הדיון המתגלגל בבג"ץ על החוק להסדרת ההתיישבות היהודית ביו"ש מזמן דיונים מרתקים. השופטים נענו לבקשת העותרים נגד החוק, ואִפשרו להם להגיש השלמות טיעון. הם הניחו מסמך שבו מחזרו את הטענה שלפיה אין לכנסת סמכות לחוקק חוקים באיו"ש. בשבוע שעבר הוגשה התייחסות הממשלה לטענה, והיא פותחת בקביעה חוקתית חשובה: הכנסת היא מקור הסמכות של הדין הישראלי, ורק ממנה שואבות כלל הרשויות את סמכויותיהן, לרבות המפקד הצבאי באיו"ש. מכיוון שכך, הדרך היחידה לתקוף את החלטות הכנסת היא בהצבעה על סתירה לחוקי היסוד, ולא בטענות מהדין הבינלאומי. עו"ד הראל ארנון הראה שבית המשפט מעולם לא תקף חוק של הכנסת בעילה של סתירה לדין הבינלאומי, גם כשהייתה סתירה כזו, למשל בהחלת הריבונות בגולן ובמזרח ירושלים.
טענה נוספת של העותרים: החוק הישראלי הקיים מתיר אמנם הפקעת קרקע פרטית, אולם רק כאשר הפעולה מוגדרת "רכישה לצורכי ציבור". צורכי ציבור, לדעתם, כוללים תשתיות כמו כבישים ומסילות רכבת, אך לא בנייה פרטית. המדינה הביאה מנגד פסקי דין ישראליים ואמריקניים המוכיחים כי השאלה איננה מי מקבל את הקרקע המופקעת, אלא מהי תכלית ההפקעה. כאשר יש צורך ציבורי בהפקעה והיא נעשית על פי חוק, הפעולה כשרה ולגיטימית גם אם נהנים ממנה גורמים פרטיים. על הצורך הציבורי העצום בחוק ההסדרה נכתב רבות. הוא בא לתקן אנומליה תכנונית וקניינית בת עשרות שנים, הפוגעת קשות בהתיישבות היהודית באזורי לב הארץ.
בסעיף האחרון מבקר בא כוח הממשלה את היועמ"ש מנדלבליט. היועץ טען שוב ושוב שאין צורך בחוק ההסדרה, מכיוון שהבעיה יכולה להיפתר באמצעות שימוש בתקנת השוק (סעיף 5) ובכלים משפטיים נוספים. לדברי עו"ד ארנון, שנה וחצי חלפו מאז חקיקת חוק ההסדרה ומנדלבליט לא העמיד שום אלטרנטיבה, אף לא למקרים שהוא עצמו הגדיר כזקוקים להסדרה. כך בתיקי עפרה, חרשה, ניל"י ומצפה־כרמים.
בלשכת היועמ"ש דוחים את הטענות. מבחינתם הפתרון של סעיף 5 לא כולל החלטה מנהלית גורפת להענקת זכויות קנייניות בנכסים, אלא הליך שיפוטי שצריך להתנהל באופן פרטני על כל שכונה. לגרסה זו, היועמ"ש לא אמור ליזום מהלכי הסדרה אלא לשמש פוסק בשאלות משפטיות ספציפיות המובאות לפניו, ומי שמעכב את המהלך הוא משרד הביטחון והדרג הפוליטי המבקשים הסדרה כוללת ולא ניהול הליכים שיפוטיים על כל תיק.
