מעל לשלושה חודשים שבני משפחותיהם מוחזקים בידי מחבלי חמאס ברצועת עזה, בחודשים האחרונים סיפרו לנו על סבא וסבתא, אמא או אבא, בן או בת, אח ואחות שנמצאים בשבי, דרכם ביקשנו להאיר ולספר על האנשים שמאחורי השמות והמספרים. מאה ימים אחרי, חזרנו לדיצה, אימו של אבינתן אור, יעלה אחותו של אביתר דוד, ושרון, אחיהם של יוסי ואלי שרעבי. שמענו מהם על התחושות בציון מאה ימים לאיורעי השבעה באוקטובר ולחטיפת בני המשפחה שלהם.
"שאלה קשה מדי", משיבה דיצה כשאני שואלת איך היא בימים אלו. "בטלטלות כל הזמן. פוגשים מאחורי הקלעים אנשי צבא ודרג מדיני ומבינים שהפתרון נורא נורא קשה וסבוך. בדרך הטבע קשה לראות איך מחזירים את אבינתן הביתה. אין ברירה אחרת, רק השם יכול להציל אותנו. אז עובדים קשה בלהחזיק את הביטחון בה' ואת האמונה".
"בכל יום הקושי גדל. עוד ועוד. אבל ההבנה שהוא שם כבר מאה ימים זו מכה, מכה גדולה, יותר מאשר כל יום נוסף". לדבריה, ישנו ייאוש ביחס לעסקאות נוספות או מבצעים צבאיים. "אם בהתחלה עוד האמנו וקיווינו, היום כבר רואים שהכל כבד ותקוע, ופחות סומכים שמשהו בדרך הטבע יכול לפתור את הבעיה, רק ניסים, רק ה'. אנחנו יודעים שהזמן שעובר הוא נוראי. כל יום נוסף, כל כך קשה ומייסר עבור מי ששם".
בכל זאת מצליחה דיצה להחזיק ולחזק. "אבינתן עכשיו הוא חלק ממשהו שעובר על כל עם ישראל, הוא הרבה מעבר לסיפור פרטי. ההבנה הזו שמדובר בסיפור גדול, אפילו תהליך עולמי של גאולה, ולא קושי אישי שלנו, נותן המון כוח. התמיכה, ההתגייסות והחיבוק הגדול מכולם – גם הם מחזקים ביותר. 'אנבידיה', החברה שאבינתן עובד בה, צמודים אלינו כל רגע, עוזרים לנו ללא הרף, ברמה האישית, הציבורית, בכל חזית שאפשר, הם כל הזמן איתנו, לא משאירים לבד. מאוד לא מובן מאליו ומאוד מחזק. גם היישוב האהוב שלנו שילה, מחבק ועוטף אותנו בכל דרך אפשרית. והמשפחה, והחברים מכל שלב בחיים".
"יש משהו כל כך מרגש בהתכנסות הזאת של כולם. אומרים שהרבה פעמים ברגעיו האחרונים, אדם צופה בכל חייו עוברים כסרט לנגד עיניו. אנחנו מקווים מאד לסוף הכי טוב ומהר, ובכל זאת משווה – ברגעים אלו, הטוב מכל החיים של אבינתן ושלנו, מתקבץ מצטופף סביבנו, ואין מילים כמה שזה מנחם ומאיר".
יעלה דוד מציינת את המעבר למאה ימים בהם היא מחכה ונאבקת להשבתו של אחיה אביתר. "בין 60 יום ל-89 יום לא היה הרבה הבדל, אבל המעבר למספר תלת ספרתי משתק, אתמול והיום זה עושה לי רע בכל הגוף. גם כשידענו שנצטרך להתכונן למרוץ ארוך, לא חשבתי שנגיע למאה ימים אז אין ספק שיש לזה משמעות אחרות".
היא משתפת מה עובר עליה בימים הללו. "אני חושבת כל הזמן מה הוא עושה שם כבר מאה ימים, איך הוא מעסיק את עצמו, איך מתייחסים אליו, זה מעסיק אותי המון", אומרת דוד. "זה אפילו לא השאלות של מה הוא אוכל ומה הוא שותה, זה מעבר. אני מפחדת שהגענו ל-100 יום, ואני מפחדת עוד יותר שזה נהיה כל כך רגיל. פעם כל שבוע שעובר מאז השבעה באוקטובר היה משהו גדול, היום זה לציין את זה בעשרות ימים, והפחד שזה יהפוך לציון במאות".
מה כן מחזיק בכל זאת?
"זה שאביתר שם ולא משנה מה אני חייבת לעשות הכל", היא מבהירה. "הדבר שהכי מחזיק אותי זה שאני יודעת שכשהוא יחזור אני זאת שצריכה להיות חזקה מבנינו, נצטרך לדאוג ולעטוף אותו ולתת לו כל מה שהוא צריך, אני חייבת להישאר חזקה בשבילו שהוא יחזור".
שרון שרעבי, אחיהם של אלי ויוסי שרעבי, שנחטפו מבארי, ופעיל במטה החטופים מספר: "כשהיינו ב-98 יום, דברו על אירוע המאה", הוא משחזר. "אני אמרתי בואו ניקח כל אחד רק יומיים בשבי, יומיים בשבי, היינו מחכים ליום המאה? אתם מבינים מה זה להיות בשבי יומיים? אז עכשיו תחשבו מאה ימים". וציין כי מדובר ב"מאה ימים של גיהינום".
