אל השימוע שהתקיים בוועדת החינוך של הקונגרס האמריקני בתחילת דצמבר, הגיעה פרופ׳ פמלה נאדל כמומחית לאנטישמיות בארצות הברית וכנציגת "אמריקן יוניברסיטי" בוושינגטון. זה היה דיון ארוך, בן למעלה מחמש שעות, שעסק בהתפרצות האנטישמיות באוניברסיטאות ברחבי המדינה מאז 7 באוקטובר.
מחצית השעה האחרונה של הדיון היא שעוררה את עיקר הסערה והתהודה. במהלכה, שלוש נשיאוֹת של אוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב נמנעו מלענות באופן ישיר לשאלה הפשוטה, האם קריאה שישמיעו סטודנטים לרצח־עם של יהודים תיחשב מבחינתם הטרדה או בריונות. מאז, שתיים מתוך השלוש, קלודין גיי מהרווארד וליז מקגיל מאוניברסיטת פנסילבניה, כבר התפטרו מתפקידן. כמו סאלי קורנבלוט מ־MIT, הן אמרו באותו דיון כי התשובה לשאלה הזו תלויה בקונטקסט, בהקשר.
ואולם בעיני נאדל, שכותבת בימים אלו ספר העוסק באנטישמיות, וכאמור ישבה לצידן של שלוש הנשיאות במהלך השימוע, הסערה חוצת האוקיינוסים לא שיקפה נכונה את מהותו של הדיון.
"הנשיאות נשאלו בהתחלה האם הן תומכות בקיומה של מדינת ישראל, וכולן ענו שכן", היא מתרת בשיחת זום מארה"ב. "ואז הן נשאלו האם הן מגנות אנטישמיות, וכולן השיבו כן. ה'סאונד בייט' שיצא, שתפס בתקשורת, היה הרגע שבו הן השיבו כאילו הן נמצאות בהליך משפטי לגבי ההתנהלות בקמפוסים שלהן. הטון של השימוע מההתחלה היה מכוון כנגד הנשיאות של אותן שלוש אוניברסיטאות. אני חייבת לציין שחשתי שיש ממד מגדרי לדיון. הם הזמינו שלוש נשיאות נשים של אוניברסיטאות יוקרה, שאף אחת מהן לא כיהנה בתפקידה יותר משנה וחצי, והאשימו אותן בכל מה שקורה בקמפוסים בארה"ב, תוך שמציירים תמונה כאילו הכול התחיל לפני חצי שנה. זה לא נכון. יש אווירה אנטי־ישראלית באוניברסיטאות באמריקה מאז שנות השבעים, וביתר שאת מאז האינתיפאדות. בעיניי זו הייתה התקפה על ההשכלה הגבוהה".
אז לדעתך זו הייתה הצגה פוליטית.
"כן. כולם מתבקשים להגיש לשימועים הללו הצהרות כתובות מקדימות, שכמעט אף אחד לא קורא. אתה מקבל חמש דקות להציג את הטיעון שלך, וזה לא ממש זמן מספיק. מרבית חברי הוועדה נואמים בדקות שלהם, מעטים מהם שואלים שאלות", היא אומרת, מזכירה גם שרבים מחברי הוועדה העדיפו להעביר את זמן הדיבור שהוקצה להן לאליס סטפניק הרפובליקנית, שניהלה את החקירה הצולבת כנגד הנשיאוֹת – אותה חקירה שקיבלה פרסום בשל התשובות מעוררות המחלוקת שלהן.
בישראל יש תחושה שהקמפוסים בארה"ב "אבודים" מבחינת אנטישמיות.
"אני בהחלט מקווה שהקמפוסים לא אבודים", אומרת נאדל. בעיניה, מדובר במידה מסוימת בתופעות־קצה שמקבלות בולטות תקשורתית. "קראתי למשל בניו־יורק טיימס על הפגנה פרו־פלסטינית שנערכה מול חגיגות השנה החדשה בטיימס סקוור. בפועל היו שם כ־300 מפגינים מול מאות אלפי חוגגים. אבל זה מה שמגיע לחדשות.
"זה גם מה שקרה בשימוע – הבליטו כמה דקות מתוך חמש שעות וחצי. זה מה שהתקשורת מחפשת, וזה מה שמקבל בולטות ברשתות החברתיות. מה שאנשים מנסים לעשות בקמפוסים כדי לשפר את המצב, ואנחנו אכן עושים לא מעט – לא מגיע לכותרות. הוזמנתי לאחרונה להשתתף בפודקאסט של המכון למדיניות העם היהודי, וכמה מהדוברים בו אמרו שהקמפוסים בארה"ב אבודים, ומה שישראל צריכה לעשות הוא להקים תוכניות אקדמיות חזקות בשפה האנגלית כדי שיהודים אמריקנים יבואו ללמוד בהן. ובכן, זה לא עומד לקרות. זה פשוט לא יקרה".
יש הורים יהודים בארה"ב שחוששים לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה.
"יהודי ארה"ב, באופן מוצדק, מודאגים כרגע לגבי קמפוסים מסוימים, ושואלים אם הילדים שלהם יכולים לחוש שם מוגנים ובטוחים. אני בהחלט מקווה שנצליח להגיע לתיקון כלשהו בקמפוסים כדי לוודא שכולם, לא רק יהודים, יחושו בהם בטוחים. אבל האמת היא שהרעיון מאחורי השכלה אקדמית הוא במובן מסוים גם לבחון מחדש את הרעיונות שלך, לגרום לך לחשוב. כשאתה הולך ללמוד באוניברסיטה אתה עלול לשמוע דברים שאתה לא רוצה לשמוע וללמוד דברים שאתה לא רוצה ללמוד. המטרה היא לחשוף אותך למגוון דעות. זה צריך כמובן להיעשות באופן מכבד ורגוע, לא מאיים".
ב־2017, בדיון בקונגרס שעסק גם הוא באנטישמיות בקמפוסים, אמרת שאין באוניברסיטאות אמריקניות "אקלים של פחד" שמקשה על סטודנטים יהודים ללמוד בהן. זה השתנה מאז?
"כן, זה בהחלט השתנה. חלק מההערה הזו התבססה על מחקר של עמית שלי מאוניברסיטת סטנפורד, שדיבר עם סטודנטים יהודים מחמש אוניברסיטאות. הדברים החלו אז 'להתחמם' בארה"ב אחרי הצעדה בשארלוטסוויל, וירג'יניה", מתייחסת נאדל למהומות האלימות של פעילי ימין קיצוני באוגוסט 2017. "בקמפוסים, האנטישמיות לרוב מגיעה מהשמאל. לא רק, אבל לרוב. לאחר אירוע ההרג של מתפללים בבית הכנסת 'עץ החיים' בפיטסבורג, הקדשנו הרבה יותר תשומת לב לאנטישמיות מימין. הדבר הנורא בתקופה הנוכחית הוא שאנחנו כקהילה מוכים בידי אנטישמיות הן מימין והן משמאל".
