבינה גם את הרגש הזה. יש אנשים שעוד לא שם. לאמא שלי למשל קשה לצחוק, ואני מבינה אותה אבל גם מרגישה שיש לי תפקיד. ברור שגם לי יש רגעים קשים מאוד, של בכי וכאב. לפעמים גם אותי משגעת המחשבה איך זה קרה. מכעיסה אותי ההפקרות. שלא הקשיבו לתצפיתניות, לקצינה ב־8200, האגו הגברי הזה שלא הסכים להקשיב. אבל במלחמה ראיתי אילו לוחמות פייטריות יש לנו. הייתי בבסיסים וראיתי נשים ג'דאיות. אני חושבת שהמלחמה שינתה את התפיסה לגבי נשים לוחמות, אין עליהן".
ועדיין אומרים שאין בנות מצחיקות.
"די, נו. אני לא יכולה לשמוע את זה. זה מטריף אותי. יש כל כך הרבה נשים מצחיקות, קומיקאיות וסטנדאפיסטיות מעולות. משום מה אנחנו נחשבות לגסות, מייחסים לנו איזו בהמיות. אני זוכרת שבתחילת הקריירה אמרו עליי שאני בהמה גסה, והייתי בהלם. אני לא עדינה, אבל ככה? חושבים שאם את בחורה את צריכה לשמור על עידון ואיפוק. כאילו צחוק לא מסתדר עם התדמית הנשית. אלה שטויות, יש המון נשים מצחיקות עם הומור מעולה. זה פשוט מאיים על גברים, חד וחלק.
"נשים מצחיקות יותר מגברים. הצחוק שלנו פשוט עמוק ומורכב יותר, כי הוא מלווה אצלנו ברגש. אני לא אומרת שהומור של גברים לא טוב, אבל אצל נשים יש עומק רגשי אחר ומורכב יותר. יש המון סטנדאפיסטיות חדשות, יש צמיחה מטורפת של נשים בתחום, ואני עפה על זה. לכל אחת יש מקום ומי שטובה נשארת, אף אחת לא דומה לאחרת. כל אחת מביאה משהו אחר. אני התחלתי רווקה ונהנית והיום אני נשואה וממורמרת, והחומרים משתנים בהתאם לחיים. יש לי היום ילדה בת 15, שזה גיל מגעיל, נוראי, ואני מדברת על זה וכבר לא על איך זה לגדל ילד ראשון״.
שוורץ (47), גרה בתל־אביב עם בן זוגה אייל ימין ושתי בנותיהם. כבר בילדותה בקריית־ים היא הייתה המצחיקה של הכיתה. "הבנתי בגיל צעיר שהומור הוא כלי חזק והשתמשתי בו. אחותי יפה נורא, אז אני פיתחתי יכולת אחרת כדי שיראו אותי. על הדרך גם לקחתי לה את כל החברים".
איך הקריירה משפיעה על ההורות?
"כל דבר שקורה לי בבית הולך לסטנדאפ. למרות שהילדים לא אוהבים את זה. הרי מה זה סטנדאפ? מופע שבו הקהל רוצה לראות את עצמו. אני רק משקפת. כשאני מדברת על זוגיות וכמה זה משעמם כבר, אני בסך הכול אומרת את מה שכולם מרגישים וחושבים.
"בישראל לא מדברים על פוליטיקה בסטנדאפ, אבל בעקבות המלחמה נכנסו כמה דברים. כמו למשל שהיה שוק מוצרים מהעוטף, אז פתאום כל הארץ הפכה להיות העוטף – דוכן גרעיני עפולה מהעוטף. או המפונים המפונקים, אנשים מאשקלון שהעבירו בקשות 'מחפשים אוכל ביתי איטלקי'. לא הבנתי, מה זה הפינוק הזה? או אנשים שרצו לעזור בדברים הזויים, כמו מישהי שכתבה 'אני מכינה לוכד חלומות, לאיזה בסיס להגיע?׳. אחותי, בשוטף לא רוצים אותך, למה שמישהו ירצה אותך במלחמה?"
הבדיחות האלה, על החיים בצל המלחמה, לא הגיעו מיד. עבר זמן עד ששוורץ הצליחה להעלות חיוך אצל אנשים. "זה לא כמו שהיה בקורונה", היא מסבירה. "יש הומור בכל דבר, אבל פה קיבלנו בוקס בבטן".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
