"אם לא נחזור לעזה, העפיפונים יהיו שוב טילים"

כל סוגת טרור חדשה המגיחה מבית היוצר העזתי, מעמיקה עוד את תחושת התסכול האופפת את התאריכים לציון העקירה מגוש קטיף. ממחישה יותר עד כמה הייתה זו טעות מהדהדת. השנה, הימים הללו שלפני ואחרי תשעה באב, מצוינים לצד השדות המפויחים הצובעים בשחור את עוטף עזה.

ולמרות זאת, בביתו שבניצן, בחדר עמוס מרצפה עד תקרה במדפי ספרים, יושב הרב יגאל קמינצקי, ומסרב להשתמש אפילו בקמצוץ של "אמרנו לכם".

"אנחנו לא יכולים לשפוך את התינוק עם המים. השריפות והצרות של הדרום הן לא של הדרום. הן הצרות של כולנו. אני לא שמח לאיד ולא שום דבר. היום כולם מבינים שהגירוש היה טעות. אני לא צריך את ההוכחות הביטחוניות האלו לכך שזו הייתה טעות. לא ישבנו שם כי זה היה חשוב ביטחונית. ישבנו שם כי זו ארץ השם, ואנחנו מצווים למסור עליה את הנפש ולחיות בה. צריך לדבר בעברית צחה וברורה ולומר שזו ארץ השם, שאנחנו עם השם. כמו שהאוונגליסטים, להבדיל, רוצים לשמוע מאיתנו. צריך רק לפתוח תנ"ך ולראות למי זה שייך".

במשך 25 שנה הוא כיהן כרב המועצה האזורית חבל עזה, לצד הרב יוסף אלנקווה. כיום הוא ראש מרכז 'תורה ומדינה' שבניצן, רב של קהילה אחת מבין הקהילות שם וחבר מרכז מפלגת תקומה.

יש גישה שלפיה אחד מלקחי העקירה הוא לדבר בשפה שהעם מבין. כשאתה מדבר על ארץ השם, אולי לא כולם מתחברים.
"עד היום לא דיברנו בשפה הזאת, דיברנו ביטחון וביטחון, וזה לא הלך. ומניסיון, כשמדברים אמת – יש לה כוח ועוצמה. העולם מצפה לרוח הזאת, עם ישראל מצפה מאיתנו לרוח הזאת, אנחנו מצפים מעצמנו לרוח הזאת. אנחנו צריכים לבנות את קומת הרוח".

13 שנה אחרי ההתנתקות, ריאלי לחשוב שעוד נשוב?
"היום זה הכי ריאלי. היום ממש, בזמן שאנחנו מדברים, יש אימון צבאי, תרחיש לכיבוש רצועת עזה. זה לא סתם. לא תהיה ברירה אלא לחזור לחבל עזה, ואז ממילא גם נבנה שם יישובים. קמה תנועה מתוך ועד מתיישבי גוש קטיף בשם 'הביתה'. ברור שזה יקרה, אין ספק בכך.

"הרי מה יעשו אחרת? כבר היו צוק איתן ועופרת יצוקה, והכול חזר לאותו מצב. שלום לא יהיה איתם, כבר נתנו להם הכול. 'הם שם ואנחנו כאן'. המצרים לא לוקחים את זה. תמיד אמרו שעזה תקועה לנו כמו עצם בגרון. ועד שלא נשוב, היא תמשיך להיות תקועה. צריך לחזור למה שהיה לפני הסכמי אוסלו".

הוא מעלה זיכרונות מימיו הראשונים של הגוש. "אני עוד הסתובבתי עם הילדים בחאן־יונס. היינו קונים שם, הם היו באים אלינו. טיפולי שיניים בג'בליה. זה קרה, אלו לא המצאות. אם לא נחזור לתוך עזה, בסופו של דבר העפיפונים יהיו שוב טילים. אי־אפשר לשחק בזה. אין פתרון אחר. וזה לא אנחנו שנחזור, זה עם ישראל. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שכל מקום שבו דרכנו יהיה שלנו. ודאי מקום שבו בנינו ומסרנו את הנפש".

אז לכאורה גם לא היה צריך להיעקר משם.
"זה לא כתוב. אני לא יודע מתי זה יקרה ואיך, אבל את רואה שאת גוש עציון עזבנו וחזרנו. את רואה שבחבל עזה כבר היינו באופן צבאי שלוש פעמים מאז. אני לא יודע את דרכיו של הקב"ה. אני לא נביא ולא בן נביא, לא יודע אם יקרה בימיי או בימי הבן שלי או הנכד שלי. אבל ברור לי שזה יקרה. גם לפני מלחמת ששת הימים לא האמינו שנחזור לכל המקומות. יש הנהגת השם בעולם".

