מול הכותל, בפעם הראשונה בחייה, הניחה שרון קופר לדמעות להשתחרר בלי לחשוב. היא באה לשם בעיקר כדי להודות על חיי בנה זכרי, שניצל בפברואר האחרון כאשר נער חמוש נכנס לבית הספר 'מרג'ורי סטונמן דאגלס' בפלורידה שבו הוא לומד, וירה לכל עבר. 17 נערים נרצחו במסע הקטל הזה. חייהן השלווים של שרון ושל חברותיה פליסיה, ונדי, גייל וליסה, אימהות יהודיות מפלורידה, קיבלו תפנית לאחר אותו יום שבו בית הספר הבטוח של ילדיהן הפך באחת לזירת רצח אלימה ומדממת.
בשבוע שעבר הן ביקרו בארץ יחד עם 600 נשים נוספות מארצות הברית, במסגרת פרויקט 'מומנטום' המביא לארץ נשים יהודיות מרחבי העולם, אשר מעוניינות לחזק את זיקתן ליהדות ולישראל. במסגרת הפרויקט, המשותף לארגון JWRP (ראשי תיבות של Jewish women's renaissance project) בראשות לורי פלטניק ולמשרד התפוצות, משתתפות הנשים בתוכנית שנתית שמתחילה במסע בן שמונה ימים בישראל. מאז החל שיתוף הפעולה עם משרד התפוצות, בהובלת השר נפתלי בנט, מספר הנשים המשתתפות בפרויקט שילש את עצמו. בסך הכול הגיעו עד כה לארץ בחסות המיזם יותר מ־15 אלף נשים מ־26 מדינות.
המיזם פונה לנשות קריירה שהן גם אימהות, ושלהן לפחות ילד אחד מתחת לגיל 18 (מכאן השם MOMentum). רובן לא ביקרו בישראל מעולם. המסע עובר ברחבי ישראל, מצפונה ועד דרומה, וכולל חוויות מרגשות, מפגשים עם אנשים מעוררי השראה, והתנסויות המלמדות על ההיסטוריה ועל המורשת היהודית, בדגש על ישראל המודרנית. שרון וחברותיה צפו בים המלח, עלו למצדה, טיילו בטבריה, התרגשו בירושלים ובילו בתל־אביב. למסעות מצטרפות גם אימהות ישראליות, החולקות את המסע עם האורחות מעבר לים. באמצעות המפגש ההדדי נחשפות המשתתפות לדברים שרואים מכאן ומשם, ומגלות שלמרות המרחק הגאוגרפי והפערים התרבותיים יש ביניהן גם הרבה מן המשותף.
הצטרפתי לקבוצה ביום שהוא אולי המורכב ביותר במסע. בבוקר הן ביקרו ביד ושם, ומשם המשיכו להר הרצל, למפגש עם מרים פרץ ליד קברי שני בניה, אלירז ואוריאל. זהו מפגש קשה. האימהות בוכות עם פרץ ומשתאות נוכח יכולתה להמשיך ולבחור בחיים, ולהקרין חיוך ואופטימיות אחרי האסונות שחוותה.
בתקופה שבה מרבים לדבר על הקשר בין יהודי התפוצות לישראל, פרץ חולקת את מחשבותיה מתוך הסיפור האישי שלה. "בגיל 18 אלירז נסע למחנות ההשמדה בפולין", היא מספרת. "ציידתי אותו במצלמה, וביקשתי אם יוכל לצלם לי את הדברים שהוא רואה, כיון שאני לא ביקרתי בפולין. אחרי שהוא חזר, פיתחתי את התמונות. זו הייתה תקופת הפילם, ושילמתי לא מעט על הפיתוח. כשחזרתי הביתה נדהמתי לגלות שאלירז צילם רק פרחים. חשבתי שמשהו קרה לו בפולין, שהוא השתבש. כשפגשתי אותו כעסתי עליו: 'למה צילמת רק פרחים? בשביל זה הייתי צריכה לשלם?' ואלירז ענה לי: 'אימא, לכל פרח יש שם של ילד קטן. זה שמעון', אמר והצביע על פרח אחד. 'זאת אסתר, זאת נחמה. אלו הילדים של עם ישראל. במקום הזה הרגו ילדים יהודים, ובאדמה שבה דמם נספג גדלו הפרחים הללו. אני מבטיח לך שלעולם לא יעשו את זה שוב לילד יהודי. לעולם לא תראי עוד ילד מרים את ידיו מול האויב. הם לא ינצחו אותנו. נתגייס, נילחם, לא ניתן לזה לקרות שוב'.
