"יש פה, משני הצדדים, בעיית הערכה שגויה של עוצמת המשבר והסכנה", אומרת אלה רינגל זמן קצר אחרי העברת החוק לצמצום עילת הסבירות. "רק אם הצדדים יבינו שאנחנו יכולים להגיע עד להתפרקות של החברה הישראלית הם יפעלו אחרת. תחשבי על חברה עסקית שעומדת בפני קריסה. המנהלים שלה מחויבים לעצור הכול ולמנוע את זה במשותף". כדי שזה יקרה במדינת ישראל, היא אומרת, חייבים לקרות שני מהלכים: בלימה שתבוא דרך הקמת ממשלת חירום לאומית לשנה, ובניית "בייס" פוליטי גדול שהיא קוראת לו "ברית המתונים". "הפוליטיקאים משני הצדדים ישלמו על ממשלת חירום מחיר פוליטי אדיר, אבל זה המהלך האחראי היחיד שימנע הידרדרות נוספת. הצעד הראשון הוא חירומי והוא בידי הפוליטיקאים. הצעד השני בידיים שלנו, בידי מי שמסוגלים להכיר זה בכאב של זה. זה מה שיבנה עוגנים משותפים לחברה הישראלית, ויאפשר לכולנו להתחיל לצעוד קדימה".
כשאתם מחיתם או תמכתם, צמתם או צקצקתם, רינגל הביטה בהתרחשויות מהצד, וקשה לומר שהייתה מופתעת. השבר הפנימי שלנו מתקדם לפי הספר, לא רק בסגנון אלא גם בתזמון שמונצח בשם הארגון שהיא מובילה: "הרבעון הרביעי". בעמוד הבית של הארגון מציינת כותרת בולטת ש"בפתחו של הרבעון הרביעי, מדינת ישראל היא מצד אחד הצלחה מסחררת, ומצד שני מצויה במשבר פוליטי־חברתי חסר תקדים, המאיים לקרוע את העם". ולנו יש הרי ניסיון בקריסת ממלכות בדיוק ברבעון הזה. "מלכות שלמה והחשמונאים התפרקו ברבעון הרביעי להקמתם, תמיד מסיבות פנימיות, תמיד בעידן שפע", אומרת רינגל. "שפע הוא ברכה שבאה עם עיוורון בצדה. הזרמים התת־קרקעיים יכולים לאיים והם באים בהפתעה. היום הם עלו על פני השטח, אבל בטמפרטורה כזו שקשה לטפל בהם. המשימה שלנו היא להבטיח שבפעם הראשונה בתולדותיה, ישראל תחגוג מאה שנים ראשונות, כשכל האזרחים מרגישים שייכות אליה".
זה לא פטנט שלנו, מתברר: משבר הרבעון הרביעי חוזר על עצמו במדינות, בארגונים ואפילו במפעלים משפחתיים. הנה הוא בתמצות אכזרי והכרחי: "הדור הראשון בא עם משימה ברורה, במקרה שלנו – להקים מדינה. הוויכוחים קשים אבל המצפן הכללי ברור. הדור הבא בונה תשתיות: הפרויקטים הלאומיים, המוסדות. יש עדיין משימה ברורה וגם חיבור לסיפור של הדור המייסד. הדור השלישי הוא זה שעושה הגדלה של כל מה שבנו לפניו: עוצמה צבאית וכלכלית, סטארט־אפ ניישן, הון אנושי. דברים מדהימים, אבל בשלב הזה כבר התרחקנו מהסיפור המקורי. ואז מגיע הרבעון הרביעי. בשלב הזה כבר השתנו המספרים והתודעה. אנשים מתחילים להגיד: סליחה, גם אני חלק מהסיפור, איפה אני בא לידי ביטוי?
"זה קריטי בחיים של אומה, אבל צריך לדעת לנהל את זה. האליטה הישנה אומרת בצדק ובעיוורון כאחד: מה רוצים מאיתנו? אנחנו מזמן לא בשלטון. הם מרגישים בהישרדות, עם הגב לקיר באופן הכי אמיתי שיש. בגדול, הם כבר שני עשורים לא בשלטון, אבל צריך לומר: גם להם יש אחריות לאירוע. הם בעמדות מפתח בכלכלה, בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה, ובגלל השליטה הזאת גם האליטה החדשה מרגישה עם הגב לקיר. כל אליטה נמצאת בתודעת הישרדות ובתחושה שהיא לא אחראית למה שקורה פה. במקביל, הסיפור המחבר נשחק – הדור המייסד איננו, וגם העולם השתנה".
"הרבעון הרביעי" הוקם בסוף מרץ 2022, לפני שמישהו דיבר על רפורמה, "כשבנט עומד בראש ממשלת השינוי שהיה נראה לנו שעומדת להשלים את ימיה. בכל זאת, הייתה לנו תחושה עמוקה בבטן שישראל נמצאת בצומת קריטי – רגע לפני חגיגות ה־75, אחרי משבר הקורונה וארבע מערכות בחירות משסעות". "לנו", כלומר – יואב הלר, אורי הרמן, איתן זליגר ורינגל עצמה. "כשממשלת השינוי קמה, חצי עם הרגיש גאולה, וחצי הרגיש שהלכה לו המדינה; אחרי כמה חודשים – אותו הדבר רק ההפך. אלה ביטויים לבעיית שורש עמוקה. הבעיה המרכזית שלנו היא קריסת האמון, קריסת הנכונות שלנו לייחס כוונות טובות".
