"היה לי הכבוד להיות בצוות חשיבה שהתגבש בעקבות נאום השבטים של הנשיא רובי ריבלין", אומר ד"ר מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה לשעבר, "עד אותו זמן חשבתי ששבטיות היא רק ביטוי של בדואים, ואז נחשפתי לשבטי היהודים, הערבים והדרוזים ועוד. אף אחד לא מוכן להבין כאן את האחר. למרות השבטיות, המדינה התקדמה עד היום והצמיחה הכלכלית מצליחה. אבל הבסיס לשסע הנוכחי היה תמיד מפלגות פוליטיות על בסיס שבט או אמונה.
"הבסיס של הרפורמה היה קרקע פורייה לשסע בלתי רגיל. החרדים הרי לא נולדו היום, גם החילונים והדתיים לא. אבל המצב קיבל ביטוי בסכסוך – שמטבעו מקצין ומחדד עמדות – שבו כל צד רצה להבליט את הרע באחר ואת הטוב שלו עצמו. שם צומחת הסכנה למרקם שהביא אותנו להיות אומת הסטארט־אפ. כיום חלק לא קטן בחברה היהודית מבין איך השבט הערבי מרגיש כאן כל השנים, כשהוא חשוד תמיד כגיס חמישי ומכונה בוגד".
בראשית המחאה אלנבארי לא הצליח להבין עד הסוף את האדישות בחברה הערבית־ישראלית למה שקורה סביבה. הוא עמד במשך יותר מ־14 שנים בראש מועצת חורה ועשה בה מהפכים במגוון תחומים. הוא ציפה למעורבות מסוימת מצד החברה שהוא משתייך אליה, אבל מהר מאוד אלנבארי מצא את התשובה: מדובר במלחמה פנים־יהודית.
"מה שקרה לבדואים קרה לשבטים הישראליים: לא עוד טובת הכלל, אלא רק טובת הפרט והמגזר".
איך יוצאים מזה?
"לא להשקיע את כל המאמץ בהקטנת הרע. צריך להגדיל את הטוב"
"זה כמו לבוא לבדואי באמצע התקף לב ולהגיד לו להצטרף למחאה של מישהו עם פצע ברגל. יש 100 אלף בדואים, אזרחי מדינת ישראל, שאין להם מעמד מוניציפלי או קורת גג לפי שום אמת מידה אורבנית. לדבר איתם על מחאה נגד הרפורמה המשפטית זה כמו לדבר על הייטק במרכז אירופה עם אדם שלא מצליח לשלוח את הילד שלו לבית ספר".
אלנבארי לא תכנן להגיע לעשייה ציבורית, בטח לא לסדר גודל שאליו התגלגל. הוא גדל בחורה, ובזכות דחיפה מצד הוריו ובעיקר אחיו הגדול חתר לעתיד אקדמי. הוא למד בבתי ספר יוקרתיים במגזר, המשיך לתואר ראשון ושני בכימיה באוניברסיטה העברית, ובגיל 30 סיים דוקטורט בכימיה אורגנית באוניברסיטת בן־גוריון. בין לבין נישא לבסמה, מורה במקצועה. בגיל 32 כבר היה חתום על פטנט ראשון לתרופה, ומאז חתם על עוד חמישה פטנטים שונים, הקשורים בריפוי אלצהיימר וסרטן השד. ב־2004, כשהיה שקוע בעבודתו כראש צוות מחקר ופיתוח בחברת התרופות כימאגיס מבית פריגו האמריקנית (היום וייבלנגת' פארמה), פנו אליו בבקשה שייכנס לפוליטיקה המקומית.
"הייתי בן 34, לא התעניינתי בפוליטיקה, אבל ביישוב חיפשו קורבן ומצאו אותי", הוא צוחק, "רצו להביא לשינוי דרך צעירים אקדמאים. לא דמיינתי את עצמי עובד במגזר הציבורי, ובטח לא כנבחר ציבור. כשנבחרתי הייתי בהלם. לא ציפיתי לזה – לא לתרבות הארגונית ולא לקצב הדברים. באתי לתפקיד בבורות מוחלטת, לא ידעתי מהי מועצה מקומית ואיך היא מתנהלת.