מסכנים, ועדיין אויבים

הרב קמינצקי מזכיר את מדד המדינות הטובות ביותר לשנת 2017 שפורסם לאחרונה, ובו צוינה ישראל כמדינה השמינית בעוצמתה. "את מבינה מה זה? מסביב יהום הסער ואנחנו פה חיים. כמה אנשים יושבים עכשיו במזרח התיכון בנחת במזגן כמו שאנחנו עכשיו? האזור שלנו מלא באנשים רדופים, בורחים. עם ישראל חזר אחרי אלפיים שנה לארצו, ולמרות הכול יושב פה לבטח".

כלומר, לשכניך ששדותיהם נשרפים אתה אומר – צריך לגלות כוח עמידה?
"ודאי. לא צריך אותי בשביל זה. לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה היה כוח עמידה. אנחנו קטנים לעומת החלוצים שייסדו את המדינה. תמיד התמודדו עם קשיים".

לעקורי הגוש יש היום שיג ושיח עם קיבוצי עוטף עזה?
"יש שם הרבה יותר פתיחות. בכרם־שלום יש היום גרעין משותף של דתיים וחילונים. זה מקום שהיה סמל השמאל, אז כן, קורים דברים. יש צימאון לדברים אחרים".

ומנקודת המבט שלך, הכעס שהיה אצל חלק מהמגורשים על המדינה, התפוגג במשך השנים?
"בסופו של דבר אנשים חוזרים לאמונה. לא יעזור כלום. אחרי הגירוש היו כאלו שלא רצו לומר תפילה לשלום המדינה. היום אני לא מכיר מי שלא אומר. אחרי הגירוש היו הרבה בני נוער שלא רצו להתגייס. כולם בסוף התגייסו. יש אמונה בעם הזה, ויש נפילות. כמו אחרי כל אסון, לוקח זמן עד שמעכלים ועד שמבינים ועד שמשתקמים. בסוף המדינה היא לא 'שלהם'. היא שלנו. והתפקיד שלנו הוא להמשיך לבנות. זה חלק מהגאולה".

אני שואלת אם יש מחילה לאריאל שרון, והרב קמינצקי משיב כי "יש מישור פרטי ויש מישור לאומי. במישור הלאומי, מי אני בכלל. הקב"ה יטפל בו. במישור הפרטי – כל אחד יכול לומר אם הוא כן סולח או לא סולח, אין לזה באמת משמעות".

מה דעתך על הקלות הומניטריות לרצועת עזה בתמורה להשבת גופות החיילים?
"באופן הפשוט, הם אויבים ואנחנו לא מרחמים עליהם. לא עליהם ולא על אלו בסוריה. אלו שונאים שלנו ואלו שונאים. הרי ברגע שירווח להם, הם שוב יפנו את הנשק שלהם כלפינו. אז על מי אתה מרחם? אבל תמורת גופות, אלו חשבונות אחרים שמדינה יכולה לעשות. אם זה משפיע על החוסן של הצבא או שיקולים אחרים, מותר למדינה לערוך את חשבונותיה. עם זאת, מבחינה הלכתית אני לא חושב שצריך לתת משהו תמורת גופה".

השיקום הנפשי הכי קשה

רחובות השכונה של משפחת קמינצקי בניצן נושאים את שמותיהם של יישובי גוש קטיף. לצד הבתים שכבר עומדים על מקומם כמה שנים הספיקו לצמוח גינות מוריקות. ובכל זאת, הימים הקרובים יהיו בעבור התושבים כאן כמו ימי אבל על אהוב שנפטר. ימים של כבדות. של התכנסות. של זיכרון.

"כמו בכל אבל, לאט לאט בונים מחדש, וברוך השם הקהילות כבר עצמאיות. אבל זו שריטה עמוקה שאי־אפשר לשכוח. יש שלושה מישורים של חורבן. מישור אחד הוא הבית הפיזי, השני הוא חורבן הפרנסה והשלישי הוא החורבן הרוחני, הנפשי. בין שלושתם, ההתמודדות עם אובדן הבית היא הכי פחות בעייתית. גרנו אמנם כמה חודשים בבית מלון, מקום שבו אנשים חשו כי אין להם בעבור מה לקום בבוקר. אחרי זה הגענו לקרוונים, אפשר להסתדר, זה לא סוף העולם. ואז נבנו בתים. לעומת זאת, הבעיה של פרנסה היא עדיין בעיה מאוד גדולה. חלק מהאנשים לא חזרו לעבודה. רוב החקלאים לא חזרו לעבודה. מדובר באנשים בני גילי, בין 60 ל־70, שלפני עשר שנים איש לא קיבל אותם לעבודה בשל גילם.