זמן להכנסת אורחים
הנה אנחנו, יושבות על כוסות סודה תוססת, "נראות אחרת, חושבות אחרת, אבל מאמינות זו לזו שבאנו עם כוונות טובות ובלי שום כוונה להרוס את המדינה". אמון, לא הסכמה, היא מדגישה. "אמון זה לא אנשים שמתחבקים וזהו. אמון שווה כסף – אתה עושה עסקים עם מישהו שאין לך אמון בו? אנחנו בצניחה במדדי האמון שנים לא מעטות. זה לא סיפור של השנה האחרונה, זה עניין של עשורים. ולא, זה לא רק ביבי. הישארותו לא תושיע אותנו וגם לא לכתו. זה יותר גדול מביבי. תסתכלו על מה שקורה בגרמניה, בארה"ב, בבריטניה. הדמוקרטיות במערב כולן בקריסת אמון".
למה הפסקנו לתת אמון? בגדול, בגלל שלוש סיבות עיקריות: שינויים דמוגרפיים, טכנולוגיים וכלכליים. "הדמוגרפיה בישראל משתנה בענק. אבל דמוגרפיה היא לא איום, היא נתון. אנחנו, לצערי, מימין ומשמאל, התחלנו להתייחס אליה כאל איום. אנחנו טוענים רק שההשתנות הדמוגרפית מחייבת אותנו להבין מחדש מה הם העוגנים המשותפים שמחזיקים אותנו יחד". טכנולוגיה? "הצפת מידע היא ברכה, אבל מידע הוא לא ידע. מעמד המורים והרבנים, הרופאים והעיתונאים נשחק, והמידע נמצא בידיים לא מקצועיות. התלות המלאה בסוכן ידע לא טובה, אבל גם ההתפרקות המלאה ממנו לא טובה. בלי אמת בכלל, אנחנו אבודים לגמרי. זה מצע מצוין לפייק־ניוז".
תוסיפו לזה תיבת תהודה באדיבות מניפולציית האלגוריתמים והבינה המלאכותית, וקיבלנו קטסטרופה. "הכלכלה הביאה ברכה, ומצד שני הצמיחה לא מכלילה את כולם ובמדינת ישראל יש פערים ואי שוויון גדול, נתון שנמצא בהלימה גבוהה עם קריסת אמון. נכנסנו לרבעון הזה עם אתגרי ענק – הביטחון האישי והלאומי, יוקר המחיה, מערכת החינוך באתגר אדיר, הצפיפות, משבר אקלים. אפילו על הגבולות שלנו אנחנו חלוקים. ועם כל זה, ה־בעיה היא בעיית האמון". רגע, יש גם צד אופטימי לכל זה: "יש מדינות לא מעטות שהיו על סף מלחמת אזרחים ברבעון הרביעי, אבל אם בנקודת השבר הזו התעוררת בזמן, אתה יכול לפרוח ולמקסם את הפוטנציאל, אשכרה להפוך למדינת מופת. אתה חייב להסתכל על המציאות מלמעלה ולא מגובה השוחות, ואז להכיר את הפרטים ולסדר אותם נכון".
איך עושים את זה? "משנים את הכיוון מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה בונת אמון, פוליטיקה מכניסת אורחים". המודל מבוסס על ההגות המזרחית מסורתית, ועל המסורת היהודית ("אברהם אבינו היה מכניס האורחים הראשון"). בפוליטיקה של הכנסת אורחים כולם הם גם אורחים וגם מארחים, והאמת לא נמצאת רק אצל צד אחד. מטאפורה יפה לפוליטיקה שלנו היא שולחן שבת מסורתי. הילדים שונים מאוד: אחד התחרד, אחת יצאה בשאלה, אחד יצא מהארון ואחת מסורתית. ההורים כואבים את השונות, אבל זה לא משנה את העובדה שתמיד מתקיימים שלושה כללים: כולם באים לסעודה ללא יוצא מן הכלל; נותנים כבוד להורים; ולא חייבים לדבר רק על המחלוקות. "המאמץ הוא להביא את כולם מסביב לשולחן של הישראליות, לתת כבוד לממלכה בלי לפרק את מוסדות המדינה, ולא לדחוף כל הזמן את השונות מול העיניים, לא להתעקש להסביר כל הזמן כמה האחר לא מספיק יהודי, דמוקרטי או ציוני. השינוי הפוליטי הזה הוא אחריות שלנו".