"הבנים שלי לא נהרגו רק למען תושבי ארץ ישראל", מסכמת פרץ, "אלא למען יהודי התפוצות. אם יקרה משהו במקום כלשהו, יש לכם בית בטוח כאן".
שעתיים וחצי במחסן
פליסיה, שרון, ונדי, גייל וליסה מתגוררות באזור מיאמי שבפלורידה שטופת השמש, ומשתייכות למעמד הביניים האמריקני. זהותן היהודית והקשר שלהן למדינת ישראל נדחקו עם השנים הצידה ולא ממש העסיקו אותן, אך בשלב זה בחייהן הן שמחות על ההזדמנות לשמוע, להכיר ולהתחבר. כמו אימהות ישראליות בגילן, מרביתן מג'נגלות בין הבית, הקריירה והילדים. בניגוד לאימהות ישראליות, חייהן שקטים ובטוחים. או לפחות כך הן היו משוכנעות עד 14 בפברואר השנה, כאשר אירוע הירי בתיכון שבו לומדים ילדיהן הוכיח להן שאין מקום בטוח.
"הילדות שלי והחברים שלהן נאלצו להיחשף בגיל מוקדם לחיים ומוות. זה איום ונורא", אומרת פליסיה בלאוט, תושבת העיר קורל־ספרינגס. "פתאום הבנתי גם את המשמעות של חיים בישראל, מדינה שבה ילדים ובוגרים חווים ירי ונתקלים בו מקרוב או בחדשות באופן כמעט יומיומי. הרג זה הרג וירי זה ירי, בין אם זה חולה נפש או ארגון טרור. כך או אחרת, הקלות הבלתי נסבלת של זמינות הנשק בארצות הברית בימינו היא בלתי מתקבלת על הדעת".
נטלי, בתה הבכורה של פליסיה ותלמידת כיתה י"ב בתיכון דאגלס, שהתה בקומה השלישית של הבניין. בזמן הירי היא הייתה במקום סגור ומוגן. לאחותה סמנתה, הצעירה ממנה בשנה, לא היה מזל כזה, והיא שהתה בקומה שבה הסתובב הרוצח.
למרות החודשים שעברו מאז, פליסיה דומעת כשהיא מספרת על האירוע. "זה היה יום רגיל לגמרי. פתאום בשעה שתיים וחצי אני מקבלת מסרון מנטלי: 'אימא אני אוהבת אותך, ותגידי גם לאבא שאני אוהבת אותו'. זה היה מאוד תמוה, ולא הבנתי מה קורה. הבנתי שהיא במצוקה, כי הודעה כזו באמצע היום זה לא דבר רגיל. מיד החלו להגיע דיווחים בטלוויזיה. בארצות הברית
עושים תרגילים להדמיית טבח, וכשהיריות נשמעו מכיוון הדלת, הילדים באופן טבעי ברחו מתחת לשולחנות. מי שלא ברח לתוך הכיתה, נורה. נטלי התקשרה ואמרה לי שהיא בסדר. מכיוון שבכיתה שבה היא הייתה נהרגו ילדים, כשהמשטרה הגיעה הם פונו ראשונים. כך ראיתי בטלוויזיה אותה ואת חבריה מפונים מבית הספר על ידי צלפים".
על מסע 'מומנטום' שמעה פליסיה כבר לפני חמש שנים, מחברות שהשתתפו בו. "לקח זמן עד שהחלטתי שאני עושה את זה. אני עובדת יחד עם בעלי, אז השארתי לו את העסק ואת הבית והצטרפתי לחוויה הזו. אני מאוד שמחה על זה. למדתי היסטוריה יהודית בעבר, וזה נפלא לראות מקרוב את המקומות שלמדתי עליהם. אני מאוד רוצה שהבנות שלי יבקרו כאן".