"וקשה אפילו יותר מהפרנסה הוא השיקום הנפשי. אפשר לומר שזר לא יבין זאת. אני הייתי בזמנו בין המוחים נגד הנסיגה בסיני. הייתי אז הרב של גני־טל בגוש קטיף, ובתום הפינוי העמיסו אותי לאוטובוס. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית בבאר־שבע ראיתי משפחה, אבא, אימא וילדים שפונו, יורדים גם הם מהאוטובוס. שאלתי אותם לאן הם הולכים, והם ענו שהם לא יודעים. לקחתי אותם אליי לגני־טל, והם גרו אצלי בסלון תקופה מסוימת. הייתי בטוח אז שאני מבין מה זה גירוש. אבל רק אחרי שגירשו אותי מהבית שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר. זה מזעזע לומר, אבל שלוש אימהות שכולות שונות אמרו לי שהגירוש היה להן קשה יותר מהשכול.

"מה שאני מנסה לנתח לעצמי זה שחיים הם חיבורים. אתה מחובר לאישה, לילדים, לחברים, לבית כנסת, לקהילה, לרכוש, לעבודה, כל אלו חיים. אם אחד מהחיבורים ניתק, אתה עושה מעקפים. אבל כשברגע אחד מנתקים לך את כל החיבורים, זו מכה. אתה שוכב בחדר מלון כמו מת־חי. לא יודע בשביל מה לקום. איפה החיים שלי, איפה העבודה שלי. בשנייה אחת הכול נעלם. זה פגע גם בקשרים שבתוך משפחות. מאוד לא פשוט".

ולקהילה כקהילה, יש תקומה?
"רוב הקהילות לא חזרו למצבן המקורי, אבל הקהילות נבנות. יש היום 21 קהילות שנבנו על גבי הגירוש. יש קהילות שהצליחו להשתקם יפה מאוד, אבל בשום מקום זה לא אותו דבר. יש שתי קהילות שאני חושב שחזרו למקום שלהן, קטיף ונצר־חזני. הן שמרו על מסגרת של קהילה עם רוב התושבים. רוב היישובים האחרים התפרקו. כפר־דרום התפרק. נווה־דקלים חצי פה וחצי במקומות אחרים. מנסים לגבש מחדש וזה קשה מאוד. בגוש קטיף החיים הקהילתיים היו סביב ערך, תוכן משותף.

"היה ויכוח אחרי הגירוש בין התושבים האידיאולוגים – 'מה השם אלוקיך שואל מעמך'. לאן זה צריך להוביל אותנו. היו שאמרו – אנחנו נראה להם שאנחנו ממשיכים עם הציונות ובונים, והלכו למקומות כמו חלוצה ולכיש. חלק הלכו להתחבר לעם ישראל, כמו נצרים באריאל. אנחנו באנו למקום שחשבנו שאנחנו הולכים להתחבר ו… להגיד שזה פשוט להתחבר לעם ישראל? זה לא תמיד קל", הוא מסכם במשפט זהיר חיכוכים שהתגלעו בין יישובים קולטים לעקורי הגוש.

"בגוש קטיף הקהילה הייתה משהו מאוד עוצמתי. עד היום אם אני פוגש מישהו מהגוש שלא ראיתי כמה שנים, זו שמחה כמו לפגוש משפחה. בזמנו במלון, כשנתנו לנו מפתחות להיכנס לקרוונים, היו כאלה שאמרו להם שהם לא בקריטריון ולא מקבלים. אמרנו שאנחנו לא זזים עד שנותנים לכולם. כך היה גם בהגרלות למגרשים בניצן. אמרנו שאנחנו לא משתתפים עד שלא כולם זכאים. ניסו אז לפעול מעל ראשי הקהילות, והזמינו את כולם להגרלה באולם וכל גדולי מנהלת סל"ע ומשרד השיכון באו, ואף אחד מהתושבים לא הגיע. המארגנים היו בהלם. כשאמרתי להם שאנחנו לא מוכנים לזוז עד שכולם יקבלו, אמרה לי שם מישהי, 'אתם מוכנים לפגוע בילדים שלכם בגלל השטיקים האלה?' עניתי שההפך – מבחינתנו זה שיא החינוך, לא משאירים פצועים בשטח.

"צריך להבין. בשנות הלחימה בגוש קטיף קברנו קרוב לחצי אחוז מהאוכלוסייה, ובכל זאת כמעט לא הייתה משפחה שעזבה על רקע ביטחוני. זו עוצמה. היו אפילו כאלו שעזבו וחזרו. זר לא יבין זאת. כמו שלא יבינו מה זה גירוש, כך זר לא יבין את החיים בגוש קטיף. זה היה כמו גן עדן. תגידי לי – אתה מספר על טרור וקשיים, אז איך גן עדן? אבל אני חושב שמשמעות החיים שם נתנה כוח ועצמה וחיים וחיוניות. אתה יודע שהחיים הם לא סתם. גן עדן, כי ראינו מראות אלוקים ממש. באנו למקום שהיה מדבר צייה וצלמוות כפשוטו. חולות נודדים. ובחול הזה צמחה חקלאות מדהימה. חול שצימח קודש. אתה רואה את 'הקץ המגולה' בעיניים. הגיע פעם מדריך חקלאי לגני־טל ולא האמין לנו שיש שם דשא שצומח על חול".

