מיד עם סיום השבעה, עלינו להר הבית. זה המקום שאליו עולים בטוב ובמוטב, פעם להודות ופעם להתנחם. היה כל כך ברור לנו שאנחנו צריכים לעלות עד שאני לא לגמרי מסוגלת להסביר למה. הלכנו שם בכיוון ההפוך, נגד כיוון השעון, כמאמר המשנה במסכת מידות (ב,ב) "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל". על פי המשנה שם שאלו אותנו "מה לכם מקיפים לשמאל?". השבנו שאנחנו אבלים, ובתגובה ברכו אותנו בנוסח הנהוג "השוכן במקום הזה ינחמכם".
שכלתי את הבן שלי במלחמה הזו, והמלחמה היא על הר הבית. אנחנו צריכים להקריב שם קורבנות. מכיוון שאיננו עושים זאת, אנחנו נאלצים להקריב לה' את טובי הבנים שלנו. את הטובים ביותר. הביטו על הנופלים, הם הטובים ביותר, כי אסור לנו להקריב לה' קורבנות מסוג ב'.
המלחמה הזו היא קרב חזיתי בין האסלאם לבין היהדות. הערבים יודעים שהם נלחמים על אל־אקצה, אבל אנחנו חושבים בטעות שאם נספק להם עוד קצת מזון, סולר או קליטה סלולרית, הם לא יילחמו בנו
כבר יותר מ־15 שנים אני משתדלת לעלות להר הבית לפחות פעם בחודש. כשהחלה המלחמה התחלתי לעלות להר בכל שבוע, הרגשתי צורך להתפלל שם לניצחון. חלק גדול ממשפחתנו עולה להר בקביעות. עוד מגיל צעיר לקחנו את ילדינו להר. גם ישראל הי"ד היה עולה להר. הוא התגורר בירושלים כסטודנט באוניברסיטה העברית ולכן עלה מפעם לפעם. הוא לא אהב להצטלם ולכן לא תמיד ידענו על כך.
הציבור שלנו מזניח את הר הבית. רבים מתפללים להשבת הקורבנות אבל אינם מאמינים במה שהם אומרים. זה עניין שעלה כמה פעמים גם במהלך השבעה. חשוב לנו להעלות את המודעות לכך שבניגוד לנוסח תפילת מוסף של המועדים, אנחנו כבר יכולים לעלות להר הבית ולעשות שם את חובותינו. להבנתי, העובדה שאיננו עושים זאת נזקפת לנו כחטא.
הקשר בין המלחמה הזו לבין הר הבית ברור ומובהק. המלחמה היא דתית, קרב חזיתי בין האסלאם לבין היהדות. הערבים יודעים שהם נלחמים על אל־אקצה, תמונת כיפת הסלע מצויה בכל בית אצלם. גם בבית שהבן שלי נפל בו, ליד חאן־יונס, ניצבה תמונה של כיפת הסלע. בכל ארון מצויים מדים של חמאס. הם יודעים למה הם נלחמים, אבל אנחנו חושבים בטעות שאם נספק להם עוד קצת מזון, סולר או קליטה סלולרית, הם לא יילחמו בנו. אנחנו חושבים שנוכל להמשיך לחיות כך את חיינו ללא מטרה ברורה, אבל זה לא נכון. לא נוכל. דרושה מטרה. אם היעד שלהם הוא כיפת הסלע, המטרה שלנו צריכה להיות בית המקדש.
בעקבות המלחמה גדל הסיכוי שרבים בעם יבינו סוף־סוף שהר הבית הוא לב העניין. אולם לצערי לא רבים מסוגלים להכיל דיבור על קורבנות מבעלי חיים, הם אינם שמים לב שאנחנו כבר מקריבים קורבנות אדם. גם השבוע נפלו לנו חללים. כמו בעקדת יצחק, במקום לעקוד את הבנים יש לעקוד איל, אבל אנחנו עושים שוב ושוב את אותו הדבר ומצפים לתוצאה שונה. אם אנחנו מצויים גם כך במלחמה עם הערבים, אין סכנה שצעד כזה או אחר שלנו בהר הבית יבעיר את המזרח התיכון. הוא בוער בכל מקרה.
חשוב לציין שמשטרת ההר לא קיבלה את פנינו באופן ראוי. אפילו צעד של מה בכך כמו הליכה בכיוון ההפוך כדרישת ההלכה, גררה תוקפנות ונענתה בסירוב. נאלצנו להסתפק במקטע קצר במקום בהקפה מלאה "דרך שמאל". שניים שנלוו אלינו ובירכו ברכת כהנים נעצרו. תלמיד שלי שעלה ההרה בפעם הראשונה לא הצליח להבין כיצד ייתכן שבישראל עוצרים אדם בגלל שבירך ברכת כהנים. זה הזוי.
כשהאב השכול ביקש לסייע לשני העצורים, קצין משטרה דחף אותו. בחתן שלנו, פרופ' אלי סלוצקין מאוניברסיטת בר־אילן, השוטרים נהגו באלימות מקוממת. לא כך נוהגים באזרחים במדינה יהודית ודמוקרטית, ודאי לא במקום הקדוש ביותר עבורם, ועל אחת כמה וכמה שלא נוהגים כך במשפחה שכולה. לצערנו, כעולים ותיקים להר אנחנו כבר מנוסים ביחס הזה.
ישראל הי"ד אמר תמיד שהעם שלנו מורכב מאריות ואילו המנהיגות – מחמורים. ההנהגה שלנו – הממשלה וכל הצמרת המדינית והצבאית – איננה חותרת לניצחון. שום דבר יהודי לא מעניין אותה. היא שבויה בתפיסה מקובעת שמעוניינת בעוד מאותו הדבר. בשבילם המצב הנוכחי, של "קצת מלחמה" ובלי הכרעה, הוא טוב מאוד. הרי אם המלחמה תסתיים ההנהגה תאלץ לתת דין וחשבון. התפיסה שלהם נכשלה אבל הם עוד ממשיכים לפסוע לאורה אל מבוי סתום.
כפי שבעזה לא חותרים להכרעה במלחמה, גם בהר הבית לא חותרים להכרעה. אבל אם אנחנו נקריב בהר קורבנות, האויב שלנו כבר לא יהיה שם.
הכותבת היא אימו של חלל צה"ל ישראל סוקול שנפל בקרב בדרום רצועת עזה