שרון קופר היא אם לארבעה בנים, הצעיר בן שבע והגדול בן 16. בבוקר יום הרצח ביקש הבכור, זכרי, מאימו להישאר בבית כדי להתכונן למבחן שהיה אמור להתקיים באותו שבוע. "אני אימא שבדרך כלל לא מסכימה לדברים כאלה", אומרת שרון בחיוך עצוב, "אבל הפעם לשם שינוי הסכמתי". בנה השני, סמי, הלך כרגיל לבית הספר. בסביבות השעה 14:30 יצא סמי מהכיתה וחצה את המסדרון כדי להגיע לשירותים בבניין הסמוך. בדרך הוא פגש את חברו לוק, והם החליפו חוויות ממשחק כדורסל שהתקיים בערב הקודם. לאחר מכן יצא סמי חזרה לבניין שבו נמצאת כיתתו, ולאחר כחצי דקה החל לשמוע יריות. לוק, חברו הטוב ביותר, נהרג במקום.
"פתאום באמצע היום קיבלתי מסמי הודעה שיש יריות בבית הספר. כמה דקות לאחר מכן כבר קיבלתי וידאו ממקום האירוע. לא ידעתי מה לחשוב, כי לא שמעתי כלום מסמי. בדיעבד התברר שהוא התחבא בתוך מחסן עם חבריו לכיתה ועם המורה שלהם במשך שעתיים וחצי. אלה היו השעות הארוכות בחיי, עד שראינו את סמי שוב", מתארת שרון ודמעות מציפות את פניה. "את שומעת מדי פעם בארצות הברית על ירי בבתי ספר, אבל אף אחד לא באמת מדמיין שזה יקרה בבית הספר של הילדים שלו".
הרגע המרגש מבחינתה במסע לישראל היה כאמור הביקור בכותל. "התפרקתי שם. הרגשתי שאני קצת סוגרת מעגל עם הסיפור הזה. אמרתי תודה על זה שסמי יצא מזה בשלום, ושזכרי לא היה שם. ל־17 משפחות אחרות לא היה מזל כזה".
בנה של ונדי שלין, ג'ייקוב, לומד בכיתה י"א בתיכון דאגלס. היא בדיוק החלה עבודה חדשה שבועיים לפני האירוע הנורא. כשהטלפון שלה צלצל באמצע היום, היא היססה אם לענות. "מקום עבודה חדש, לא נעים. ואז אני רואה על הצג שג'ייקוב מתקשר. בסוף עניתי כמובן, כי אימא תמיד עונה לילדים". מהעבר השני דיווח לה בנה שיש יריות בבית הספר ושהוא ברח ונמצא בדרכו הביתה.
היא התקשרה מיד לבתה סמנתה, הלומדת בבניין סמוך. סמנתה הרגיעה אותה ואמרה שבית הספר ננעל, ואף אחד לא יוצא ובא ממנו. "עזבתי את העבודה ויצאתי מיד לכיוון הבית. הדרכים היו פקוקות מאוד, ולאט לאט הבנתי את גודל האסון".
חברתה הטובה ביותר של ונדי היא ג'ן גוטנברג, אימה של ג'יימי, תלמידת כיתה ט' שנהרגה מהירי. ג'יימי הייתה חברה טובה של ילדיה של ונדי. "ברור שהייתי אסירת תודה שהילדים שלי ניצלו, אבל לא הרגשתי שום תחושת רוגע ועד היום אני עם כאב אדיר. אני כמובן מלווה את ג'ן בכאב שלה". ונדי עונדת על ידה צמיד זיכרון, ועליו שמה של ג'יימי. "היא הייתה בת בית אצלנו, והיא נהרגה בגלל מטורף שאפשרו לו לשאת נשק. קשה לי מאוד לדבר על האירוע הזה, אבל חשוב לנו לא לשכוח את האנשים שאהבנו ואיבדנו. הקהילה שלנו מאוחדת במאבק למען בתי ספר בטוחים. אגב, מי שמוביל את המאבק הם כמה עורכי דין יהודים. הם לא רוצים שהמוות של הילדים יהיה לשווא".
איך את מסכמת את הנסיעה לישראל?