"הכימאים מחשבים תהליכים בציר זמן עם התחלה, אמצע וסוף, אבל במגזר הציבורי אין ציר זמן. אתה מתחיל משהו, אולי הוא ממשיך ואולי הוא נגמר פתאום. אתה לא יודע מראש מתי הוא יסתיים. עד אז עבדתי בתחרות עם כל מיני גופים בעולם בניסיון להשיג תהליך הכי מהיר שאפשר, אבל פתאום במועצה המקומית הכול באיזי. החברה השקיעה בי המון כדי שאהיה יצירתי ותורם. אני אמור להביא תוצאות, לא למרוח".
אכן, שום דבר ממה שעשה עד אז לא הכין אותו להתנהלות הבעייתית בסביבתו המקצועית החדשה. אבל נראה שכל מה שעשה עד אז הכין אותו למצוא פתרונות. "לשמחתי באתי עם כלים יצירתיים מתחום היזמות המדעית", הוא אומר, "מההתחלה היה ברור לי ששינוי דורש מאמץ, הוא לא יבוא לבד. בכימיה שינוי ללא השקעה נקרא תהליך ספונטני. כאן היה ברור לי שלא נלך על תהליכים אבולוציוניים אלא על תהליכים מואצים, שיביאו לשינוי מעריכי ולא קווי – שינויים גדולים בפרק זמן קצר יחסית. כך התחלנו לצבור הצלחות".
זה רק בידיים שלנו
אחד הצעדים הראשונים של אלנבארי היה פיטוריהם של רבע ממנהלי המחלקות במועצה שלא היה להם תקן מאושר, בעקבות דו"ח שלימד על אבטלה סמויה בקרבם. איך שרד את הצעד הקיצוני? "הראשון שפיטרתי היה קרוב משפחה שלי. זה היה מהלך מנהיגותי שהבהיר כי בטלנות לא תהיה חלק מהנוף ביישוב. כדי להביא את חורה למקום טוב יותר החלטנו להשקיע את כל המאמץ בפתרונות, ולא בהסבר הבעיה".
"פעם אצל הבדואים לא היה עני ולא עבריין. מי שהיה עני – כל אחד מהשבט נתן לו כבשה אחת והוא הקים עדר. מי שהיה עבריין, זרקו אותו מהשבט, לא התחתנו איתו ולא עבדו איתו. כולם התגייסו לטובת הכלל. אבל היום כל שבט עובד לטובת עצמו"
זה, מסביר אלנבארי, הוא לב העניין בכל סכסוך או עימות: להפסיק את הדיונים האינסופיים על חידוד הבעיה. "לדבר רק על הבעיות זה לשקוע עם הגלגלים בבוץ. הנטייה הרגשית שלנו היא לדבר ולשחרר כאב, לברוח מקבלת אחריות וממתן פתרונות. בדרך לפתרון יש מקדמי חיכוך, ואף אחד לא רוצה להיות במקום הזה. כולם מעדיפים לשמר הסטטוס־קוו ולהתלונן".
אלה היו רק הצעדים הראשונים של ד"ר אלנבארי בשירות הציבורי. יש עוד: את מרב המאמצים הוא השקיע במערכת החינוך המקומית, וגם כאן הפסיק לדבר על הכשלים והתחיל לבנות אווירת הצלחה וחתירה למצוינות. "המדינה הייתה שותף אמיתי מרגע שהרגישה שיש לה שותף ביישוב. אחרי שלוש שנים קיבלנו את פרס החינוך הארצי של משרד החינוך, ובשנה הרביעית זכינו בפרס על ניהול מדויק של התקציב, ועקפנו את הממוצע הארצי בהישגים לימודיים. הייתה תקופה שהגענו ל־20 אחוז מעל הממוצע הארצי.
"גם במדד האקדמי הייתה קפיצה גדולה: בקדנציה הראשונה שלי פחות מאחוז אחד מבוגרי מערכת החינוך בחורה הגיעו לאקדמיה. היום יש לנו 32 אחוזים בשכבת גיל אחת, שתכף סוגרת את הפער עם המדד הארצי".
