מטרים בודדים מארון הקבורה הוצבו התופים של יותם חיים הי"ד, ושלחו אגרוף בבטנם של הרבים שהדרימו עד לקיבוץ גבולות, למסע ההלוויה שהתקיים בקיבוץ שבו נולד. מי שעקב אחר הופעותיה של אימו איריס בכלי התקשורת ונחשף לסיפורו יכול היה לדמיין אותו יושב מאחוריהם, מלווה את טקס הפרידה ממנו בהרעשה ג'ינג'ית חגיגית שמשלבת הומור, אינטליגנציה וצעקה.
בסיום ההספדים הנוגעים ללב, שהיו חפים לחלוטין מהאשמת גורמים שאינם חמאס, אבא רביב והאח תובל הניחו את מקלות התופים על ארונו. למחרת, במהלך השבעה, מישהי שאלה את איריס איך זה מסתדר, התופים ולהקת המטאל Persephore שניגן בה, עם האישיות המופנמת שבוררת חברים בפינצטה, שלא תמיד מצאה את עצמה.
איריס חייכה וענתה: "המוזיקה הזו היא צעקה חזקה מתוך הנפש, ביטוי של קושי גדול מאוד. לא כל אחד מסוגל להקשיב למטאל, גם לי מאוד קשה. מטאל זה צרחות מתוך הלב. וכמה שהוא עדין ובעל נפש רגישה, שמאוד הקשתה עם החיים בעולם הזה, בסוף יותם ניצח את עצמו, את הקושי שלו. הוא החליט לצאת בצורה הכי הרואית והכי גיבורה, ואמר 'אני לא אהיה יותר בשבי. השבי הזה נגמר'. הוא יצא בראש מורם ועם גב זקוף, ולא ידע לאן הוא הולך. אף אחד לא הבטיח לו שיחכו לו עם זר פרחים". למרבה הטרגדיה, מנוסתו משבי חמאס, יחד עם אלון שמריז מכפר־עזה, וסאמר טלאלקה שהתגורר בחורה ועבד בניר־עוז, הסתיימה בזיהוי שגוי של כוחותינו, שירו בהם למוות לפני שבוע בדיוק.
איריס לא ממש יושבת שבעה, היא בעיקר עומדת. ברגעים הראשונים עוד קיבלה מנחמים בסלון הבית הצר, אבל כשהגיע אב שכול וסיפר ביבבה קורעת לב שבנו וכלתו נרצחו במסיבה ברעים, היא מיד קמה לחבק ולחזק אותו. המונים מילאו את הבית, את החצר ואת אוהל הניחומים. רובם הגדול הכירו את יותם רק דרך הופעותיה המרשימות של איריס בטלוויזיה, וחשו צורך וזכות להגיע לחבק אותה – מהשרון, מיישובי העוטף, משכונות חרדיות, מהתנחלויות שונות וממרכז הארץ. אחת אומרת לה שהיא מנהיגה, אחרת מודה על הכוחות שקיבלה ממנה להתמודד עם שכול משלה; עוד ועוד נשים מבקשות להיות חברות שלה, וכמה מהנוכחים מבקשים ממנה להחליף את הממשלה או לפחות להיכנס לקבינט. איריס צוחקת בדמעות כשבפעם השלישית מישהו אומר לה שצריך לשכפל אותה כי רק ככה תהיה פה אחדות. ככל שחולפות השעות, בני המשפחה מתחילים לעכל את גודל האירוע הלאומי שהפכו למוקד שלו, ממלמלים שבביתם בשדה־ניצן היה קל יותר להכיל ולאכלס שבעה מהסוג הזה.
"יותם החליט לצאת מהשבי בצורה הכי הרואית והכי גיבורה, ואמר 'אני לא אהיה יותר בשבי. השבי הזה נגמר'. הוא יצא בראש מורם ועם גב זקוף, ולא ידע לאן הוא הולך. אף אחד לא הבטיח לו שיחכו לו עם זר פרחים"
"תבינו, אנחנו הבית הכי חילוני שיש", מחייכת איריס למעגל נוסף שמתכנס סביבה עם אחוז גבוה מאוד של דתיים לסוגיהם. "אם לא הנסיבות, סביר שהיינו עושים הלוויה בלי שום סממן דתי. אנחנו מתחברים להרבה דברים רוחניים, אבל אחרת. ובכל זאת, יש ביהדות הרבה הכרת הטוב, התחברנו מאוד למילים של 'אל מלא רחמים' ולקדיש. כמובן שקשה, ברור שמרגישים את האוף הזה, כי הרי הוא שרד שבעים יום בשבי, אז למה זה היה צריך לקרות, ולמה דווקא עכשיו. אבל אני מאמצת את מה שאמרה לי אימא שכולה אחרת: 'כשאני אבין למה הוא בא דווקא אליי, אני אבין למה הוא הלך'".
באותה שבת־חג היו אמורים כל בני המשפחה להיפגש בתל־אביב, בהופעת צהריים של הלהקה. אלא שאז החלו האזעקות, ומהר מאוד הגיעו ההודעות והסרטונים של יותם, עם חדירת המחבלים שהיקפה הלך והתברר. בהתחלה הוא עוד לקח הכול בצחוק, ואז אמר שזה מתחיל להיות מפחיד. יותם הספיק לכתוב להם: "יורים לי בתוך הבית, שורפים לי את הבית ובוזזים אותו". כשהעשן החל לעלות כתב שהוא מתחיל להיחנק, והחל להיפרד ממשפחתו: "יורים לי על הדלת של הממ"ד, אם אני לא שורד את זה תדעו שאני אוהב אתכם". ב־10:41 הם עוד התכתבו, שלחו לו מסרים מחזקים, אוהבים ומלאי אמון, והבטיחו שהצבא בדרך. יותם ענה שהוא פוחד להיחנק, ואיריס הציעה שיפתח טיפה את חלון הממ"ד. יותם ענה שהוא חושש שיירו בו מבחוץ, ואיריס הציעה שיתכסה בסדין. וזהו. מ־10:44 – דממה.
לכתבה המלאה כפי שהתפרסמה במוסף "יומן" של מקור ראשון