"מעולם לא הייתי כאן קודם, אבל הרגשתי שאני חוזרת הביתה. אני לא יכולה להסביר את זה. גדלתי במשפחה רפורמית, לא עשו לי בת־מצווה ולא הרגשתי קשר מיוחד ליהדות, ופתאום את באה לכאן ואת מבינה ומעריכה את העם הזה וגאה להיות יהודייה".
פמוטים מירושלים
חלק מהנשים מעידות כי מסע הקטל בבית הספר של ילדיהן הוא שעודד אותן לעשות מעשה ולבקר בישראל. "החיים שלי השתנו בעקבות האירוע", אומרת שרון קופר. "פעם חששתי לבוא לישראל, חשבתי שמסוכן כאן. אבל לצערי גיליתי שגם פלורידה איננה מקום בטוח. פה אזרחים נהרגים על ידי גורמים חיצוניים, לא פנימיים כמו בארצות הברית. בחיי היום־יום הפכתי דווקא לאדם יותר רגוע. כמו שמרים פרץ אמרה, החיים מקבלים פרופורציות. אני לא דורשת יותר ציונים מהילדים, ולא מתעצבנת מדברים שהם עושים. אני פשוט שמחה ומודה שהם נשארו בחיים".
שרון, חברותיה וילדיהן השתתפו בעצרות מחאה רבות נגד תפוצת הנשק בארה"ב, בהן 'הצעדה למען החיים' שנערכה בוושינגטון והסתיימה מול הבית הלבן. בעלה של שרון, עורך דין במקצועו, התלווה למשלחת תלמידים שהשתתפה בכנס שעסק ברפורמת הנשק בארצות הברית.
גייל מיריק, משתתפת נוספת במסע, שהתה בבית החולים שבו היא משמשת עובדת סוציאלית כאשר השמועות על הנעשה בבית הספר המקומי החלו לזרום. היא התחילה לחפש את בנה, אך מכיוון שהוא התחבא ללא הטלפון הנייד שלו, עברו עליה שעות ארוכות של חרדה עד שנוצר ביניהם קשר.
בעבור גייל זה איננו הביקור הראשון בישראל, אך הפעם, גם בעקבות האירוע הקשה שחוותה, היא הגיעה לכאן אחרת. "הייתי כאן בעבר, בצעירותי. כשאת נערה חשוב לך יותר מי נוסע איתך מאשר מה את רואה. היום כאימא אני מודעת יותר, מעריכה יותר, אחראית יותר, לכן זה מסע משנה חיים מבחינתי. הוא העלה לי המון תובנות על הזהות היהודית שלי ועל הקשר לישראל. המסע הזה גם לימד אותי להעריך את העם בישראל. אנחנו חווינו אירוע יחיד, וזה שיבש את כל שגרת החיים שלנו. אתם מתמודדים עם איומי טרור יומיומיים ועדיין בוחרים ללכת לעבודה ולבלות, זה מדהים".
איך האירוע השפיע על היום־יום שלך?
"אני מאוד חוששת לשלומם של ילדיי. אני פוגשת כל הזמן את ההורים השכולים, וזו תזכורת יומיומית למה שקרה. אני אסירת תודה היום על כל דבר, ושמחה על כל טרדה קטנה".
חברתה של גייל, ליסה וונק, ששני בניה ניצלו אף הם מהטבח, מוסיפה: "אני חושבת שזה גרם לכולנו להבין שברגע אחד חיים יכולים להשתנות, ולכן כדאי לנצל כל רגע בחיים. זו גם הסיבה שהצטרפתי למסע הזה".
ליסה לוקחת איתה מירושלים לפלורידה זוג פמוטים, והיא מקווה שתצליח להתמיד בהדלקתם מדי שבת. "אני יהודייה שלא עושה כלום במישור הפרקטי. כשהילדים היו קטנים ניסיתי לעשות ארוחות שבת וחג, כמו שהיו זכורות לי מבית סבא וסבתא שלי, אבל עם הזמן זה התמוסס. כשהילדים גדלו זה נהיה מסובך, כי לכל אחד העיסוקים שלו. אבל קניתי כאן זוג פמוטים וזו המחויבות שלי, להתחיל להדליק אותם מדי שבת. זה יזכיר לי בכל שבוע את ישראל, את ירושלים ואת המסורת שלנו". 