אלנבארי היה ראש המועצה מ־2004 עד 2018. כשפרש חורה הייתה כבר למעצמת חינוך אזורית: בכל יום נכנסו לתחום המועצה 1,800 תלמידים מהסביבה, שהשתלבו בבית ספר חקלאי, בבית ספר למצוינות ומדע, בבית ספר למחוננים ובשלל מוסדות נוספים. "רק מרהט מגיעים אלינו שני אוטובוסים מלאים בכל יום. ההצלחה במערכת החינוך יוצרת גאווה ביישוב, וזה מחלחל לדור הצעיר שלומד שאין תקרת זכוכית בגובה האף, יש אינסוף". לצד מערכת החינוך הצליחו ראשי היישוב להעלות את אחוז משלמי המיסים במועצה מ־2 אחוזים ל־85 אחוזים, בזכות הפעלת אנשים משפיעים בקהילה שנרתמו לקמפיין נמרץ בתחום. המדינה הביעה את אמונה במועצה כשחדלה להעניק לה מענקים מותנים ועברה למענקים באמון מלא.
בצד כל אלה הקים אלנבארי יחד עם כמה שותפים מרכז תעסוקה לנשים בתחום הקייטרינג ("נשים חד־הוריות שבחיים לא ראו תלוש שכר"), היה ממייסדי עמותת כוכבי המדבר, העוסקת בטיפוח מנהיגות בדואית צעירה, והוא גם יושב ראש מיזם ואדי עתיר – חווה חקלאית המבוססת על תכנון בר־קיימא. המיזם הוא חלק מהמעבדה הבינלאומית לקיימות שבסיסה בארצות הברית.
"הרעיון הוא להסתכל על אתגרים דרך חמש נקודות בעולם, כשאנחנו מדגימים את הסביבה המדברית: לקחת את היכולת של הבדואי לשרוד את המדבר, ליצור את המזון שלו בלי לפגוע באוצרות הטבע, ולהדגים לעולם שימור קרקע, כך שנחזיר פוריות לקרקע שעוברת מדבור בגלל ההתחממות הגלובלית".
אלנבארי, זוכה תואר אביר השלטון המקומי מטעם התנועה לאיכות השלטון, היה חבר הנהלה בקרן אברהם וחבר הנהלה במכללת ספיר, והיום הוא חבר הנהלה באוניברסיטת בן־גוריון. ב־2018 בחר לא להתמודד לכהונה רביעית אלא להביא את הגישה שפיתח בחורה ולהחיל אותה על החברה הבדואית כולה. על קירות חדרי העובדים בארגון ינאביע – נביעות, בעברית – תלויות כרזות עם צירי זמן שמציינים אירועים שונים, עטופים בכותרות דוגמת "זה רק בידיים שלנו", "אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילנו", ו"אי אפשר בלעדינו". "ינאביע הוא ארגון אסטרטגי לשינוי כלכלי־חינוכי, לניצול ההון האנושי ולחתירה לצורות מגורים שאינן בנויות על בסיס שבטי. אנחנו מבקשים להביא לשינוי אצל הבדואים כך שיהפכו ממסה שמושכת את ההתיישבות בנגב למטה לקבוצה מובילה. אם אנחנו מממשים את הפוטנציאל של הקבוצה הזו, ש־80 אחוז ממנה מתחת לגיל שלושים, היא יכולה להיות מנוע צמיחה עיקרי בנגב. אם נזניח אותה זה יביא לעוני, ובכל חברה עוני מלווה באלימות, בכשל מערכתי, ברמת אושר נמוכה, בבלבול ובהקצנה. מתי הערבים יהיו חלק מהחלום הישראלי? כששיעורם בהייטק ובמשרדי הממשלה יהיה כמו שיעורם באוכלוסייה, ולשם צריך לחתור".
צריך מותגי־על
אז מה היה לנו כאן? יזם שחתום על פטנטים רפואיים, איש ציבור שהצליח להפוך חברה שבטית לחברה עירונית משגשגת, ופעיל שחתום על מפעלים חברתיים לצמיחה ולשינוי חברתי. נשמע כמו מישהו שיכול לתת לנו עצות טובות לחילוץ מהמבוך החברתי בישראל.
