מה אנחנו לא מבינים על המשמעות של להיות חטוף בעזה, אני שואלת את ירדן רומן־גת, והיא לוקחת רגע למחשבה. מנסה לדייק את המילים. "אני חושבת שלא מבינים את תחושת חוסר האונים המוחלט. עד כמה אתה חשוף ושברירי, עד כמה אין לך ודאות לגבי שום דבר. כמה אתה תלוש. זה באמת לא רחוק מפה, גיאוגרפית, אבל זה המקום הכי רחוק שיכול להיות. המציאות בעזה מרוחקת שנות אור מכל מה שאנחנו מכירים.
"אתה נמצא בידי אויב שהוא כועס מאוד ומתוסכל מאוד. וזה פחד מוות, מכל דבר. מטיל, מלוחמה פסיכולוגית, מחוסר הידיעה – אולי עכשיו האינטרס שלהם יהיה להרוג חטוף. אולי לא. אין יכולת לצפות או להישען או להיאחז בשום דבר, חוץ מאשר בתקווה שיוציאו אותך משם".
היא שבה ארצה מידי המחבלים בפעימה השישית של הסכם החטופים, בסוף נובמבר. על כוס תה, היא מתארת שגם בתהליך השיבה יש מורכבות. "לאט־לאט, זו הסיסמה שלי. והדברים לא סגורים – המלחמה עוד מלחמה, השבויים עדיין שבויים. זה לא מאחורינו, זה עדיין קורה, וזה קשה".
כמה זמן עובר עד שהמתח בגוף משתחרר?
"לוקח זמן. זה עדין, ויש טריגרים. מספיק שיעבור עכשיו מסוק מעלינו, ותחושת חוסר האונים תחזור. אני לא חושבת שאפשר לצאת מזה ללא פגע. לרגע חשבתי שכן. כשחזרתי, אמרתי למשפחה: אני בסדר. לא אנסו אותי, לא פירקו אותי במכות, לא ירו בי, אני בסדר. ויצאה מהם אנחת רווחה עמוקה. אבל אי אפשר לברוח מזה".
אין כוחותינו, רק כוחותיהם
אנחנו יושבות בבית הדודים שלה בגבעתיים. ירדן, בן זוגה אלון ובתם גפן עברו לעיר בספטמבר האחרון, לבית לא רחוק מפה. לא ממש הספיקו להתמקם, לפני שהעולם התהפך.
היא נראית צעירה מ־36 שנותיה. גדלה בכוכב־יאיר, ואת אלון גת הכירה בירושלים, לשם עברה אחרי שסיימה לימודי פיזיותרפיה בבאר־שבע. הם נשואים חמש שנים. בהתחלה גרו בצפון, זה היה חלום משותף. אבל המרחק היה קצת מאתגר, ואז התברר שהם זכאים לגור בקיבוץ בארי, שם גדל אלון. "אמרנו שננסה. ושם גפן נולדה".
"קפצנו מהרכב של המחבלים, נתתי לאלון את גפן ואמרתי: קח אותה ורוץ. ידעתי שהסיכויים שלה טובים יותר אם תהיה בידיים שלו. אחרי כמה שניות הוא פתח פער, ואני נשארתי לבד, כשהמחבלים מאחוריי"
אחר כך הם עברו לגבעתיים, ושבועיים אחר כך נסעו לטיול משפחתי בדרום־אפריקה. הם חזרו ארצה ביום שישי, 6 באוקטובר. "לא היינו פה בחגים, ורצינו להספיק לחוות חג עם המשפחה של אלון". הם נשארו לישון בבארי, ובשש וחצי היה המון ירי. "אני לא זוכרת מה שמעתי יותר – את הירי או את אזעקות צבע אדום. כשהתחיל כל הבלגן תפסתי את גפן בידיים וירדנו לבית, אל הממ"ד. וברקע המון יירוטים, המון".