ההתיישבות הכתה גלים

עם השנים מתעוררות מחשבות על אופן ניהול המאבק?
"תראי, במטה המאבק חטפנו מכל הצדדים, גם אחרי הגירוש. עד היום יש כאלו שמאשימים אותי, אותנו, במטה, שהיו יכולים לקבל הרבה יותר כספים ופיצויים. בימית קיבלו פי עשרה ממה שקיבלנו בגוש. לא הסכמנו לפני כן לנהל משא ומתן מול המנהלת בשום פנים ואופן. מצד שני, היו כאלו שהאשימו אותנו שזה מאבק מינורי מדי ושצריך יותר כוח. בסופו של דבר עשינו מה שחשבנו לנכון ואמיתי. לא הצליחו לעצור את הגירוש, אבל עשו דברים מדהימים. כמו 'השרשרת הישראלית' למשל, שרשרת אנושית מגוש קטיף לירושלים. ירון לונדון ראיין אותי יומיים לפני השרשרת, ושאל אם אנחנו נורמלים. אמר שצריך רבע מיליון איש לזה. והרמנו את הדבר העצום הזה בתוך שלושה שבועות. לא חברת הפקה ארגנה, אנשים פשוטים. או 'פנים אל פנים'. עברנו עם 15 אלף מתנדבים ב־350 אלף בתי אב. אלו מספרים עצומים. או הצבע הכתום. מבחינתנו זו הצלחה חינוכית אבל 'דה־מרקר' הגדיר זאת כמקום ראשון בהצלחה שיווקית.

"גם בנוגע למועצת יש"ע. בסך הכול מדובר באנשים צדיקים שחשבו שהם עושים הכי טוב שאפשר. מי שהכריע בסופו של דבר לא לפרוץ בכפר־מימון היה הרב אברום שפירא זצ"ל, ואני אומר שאם היו פורצים, היו עשרות הרוגים. חד וחלק. היו שם צלפים. אנשים היו רומסים זה את זה. היו לנו ויכוחים עם מועצת יש"ע, לא הסכמנו על כל דבר, אבל הם עשו הכי טוב שהם יכולים. כל האמירות האלו של 'הם בוגדים', מי אתם בכלל שתדברו עליהם ככה?

"במבט לאחור, אני באמת לא יודע מה היה אפשר לעשות אחרת. מה, לירות בחיילים? להוריד עליהם פטיש? ברור שלא. מצד שני, אני לא הייתי מוכן לקום וללכת. אני חושב שזה חילול השם נורא, וצריך להיאבק, אבל בגבולות הגזרה שיש. מלבד זאת, העובדה שאחרי שכבר נגזר הגירוש הוא הסתיים כך, זו סייעתא דשמיא".

סייעתא דשמיא?
"בהחלט. בלי אלטלנה 2, בלי נפגעים, בלי מלחמת אחים. היו יכולים להיות פה הרוגים. היו יכולים לקרות דברים נוראיים. כבר שוכחים, אבל היו עשרות כתבות ומאמרי שטנה לפני כן על מה שעומד לקרות, שהתקבלו ברצינות. פתחו את מחסני החירום בסורוקה כי חששו ל־500 הרוגים. הגירוש הזה היה איום ונורא, אבל היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

"בסופו של דבר, אי־אפשר לבחור בין גוף לנשמה. צריך להתחבר לארץ ישראל וגם לעם ישראל. אם לא היינו מתנחלים בבתים, לא היינו מתנחלים גם בלבבות. לפני מלחמת ששת הימים, הציבור הדתי־לאומי בקושי היה קיים. ההתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה היא שנתנה לו כוח לעשות. 'מכון התורה והארץ' שהקמנו, למשל, לא היה יכול לקום בירושלים. כל המכינות, כל הגרעינים, הכוח להקים אותם צמח מההתיישבות. כל אחד צריך לעשות מה שהוא יודע הכי טוב. אתה יודע להתיישב – תתיישב, אתה יודע להתחבר – תתחבר. אם כל אחד יפעל לשם שמיים במקום שלו, זו הגאולה.

"אחרי הגירוש הקמנו את 'מרימים את הדגל', גוף שעשה דברים מדהימים בלי שידעו עליו. ייסדנו מצעדי דגלים ביום ירושלים בערים שונות ברחבי הארץ. פעלנו גם בשדרות. גילינו שבציבור הדתי־לאומי יש עוצמות אדירות".