לפני כחודש נפרש ב'מקור ראשון' סיפורו של 'הקדש בנבנישתי' בכפר השילוח, שנוסד כ'מרכז הקליטה' הראשון של שיבת ציון הנוכחית, באמצעות נדבתו של בעז בן־יונתן הבבלי, כדי לסייע לעולי תימן שעלו ארצה בעליית 'אעלה בתמ"ר' (1882) להיקלט בירושלים.
כזכור, בשנת 2001 מונו נאמנים חדשים להקדש. כשנה לאחר מכן שחרר האפוטרופוס הכללי את רכוש ההקדש לידי הנאמנים החדשים שמונו. משנת 2002 ועד שנת 2017 ניהלו נאמני ההקדש הליכים משפטיים רבים בקשר לרכוש ההקדש. שתי תביעות שניהל ההקדש נגד פולשים לרכושו הסתיימו בפסקי דין חלוטים של בית המשפט העליון, שקבעו כממצא עובדתי חד־משמעי שההקדש הוא הבעלים של המקרקעין. בעקבות פסקי דין אלו פונה מבנה בית הכנסת העתיק של שכונת כפר השילוח מן הפולשים שהחזיקו בו. חלקו שוקם ומשמש כיום בית כנסת, וחלק אחר של הבתים אוכלס בידי משפחות חלוציות.
אלא שאחרי שהכול היה נראה סגור והדרך לפינוי יתר הפולשים ולהחייאת ההתיישבות היהודית במקום הייתה סלולה, הגישו הפולשים עתירה חדשה לבג"ץ. חרף העובדה שבג"ץ לא אמור לשמש ערכאת ערעור על פסקי דין חלוטים שיצאו מבית המשפט העליון, שלח הרכב השופטים את כל הצדדים להשלמות טיעון עד 15 ביולי.
לעותרים שפלשו למקרקעי ההקדש היו שתי טענות ליבה: הראשונה, שהאפוטרופוס הכללי לא יידע אותם על שחרור ההקדש כשזה נעשה בשנת 2002, והם התוודעו לכך לראשונה רק בשנת 2015, ולכן נפלו פגמים בשחרור; והשנייה, שקרקעות ההקדש הוגדרו במקור כקרקעות מסוג 'מירי' – כלומר כאלו שהבעלות היא לסולטן ורק זכות השימוש ניתנת לגורמים פרטיים – ולא קרקעות 'מולכ' שהבעלות בהן היא מלאה. מכיוון שכך, טוענים העותרים, לא היה להקדש זכות קניינית בקרקע אלא רק זכות שימוש במבנים, ומכיוון שרוב בתי כפר השילוח נהרסו בפרעות לפני קום המדינה, הרי שזכויות ההקדש היהודי פקעו.
נאמני ההקדש הגישו השלמת טיעון מטעמם, במועד המקורי שקבע בג"ץ. זו כללה חמישה קלסרים עבי כרס הכוללים סקירה ארוכה ומרתקת של העובדות ההיסטוריות הייחודיות למקרה, לצד הסוגיות המשפטיות שהתבררו בערכאות קודמות. במסגרת השלמת הטיעון מטעמם טענו נאמני ההקדש כי טענות העותרים אינן חדשות אלא מחזור של טענות שהועלו בעבר בפני בית המשפט העליון ונדחו בפסקי דין חלוטים, שבהם נקבע כי ההקדש הוא הבעלים במקרקעין. להשלמה צירפו לוח ענק עם תמונות היסטוריות של בתי ההקדש. נאמני ההקדש הראו גם שהעותרים שיקרו לבג"ץ, שכן חלק לא מבוטל מהם ידעו בוודאות על תעודת השחרור שהנפיק האפוטרופוס הכללי כבר ב־2009, ולכן בעתירה שהוגשה רק עתה נפל שיהוי כבד שמצדיק את פסילתה על הסף.
המדינה ביקשה ארכה, בתחילה של שבוע, ולאחר מכן כשלושה חודשים נוספים. נאמני ההקדש התנגדו משום שתוספת הזמן שהתבקשה עשויה לבטל דיוני הוכחות חשובים לפינוי הפולשים, המתנהלים בבית המשפט השלום. ראש ההרכב, השופטת דפנה ברק־ארז, החליטה שלא למרוח את התיק והורתה למדינה להגיש תשובה בפרק זמן קצר יותר. על חלק מהשאלות נדרשה המדינה להשיב עד יום ראשון השבוע, ועל שאלה אחת עד תחילת ספטמבר הקרוב, שלושה ימים לפני תום הפגרה.
לעומת נאמני ההקדש, העותרים הגישו השלמת טיעון דלה ביותר. אולי העריכו שככל שהדבר נוגע אליהם, בית המשפט לא מקפיד איתם על קלה כחמורה. אבל בדרך הם עשו פאול: הם הוסיפו רשימה של 26 עותרים חדשים שלא הופיעו בעתירה המקורית. העותרים החדשים צצו יש מאין, בלי שקיבלו את אישור בית המשפט למהלך.
בעקבות השאילתה שהוגשה בנושא למערכת בתי המשפט, נמסרה לצדדים ההודעה הבאה: "תשומת לב בתי המשפט הופנתה לכך שבתיק הוגשו מסמכים הכוללים שמות עותרים שלא נכללו בעתירה המקורית (130 שמות, בהשוואה ל־104 בעתירה המקורית). באי כוח העותרים יבהירו עד יום ראשון, 19.8.2018, מדוע הוספו שמות אלה והאם קיים טעם לכך שהם לא יימחקו מכתבי בית הדין".
השבוע הגישה המדינה את תשובתה, ובה דחתה למעשה את טענות הליבה של העותרים. לשיטת המדינה זכויות ההקדש הן כזכויותיו של חוכר ל־999 שנים, וברור כי הן כוללות גם זכויות בקרקע, ממצא שכאמור עוגן פעמיים בפסקי דין חלוטים. בנוגע לעותרים טענה המדינה כי לא היה כל צורך ליידע אותם במתן תעודת השחרור משום שאין להם כל זכות, והם בגדר פולשים ומסיגי גבול. אחרי תשובת מדינה כזו, קשה להאמין שההרכב בראשות השופטת ברק־ארז יקבל את העתירה.