ואז, מחבלי חמאס נכנסו גם לבית משפחת גת. "בינתיים בממ"ד חשבנו מה לעשות", ממשיכה ירדן. "אמרנו – אולי נשים את גפן בארון, אבל היא לא כל כך הסכימה. חשבנו להחביא אותה מתחת למיטה. בסוף אמרתי לאלון: 'עזוב, עדיף שיהיה שקט והיא תהיה רגועה'.
"ההחלטה על הצעד הבא נותרה עכשיו לפתחה. "אלה שברירי זמן וחלקיקי מחשבות של מה כדאי ומה עדיף. מכל מה ששמעתי בקבוצות – שזורקים רימונים וששורפים בתים – הרגשתי שהסיכויים שלנו לא טובים, ושהם יחזרו שוב. והם באמת חזרו. שאלו בערבית אם יש פה עוד מישהו. ואז פשוט החלטתי שאנחנו יוצאות", היא אומרת, וצל קטן, כמעט בלתי מורגש, חוצה את פניה היפות.
אלו דילמות שואה.
"ממש. היום אני יודעת שהם חזרו אחר כך לבית שלנו ופשוט פירקו את הארון שבו חשבנו להחביא את גפן. אם היא הייתה שם, היא כנראה לא הייתה איתנו היום".
משא ומתן במכונית לעזה
אחד המחבלים הכניס אותן לרכב שנגנב מתושב הקיבוץ. אלון כבר היה שם בפנים, כפות בידיו וברגליו. "היו במכונית נהג בבגדים אזרחיים וארבעה מחבלים שהיו לבושים כמו חיילי צה"ל, צבע ירוק. ישבנו מאחורה, ואחד מהם איתנו. מקדימה הם היו אחד על השני.
"יש שם כביש מקסים לשדות, והרכב פשוט נסע עליו במהירות לכיוון עזה. המחבלים אמרו: 'תהיו רגועים, הכול יהיה בסדר, אנחנו לא נפגע בכם'. ואנחנו אמרנו: 'היא ילדה, היא קטנה'. וכל הדרך אנחנו חושבים – שנקפוץ מהאוטו? שנפתח את הדלת? הם נסעו בשטח במהירות, כלום לא עצר אותם. היו להם פנצ'רים בגלגלים, וזה לא שינה דבר. עד שהגענו סמוך למוצב שנמצא ממש קרוב לגבול, ופתאום טנק חלף שם בנסיעה מהירה. המחבלים נלחצו מאוד, הם קפצו מהרכב ורק הנהג נשאר. ובאותו רגע, בלי לחשוב או לדבר בכלל, אלון ואני קפצנו החוצה משני צידי הרכב, כשגפן אצלי בידיים".
הם פתחו בריצה לכיוון המוצב. "זה היה ברור: שם אמורים להיות חיילים, כוחות, בטונדות. ומיד כשאנחנו מתחילים לרוץ, יורים עלינו. אלון רץ ראשון, נתתי לו את גפן ואמרתי: קח אותה ורוץ. היה ברור לי שאנחנו בסיטואציה של ריצה על החיים שלנו, ושהסיכויים של גפן טובים יותר אם תהיה בידיים של אלון. המשכנו יחד בריצה, ואחרי כמה שניות הוא כבר פתח פער. מהרגע הזה הייתי לבד. ידעתי שהם באים אחרינו. שברתי הצידה לתוך אזור של שיחים ואקליפטוסים, לא איזה יער עבות שאתה יכול להיעלם בתוכו, אבל השתטחתי על הרצפה.
"כמה מהם חלפו לידי, ואחד הגיע ישר אליי. בשבריר שנייה החלטתי שהכי טוב להעמיד פני מתה. עצמתי עיניים וניסיתי לעצור את הנשימה. זה היה קשה מאוד, כי הדופק השתולל. המחבל עצר, הסתכל עליי, ואז העיף לי עפר על הראש. אמר בערבית 'מתה', והמשיך".
לכתבה המלאה
