פסק הדין של שופט בית המשפט העליון ניל הנדל שניתן בשבוע שעבר, מבקש לשים קץ לתופעת הנפוטיזם והמקורביזם ברבנות. הארגונים 'עתים' ו'נאמני תורה ועבודה' עתרו נגד כוונת השר לשירותי דת למנות את מקורביו במקומות השמורים לנציגי הציבור באסיפה הבוחרת את מועצת הרבנות הראשית. בפסק דינו כתב הנדל כי צעד כזה יהיה "רחוק מעקרון הייצוג כרחוק מזרח ומערב. שילוב כזה מגביר את קולו של השר לשירותי דת, ומתעלם מקולם של תושבי הרשויות אותו ביקש המחוקק להשמיע".
אלא שביעור נגע 'הכול נשאר במשפחה' השולט ברבנות, עדיין נראה חלום רחוק. קחו למשל את הסיפור הבא, שהתרחש גם הוא בשבוע שעבר, אך נבלע בשולי החדשות. ביום ראשון מונה הרב מרדכי רלב"ג לתפקיד ראש אבות בתי הדין הרבניים (ראב"ד) בירושלים, במקום הרב אליהו אברג'ל שפרש לגמלאות. הרב הראשי דוד לאו חתם על המינוי שנקבע בידי ועדה עצמאית ובלתי תלויה לכאורה, שאותה הקים הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף.
כמה מילים על חשיבות תפקיד הראב"ד: בתי הדין הרבניים הם ערכאות אוטונומיות, שכן פסיקות בית הדין הגדול אינן מחייבות את הערכאות האזוריות. במצב שנוצר, 'רוח המפקד' של כל ערכאה הוא הראב"ד שלה. השפעתו על הדיינים המכהנים תחתיו גדולה: החל מנושאים כמו עמידה בזמנים, איכות השירות ויעילות הטיפול בתיקים, וכלה במדיניות הפסיקה בסוגיות סבוכות – מחמירה ומרחיקה, או מקילה וקשובה.
מערכת בתי הדין עוברת מהפכת שירות משמעותית בעשור וחצי האחרונים. השינוי מתבטא בניהול מודרני, מתוקשב וידידותי יותר, בייעוץ משפטי איכותי יותר שמונע התנגשויות בין בתי הדין לבג"ץ, וגם בהזרמת דם צעיר למערכת – דיינים מהדור החדש שקשובים לצורכי השעה. תוצאות המהלכים הללו מתבטאות בדו"חות השנתיים, המראים שיפורים עקביים בכל המדדים. הסיכוי שתיק יימרח עד אינסוף בבית דין רבני, נמוך משמעותית מתיק מקביל בבתי משפט אזרחיים.
במובן הזה, בית הדין האזורי בירושלים נמצא בבעיה. רוב התלונות על המערכת מצד עורכי דין וטוענים רבניים מופנות כלפי בית הדין הירושלמי. ייתכן שהגורם לכך הוא שחלק לא מבוטל מהמכהנים בו הם דיינים ותיקים, מקורבים, שזכו לצ'ופר של שירות קרוב לבית בזכות קשרים ולא כישורים. במציאות זו, לתפקיד הראב"ד של בתי הדין בירושלים ישנה חשיבות מיוחדת. מינויו של הרב אוריאל לביא לתפקיד יכול היה לבשר על שינוי מגמה, אך זה לא קרה. כדי להבין מדוע, יש להיכנס לנבכי הפוליטיקה הרבנית.
הרבנים הראשיים יצחק יוסף ודוד לאו נמצאים בנתק עמוק זה כמה חודשים. הסכסוך התלקח כאשר הרב יוסף ניצל את שלהי הקדנציה שלו כנשיא בתי הדין הרבניים, ומינה את מקורבו הדיין הרב דוד מלכה למנכ"ל בתי הדין במקום הרב שמעון יעקבי. יעקבי נחשב מנכ"ל יעיל ומתקדם שהצעיד את המערכת קדימה. מלכה לעומתו איננו מנהל, אלא דיין ותיק האוחז בקו פסיקה מחמיר ונוקשה. בין היתר הוא מתנגד להסכמי קדם־נישואין, פתרון המקובל על פוסקים רבים ועשוי למנוע סרבנות גט. בתיק מסוים הוא אף סירב לסדר גט לזוג שנישא עם הסכם כזה, למרות הסכמת הבעל לתת גט.
