כשרחל אליצור מספרת על תהליך היצירה שלה, היא משתמשת בדימוי המעט שחוק אך נכון – היריון. ובדיוק כמו במשפחה, גם סרטיה של היוצרת שונים זה מזה אבל חולקים את אותם הגנים: הם תמיד יהיו מעוררי מחשבה, יגררו ביקורת עזה לצד תגובות נלהבות וינועו על הציר של שידוכים־נישואין־גירושין. "אני חושבת שזה משום שהחומרים שמעניינים אותי הם תמיד אלו שיושבים אצלי על כל מיני צלקות, שריטות ופצעים", היא משתפת בריאיון לרגל צאת סרטה החדש "ליל כלולות". "אבל שריטות זה לא מספיק. לא אתעסק בכאלו שקשורות רק אליי, חייב להיות להן גם היבט חברתי־חרדי".
מסע חייה והסטטוס שלה כגרושה נטולת ילדים לא רק מספקים לה חומרי גלם ומנוע ליצירה, הם גם מאפשרים לה לגעת בנושאים קשים ולהציב מראה מול החברה החרדית שממנה באה: "יש לי יכולת שלרוב הנשים החרדיות אין וגם אצלי זה כך רק כי ה' החליט. אי אפשר לומר לי שיוציאו אותי ללא כתובה או שלא יקבלו את ילדיי למוסדות חינוך, אני חופשייה מן האיומים האלו. ובכל זאת גם אני מפחדת".
למה?
"כי אני עדיין חרדית ואני מאוד אוהבת את העולם הזה ושייכת אליו. היה לי הכי קל אם הייתי אאוטסיידרית וגם להם, כי אז הם יכלו לבטל אותי. אבל זה לא ככה, אני פה מרצון ומבחירה, בחירה שאולי לא הייתי יכולה לעשות כשחייתי חיים קונפורמיסטיים, כמו כולם".
בסרט ליל כלולות (זמין לצפייה ב־yes דוקו ובהקרנות ברחבי הארץ) מספקת אליצור הצצה לדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח בחתונה חרדית. לקושי הנפשי והפיזי של שני אנשים שברגע אחד נאלצים לעבור מזרות מוחלטת לאינטימיות מקסימלית. הסרט התיעודי מציג עדויות בגוף ראשון של נשים וגברים חרדים שמספרים בפתיחות מרשימה – בשמות בדויים ובלי לחשוף את פניהם – על רגשותיהם הכמוסים בתקופת השידוך, האירוסין, החופה, חדר הייחוד והבוקר שאחרי. חלק מהעדויות קשות ואלימות, ממש מכווצות את הצופה. אחרות מכמירות לב וממחישות את המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעים בני הזוג התמימים והצעירים.
איך מוצאים מרואיינים שישתפו בנושא כל כך רגיש ואינטימי?
"זה באמת היה אתגר גדול. בפעם הראשונה פניתי לחברה מהעבר, הסברתי שזה רק מכשיר הקלטה, והיא הסכימה. זו הייתה עדות מטלטלת. היא סיפרה כיצד בעלה שם לה כרית על הראש תוך כדי קיום יחסים כדי לבלום את ההתנגדות ואת קולות הבכי שלה, כדי שלא יפריעו לו למלא את המצווה. יצאתי ממנה נסערת כל כך עד שהחלטתי לרדת מהסיפור, חשתי שזה יותר מדי בשבילי. אמרתי לעצמי: מה את צריכה להתעסק עם החומרים האלו? אולי באמת עדיף פשוט לשחרר ולא לגעת בפצע הזה".
ובכל זאת, החוויה האישית שהיא עצמה עברה בליל החתונה שלה לא הניחה לה והיא ביקשה להמשיך ולחקור איך חוו אותו נשים אחרות. "ליל הכלולות שלי היה קשה למרות שמעל פני השטח הכול היה עדין, אם היית נמצאת בחדר לא היית מבחינה בחרדה ולא הייתה אלימות. המרואיינת הראשונה היא באמת סיפור קצה, אצל הרוב זה פחות טראומטי. כן מדברים על המכניקה, על הזרות, על זה שלא מכירים מספיק, שקשה להיקשר. זוג אחד סיפר לי שהוא חיכה שלושה שבועות כי הם רצו להכיר זה את זה קודם, אבל זה גם סוג של קצה. כשמחכים, המתח רק הולך ונבנה ומתגבר. הדברים לא בהכרח נרגעים, אלא להפך".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