אלנבארי מבהיר שלא צלל לעומק הרפורמה המוצעת, אבל ככל שהוא לומד עליה יותר – כך החשש אצלו גובר. "אם כל ההחלטות יהיו רק במישור הפוליטי, אנחנו עלולים להגיע למצב שנצטער עליו", הוא אומר, "אולי דרושה רפורמה, אבל בהסכמה רחבה ולא בפוליטיקה של נקמנות. בדיעבד, טוב שהציבור הערבי לא היה בחזית המחאה, אחרת היו צובעים אותה בצבעי שמאל־קיצוני".
מה המדינה כולה יכולה ללמוד מהתהליכים שעוברים על החברה הבדואית?
"החברה הבדואית מפולגת היום יותר מבעבר, כי השבטיות מתנגשת עם העירוניות. המבנה השבטי היה בנוי על שלטון מקומי שמווסת את מערכת היחסים בסוגיות חברתיות־כלכליות, וכן פותחה מערכת משפטית מפוארת בין השבטים. לא דיווחו על קטטה בין בדואים, אלא על מלחמות בין שבטים. בתהליך העיור השימוש בשבט עבר מהפכה כפולה. פעם אצל הבדואים לא היה עני ולא עבריין. מי שהיה עני – כל אחד מהשבט נתן לו כבשה אחת והוא הקים עדר. מי שהיה עבריין זרקו אותו מהשבט, לא התחתנו איתו ולא עבדו איתו. כולם התגייסו לטובת הכלל. אבל היום כל שבט עובד לטובת עצמו במקום לטובת הכלל, והמאמץ השבטי הפך למלחמות על מינוי בן שבט למשרה כזו או אחרת, בלי קשר לכישורים שלו. אותו הדבר קרה לשבטים אחרים: לא עוד טובת הכלל אלא רק טובת הפרט והמגזר.
"בלי שלבדואים יהיו מותגי־על שיתחברו אליהם, הם יתחברו למותגים מקומיים צרים. צריך גאוות יחידה כללית, שקל להתחבר אליה ולפעול יחד בשמה. תסתכלי על עולם הכדורגל: איסלנד, מדינה של 340 אלף איש, משחקת במונדיאל. הבדואים, 340 אלף איש, הקימו קבוצות שמתחרות זו בזו ולא עובדות יחד, ולכן אנחנו לא מצליחים לעלות מליגה ג'. מתעקשים על מותג קטן במקום מותג גדול. אותו דבר קורה אצל היהודים: מי שמתגייס לצבא – יש לו דגל שהוא מתחבר אליו. גם קבוצות הייטק או קהילות מדעיות. אבל יש כאלה שזה לא מייצג אותם, והם לא בסיפור".
איך יוצאים מזה?
"הניסיון מלמד שלא טוב להשקיע את כל המאמץ בהקטנת הרע. צריך להגדיל את הטוב בשיתוף פעולה, וזה מגמד את הרע. תתפלאי לשמוע, אבל אם נביא שני אנשים מכל נקודה בתבל, תראי שיש להם מכנה משותף של 95 אחוז. כולם רוצים ביטחון, בריאות, כלכלה טובה. ומה אנחנו עושים? משקיעים את כל המרץ ב־5 האחוזים שמבדילים בינינו. זה לא מה שיתרום לקירוב לבבות.
"במקום לדבר על השוני בשיח החיבורים, בואו נעצים את המשותף. בחורה עבדתי בשיתופי פעולה עם 11 רשויות יהודיות. כשקק"ל באה לבצע ייעור בין חורה למיתר, הם קראו לזה 'חיץ ירוק'. קמתי ועזבתי את הפגישה. הודעתי שאני לא חוזר אליה עד שיקראו לזה 'חיבור ירוק', גשר בין חורה למיתר – וכך היה. היום כבר מתכננים שם שבילי אופניים. במחאה מחפשים היום את השונה ואת החיץ. לחברה הישראלית יש המון במשותף. צריך לטפל בהבדלים, אבל ביום שאחרי. החברה צריכה להיות ישראלית, נקודה".
