כשחיים ילין מדמיין את היום שבו ישובו תושבי קיבוץ בארי לבתיהם, הוא חושב לא רק על חבריו ששרדו ממתקפת חמאס. "הסיום של המהלך יהיה כשנחזור הביתה כקהילה, ונביא לבארי גם את כל הנרצחים שלנו שנטמנו בקבורה ארעית", הוא מתאר. "אני יודע איך זה ייראה. נוביל אותם בכבישים, ועם ישראל יעמוד בצד בדממה, עם דגלי ישראל. כשיראו את עשרות הארונות נעים לכיוון העוטף, יבינו עוד יותר את המשמעות של מה שקרה כאן בשבעה באוקטובר. עד אז יהיו בבארי כל מיני התחלות של מנועים. הדפוס שלנו כבר עובד, וגם זרענו חיטה, אבל רק אז, כשכל החטופים יהיו פה וכל הנרצחים יובאו לקבורה במקום הזה, אפשר יהיה להתחיל באמת. זה יהיה סוף שהוא התחלה של הדבר החדש".
מתוך אלף התושבים שהיו בקיבוץ בארי, קרוב למאה נרצחו בטבח בשמחת תורה, ויותר מעשרים נחטפו. היום מתגוררים בבתי הקיבוץ רק כחמישה אחוזים מהתושבים, וילין ביניהם. השאר מפוזרים במלונות בים המלח, בתל־אביב ובמקומות נוספים. בבארי מסתובבות בעיקר קבוצות שבאו לסייר בין הבתים החרבים ולחזות מקרוב בשרידי הזוועה. כשביקשתי לקבוע עם ילין, הוא הציע שאגיע מוקדם בבוקר, לפני שהמקום מתמלא במבקרים. רבים מהם מזהים אותו בין שבילי הקיבוץ, מבקשים לשמוע אותו, והוא מתמסר ומספר.
"אנחנו לא יכולים לשים את הילדים שלנו שוב על מגש הכסף. מי ההורה שירצה להביא לפה את הילדים שלו במציאות כזאת? לא מספיק לתת ביטחון. גם אם מחר בבוקר תגיד שאין פה באזור מחבל אחד, לא בטוח שכולם יחזרו, כי צריכים לבנות את תחושת הביטחון"
ילין הוא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם בארי. הוא אומנם לא יליד המקום ולא בן לדור המייסדים, אבל הוא כאן משנת 1976, אז עלה לארץ לבדו מארגנטינה כנער בן 18. מגיל צעיר מילא תפקידי ניהול שונים בקיבוץ ומחוצה לו, ובהמשך כיהן למעלה משבע שנים כראש המועצה האזורית אשכול, שבארי נמצא בתחומה. היו אלה שנות "סבבי הלחימה" הבולטים – עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. לאחר מכן ייצג ילין את יישובי העוטף במשך ארבע שנים בכנסת, כחבר ברשימת יש עתיד. אחרי קדנציה אחת ילין לא שובץ במקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת ה־21. הוא קיבל פנייה מיו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, חבר אליו ושוריין במקום העשירי. המפלגה קיבלה רק שישה מנדטים, וילין פרש מהחיים הפוליטיים.
אנחנו מסיירים בין הבתים השרופים בשכונת הכרם ובשכונת הזיתים, רואים את הסימנים שהותיר הטנק שתמרן בתוך היישוב ביממה הראשונה למלחמה, והרבה דגלים שמציינים את מקום נפילתם של תושבים וחיילים. שאלת ההנצחה כבר מעסיקה את חברי הקיבוץ. הם מבינים היטב את חשיבותה, אבל לא רוצים לגור בתוך מוזיאון, ובצדק. ילין סבור שהפתרון הוא לנסר את הבתים שנחרבו ולהעביר אותם לאתר הנצחה במיקום "ניטרלי" בין בארי, נחל־עוז ועלומים, שלושה קיבוצים שמשתייכים לשלוש מועצות אזוריות שונות.
הבית שלו נמצא בשכונת האורנים. המחבלים פלשו גם לאזור הזה בקיבוץ, אבל מסיבות שונות נרצחו כאן פחות תושבים, ופחות בתים נהרסו. ועדיין, ילין מדווח שאין כמעט בית שנשאר שלם לגמרי. גם הבית שלו נפגע, ומאז כבר עבר שיפוץ, והריהוט הוחלף "כדי לא להשאיר שום דבר שיזכיר לי את היום ההוא".
ב"יום ההוא" חיים היה כאן עם אשתו זיוה, והם אירחו את אחד מילדיהם ובת זוגו. במשך 12 שעות הם שהו בממ"ד הנעול, ארבעה מבוגרים ושני כלבים, עד שחולצו. הבת הקטנה, שהייתה באמצע טיול באוסטרליה, חזרה לארץ כעבור ימים ספורים, וכעת היא מגויסת למערך החינוך של מפוני בארי בים המלח. ילין עצמו חזר לגור בבארי במשך רוב ימות השבוע, אבל הוא מזדהה לגמרי עם דרישת התושבים לשינוי רדיקלי במציאות הביטחונית לפני שישובו לבתיהם.
"צריכים לזכור שיש פערים גדולים בין האנשים. הבית שלי שלם, אבל לשכן ממול אין בית, כי הבית שלו נשרף. וכמו שיש פער בינינו, יש גם פער בין השכן שיצא בחיים מהבית השרוף שלו, לבין מי שבני משפחתו נרצחו. ויש גם פער בין בארי לבין קיבוצים אחרים שלא עברו את אותו דבר. אני לא מדבר על פער במספרי ההרוגים או הפצועים, אלא על פער ברגש, כי זה אירוע רגשי.
"לצד אלו שאומרים לא לחזור עכשיו, יש שטוענים שחייבים לחזור, כי אנחנו היאחזות נח"ל ומשלט קדמי. לרוב אלו צעירים אחרי צבא. בכל מקרה, הדיבורים האלה הם דיבורים של העבר, כי מה שקרה בשבעה באוקטובר זה אירוע בקנה מידה תנ"כי שמעולם לא היה לנו".
ונניח שאתה עכשיו ראש המועצה, מתי היית קורא לתושבים לחזור?
"אני לא הייתי חוזר עד שהיו לוקחים אותי לתוך רצועת עזה ומראים לי שאני יכול להסתובב שם חופשי בלי שמירה. זה מבחינה ביטחונית, אבל יש גם צד נוסף. מפעילים צבא כדי להשיג יעד אסטרטגי־מדיני, ואני לא יודע מה הוא, כי אין שקיפות. אני גם לא יודע אם הממשלה יודעת מה הוא".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