הרב לאו זעם. הוא ראה במינוי הרב מלכה מחטף שנועד למנוע ממנו את האפשרות למנות לתפקיד את מקורבו וראש לשכתו רפי פרנק. הוא שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ובו דרש לבטל את המינוי של עמיתו, אולם תשובת היועמ"ש הייתה שלא נמצא פגם מנהלי במינוי. מה שכן, היועמ"ש הורה שמעתה ואילך לא יוכל הרב יוסף לבצע מינויים ללא אישור הרב לאו. המינוי הבא שהתגלגל לפתחו של הרב יוסף היה כאמור הראב"ד בירושלים. כאן נתפר מהלך מבריק שנועד לפצות את הרב לאו, תוך ניסיון שלא להותיר עקבות.
לפני שנתיים הגיע לירושלים הרב טולדנו, גיסו של הרב יוסף, ושובץ בהרכב עם הרב יצחק זר. לאחר שהרב זר מונה לראש ההרכב, טולדנו זעם ופצח בשביתה איטלקית. הרב יוסף ניסה לשכך את חמתו ולפתוח בעבורו הרכב חדש באמצעות מינוי דיינים בדימוס, אולם המהלך לא צלח. בהמשך הצהיר הרב יוסף על כוונתו לקדם שני מינויים חדשים בירושלים, גם ראב"ד (ראש כל ההרכבים בבית הדין) וגם אב"ד (ראש הרכב ספציפי). קרבתו המשפחתית לרב טולדנו יצרה ניגוד עניינים, שבמקרה הזה שיחק דווקא לטובתו של הרב יוסף. הסיטואציה אפשרה לו לגלגל את המשימה לוועדה 'בלתי תלויה', ולהרחיק עצמו מהזירה.
חברי הוועדה של הרב יוסף היו שלושה מינויים של ש"ס: שני ראב"דים – הרב עובדיה כהן מתל־אביב והרב בנימין אטיאס מפתח־תקווה, ודיין ביה"ד הגדול הרב עמוס מיכאל. הרב לאו היה אמור לקפוץ מכיסאו, אולם המינוי עבר בדממה. מקורות במערכת הסבירו לי שהוועדה הוקמה על דעת הרב לאו, ושלמעשה מדובר בוועדה תפורה.
ומה עם טולדנו? לאור התוצאות נראה שהוועדה מראש לא התכוונה למנות אב"ד, אלא להתמקד במשימתה הראשית: יישוב הסכסוך בין הרבנים הראשיים, באמצעות מינוי ראב"ד המקורב לרב לאו. כאשר הרב טולדנו גילה שהוועדה איננה מתכוונת לעזור לו הוא הגיע לישיבתה אף שכלל לא זומן אליה, והקים מהומה.
לדברי המקורות, מי שתפרה את המהלכים היא הדמות החזקה במערכת הפוליטית של משפחת לאו – הרבנית הדסה רלב"ג. רלב"ג היא אשתו של חבר מועצת הרבנות הראשית יצחק רלב"ג, חמותו של הרב דוד לאו, ואמו של הרב מרדכי רלב"ג, שכאמור מונה בידי הוועדה לתפקיד ראב"ד בירושלים. המינוי נעשה כביכול ללא מעורבות שני הרבנים הראשיים. האחד רק 'מינה ועדה בלתי תלויה', והשני רק 'חתם על המינוי שהובא בפניו'. אגב, המשמעות של המינוי בתלוש המשכורת של רלב"ג היא תוספת של עשרת אלפים שקל בחודש.
בשלב מסוים נעצר המהלך על ידי דני חורין, ראש אשכול טוהר מידות וביקורת שיפוטית במחחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד היועץ המשפטי לממשלה. חורין טען שיש פה ניגוד עניינים, ושצריך למנות לוועדה דיינים בדימוס ולא דיינים מכהנים התלויים ברב יוסף לשם קידומם. גורמים עלומים משכו היכן שמשכו, והמכשול הוסר. הרב לביא, שנחשב בקרב הדיינים לפוסק בעל שיעור קומה גדול לאין שיעור מזה של רלב"ג, שוב נדחק לאחור בשל אינטרסים פוליטיים של שתי המשפחות החזקות בממסד הרבני הישראלי – לאו ויוסף. בעקבות ערר שהגיש הרב לביא על ההחלטה, כרגע המינוי מוקפא.
גורמים ברבנות הראשית דוחים על הסף את הטענות. לדבריהם הרב רלב"ג הוא מינוי ראוי, ולרב לביא בכל מקרה לא היה סיכוי להיבחר בעקבות פרשת הגט מצפת. בנוסף, אם המטרה כפי שנטען הייתה לאחות את הקרע בין הרבנים הראשיים, הרי שהיא נכשלה משום שהמתיחות ביניהם עומדת בעינה.