כן, היא מדברת אלינו, האזרחים. "המערכת הפוליטית היא מקטבת, מכוונת לבייס, מסתכלת לטווח קצר. אנחנו האזרחים כוח השוק שקונה את המוצר המקטב הזה, ובעצם מתמרץ את הפוליטיקאים לחתור לקיטוב". זהו תוצר מתבקש של העובדה שכל הצדדים חשים בחרדה אמיתית וכנה – לזהות שלנו, לקיום. "ובמצב הישרדותי אני צריכה לנצח, אחרת את תנצחי אותי. אבל זה לא יחזיק. לא מדובר בעניין תיאורטי. זה עתיד הבנות שלי. אני משאירה להן מדינה שעסוקה כל הזמן בפוליטיקת זהויות וקיטוב. אני לא מתכוונת להשאיר להן מדינה כזו".
אז מה תכלס? תנועה אזרחית חוץ־פרלמנטרית? מפלגה פוליטית שמאחדת מגוון חברתי בברית של מתונים? איך זה יקרה?
"אנחנו חורשים את הארץ בהרצאות, במפגשים בסלון ובסמינרים. מאז ההקמה פגשנו באירועים שלנו יותר מ־40 אלף איש במפגש ישיר".
גם בימים בוערים האלה היא מתרוצצת בין כנסים בהשתתפות מאות מתעניינים ובין עשרות מפגשי סלון ברחבי הארץ. המפגש שלנו התקיים בהפסקת הצהריים של אחד הסמינרים הללו. מאות אנשים מכל הקשת החברתית בישראל יצאו מאולם ההרצאות היישר להפסקת האוכל, שעה ששתינו מביטות בהם מהצד. "זו תנועת המונים שצומחת מלמטה, ואנחנו הולכים לשנות את פני המערכת הפוליטית. אנחנו בונים מחדש את הבייס הישראלי הגדול, בייס מורכב. כשפוליטיקאי עתידי ינסה להבין איך למפלגה אחת מצביעים אנשים כל כך שונים – ליברלי מתון, ציוני־דתי מתון, מסורתי, ערבי, חרדי, כשהתמריצים שיקבל יהיו על הכנסת אורחים ולא על הכנעה, הפוליטיקאי יתחיל לחשוב אחרת על המפלגה שלו ועל קהל היעד שלה".
"פוליטיקה של ענווה אומרת שאף אחד לא יקבל את השלם"
ארבעת העקרונות של פוליטיקת הכנסת האורחים שמציע "הרבעון הרביעי" הם הסכמות רחבות על עקרונות העומק ובריתות חדשניות, פתרונות משותפים ולא ניצחונות מכניעים, פוליטיקה של ענווה שנפרדת מעידן "כל האמת אצלי", ופוליטיקה צופת פני עתיד שפנויה לעסוק במגמות גדולות, ולא כזו שמכבה שרפות ומבטיחה הבטחות שלא תעמוד בהן. "כשאתה מבטיח בבחירות שתביא הכול, במאה אחוז, אתה בהגדרה אומר שהיריב הפוליטי שלך יהיה באפס. גם אם נניח לבעיה הערכית שבזה, הרי בפעם הבאה מישהו אחר יהיה בשלטון, ואז הוא יהיה במאה ואתה באפס. איך זה מיטיב איתך ועם בוחריך? פוליטיקה של ענווה אומרת שאף אחד לא יקבל את השלם, אבל כולם יקבלו אחוזים גבוהים. ואז אפשר לדבר על פשרות ועל אמנה".
התיאוריה שובת לב, אבל אנחנו במצב חירום. איך אנחנו פותרים את הכאן ועכשיו?
"אם את רק מכבה שרפה בלי להבין למה פרצה, היא תידלק במהרה שוב. ב־1933, כשהמוני אמריקנים היו רעבים ללחם, רוזוולט עשה שלושה דברים: הקלה, שהיא טיפול מיידי בבעירה, אבל גם שיקום ורפורמות עומק".
אבל היום השיח שלנו שבוי בידי קיצונים, ואנחנו נגררים אחריהם.
"זה נכון לרוב הדמוקרטיות המערביות כרגע: מרכז הפרבולה הישראלית קרס, והקצוות הם אלו שמובילים. קצוות הם דבר חשוב, הם מחדדים את המרכז, והם קריטיים. אבל הם לא יכולים להיות על ההגה".
מה עושים עם המחלוקות הגדולות באמת – מדינה פלסטינית, כלכלה, גיוס חרדים?
"הבייס הישראלי הגדול יבנה מחדש את מה שקרס לנו – הסיפור או הברית הישראלית וכללי המשחק שלה. כדי לבנות אותם חייבים לצמצם את הקיטוב הרגשי שיש כיום בחברה הישראלית. כשתהיה ברית וכללי משחק, רק אז נוכל להכריע בסוגיות שהזכרת. אנחנו בפנטזיה שפוליטיקת ההכנעה היא זו שבה מכריעים. אבל בואי נראה את המציאות: הכרעות אסטרטגיות לטווח ארוך לא מתקבלות בהכנעה. הסיפור הוא לא השטחה והסכמה על כל דבר אלא בריאה מחודשת של העוגנים המשותפים וכללי המשחק. רק בתוכם תוכל להתקיים מחלוקת לשם שמיים, ורק אז יהיה אפשר להכריע. אף אחד אף פעם לא יקבל מאה אחוז מרצונו. אבל לא תהיה תחושת סוף העולם מכל החלטה".
