ספר דברים מצייר את המדבר לא כמקום צחיח אלא כמרחב של התגלות

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

קולו של משה מתגלגל ממרומי הר נבו. הוא מתאר את מסעו של עם ישראל ממדבר סיני לערבות מואב, שהוא למעשה מסעו של העם מהר חורב הצחיח והמדברי לארץ הנושבת והמובטחת.

אין להתכחש, עם של ארץ נושבת אנחנו. הבו לנו בוסתנים, בורות מים, חקלאות הררית. מדבר? אולי כאזור מרעה שבו מדבירים־מנהיגים את הצאן. אבל ציה וצלמוות? פחות.

תיאורי המדבר בתורה, בנביאים ובכתובים אינם מעוררים תיאבון, בלשון המעטה. מתוארים בהם קושי, צחיחות, סכנה. שומר נפשו ירחק. עם ישראל מתלונן: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (במדבר כ, ה). גם המדרשים לא נותרו חייבים: "ואמר ר' ירמיה בר אלעזר שלשה שערים לגיהנום: אחד במדבר, אחד בים ואחד בירושלים" (בבלי עירובין יט, א).

לעומת זאת, ספר דברים מציג תפיסה אחרת של המדבר, מקום שבו הקב"ה נושא את עם ישראל ומלווה אותו באופן צמוד: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (א, לא). "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ… לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כט, ג-ה).

נראה ששורשיה של התפיסה הזו נעוצים במעמד הסנה, כאשר משה פוגש את אלוהים בלב המדבר. בפרשתנו אומר משה: "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם" (א, יט). נראה שלא בכדי נבחרו המילים "הגדול והנורא", כתזכורת ללבת האש בסנה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה" (שמות ג, ג). בעיני משה, המדבר כולו הוא זירת הסנה שבו התגלה הקב"ה ובישר את בשורת ההצלה הישועה. המדבר של משה הוא מקום מלא עוצמה. ריק גדול המתמלא אותות ומופתים, ביטחון בה' ואמונת חסדיו.

ממלכת הניגודים

עד כמה חוויותיו האישיות של משה השפיעו על תפיסתו את המדבר? בעבור המטיילים בהר הגבוה בסיני, הקשר ברור: הר חורב טומן בנקיקיו את ההנגדה בין ארץ צייה לארץ נושבת, בין הריק האנושי לחקלאות הררית. מצד אחד הרי גרניט עצומים, משטחי סלע צחיחים, פסגות נישאות על שממה מופשטת. מצד שני עצי פרי: רימון, תאנה וגפן מלבלבים בבוסתנים עתיקים, גבי מים קרירים ומפכים, בארות שופעי חיים, אדמת סחף פורייה בשפכי הנחלים, חקלאים הרריים המעבדים חלקות במקומות נידחים ומוציאים לחם ופרי מהארץ.

ההולך במדבר סיני חווה את ההנגדה הזו על בשרו. חום גוף לוהט בשעות הליכה מדברית, ולעומתם צל אבן קריר; בריכות מים צוננות ולילות צינה זרועי כוכבים. מדבר סיני ידע פריחה בתקופות היסטוריות שונות ונזנח בתקופות אחרות. הפוטנציאל תמיד היה שם, חיכה לאדם המתיישב, כזה שאינו עובר מדבר ומברך הגומל, אלא מוכן להתמודד עם איתני הטבע ולהוציא את לחמו ומימיו ממנו.

את כל זה הכיר משה מקרוב, על עדרו ועל משפחתו. דרך חוויותיו האישיות בהר סיני, הוא הבין את סגולותיו האדירות של המדבר כתשתית לשאת את העם בחיקו "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב).

כאן במדבר הזה הוליכו עמוד הענן והאש את העם, שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה ארבעים שנה. פוטנציאל האמונה הצרופה וההתקשרות מסוגל להפוך את המדבר לאבן שואבת ומאמינה.

שטח הפקר

עיני העם ראו את המדבר והתקשו במה שהמדרש דורש מאיתנו:

הקיפן במדבר ארבעים שנה. אמר הקב"ה: אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו – מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה. אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן (תנחומא בשלח, א).

בעקבות רעיית צאן חותנו הכיר משה את התכונה הזו, את ההפקר שבמדבר, את האמונה שבאר מים תגיע ותרווה צמאון, את צל האבן והעץ המקררים את ההולך, את רכסי הגרניט וים הכוכבים המדגישים את אפסותו של האדם ביקום והכרתו בקונו. על פי הפסיכולוג הנודע אריך פרום, לנדודי המדבר תפקיד חשוב בהכנה לחיי חירות:

המדבר הוא הסמל החשוב ביותר לשחרור זה. המדבר אינו בית. אין בו ערים. אין בו רכוש. זהו מקומם של נוודים שיש להם מה שהם צריכים לו, ומה שהם צריכים לו אינו אלא צורכי החיים ההכרחיים, לא נכסים… חיים במדבר כהכנה לחיי חרות" (בעלנות או מימוש עצמי, עמ' 59).

והעם? כפי שמתארת פרשת דברים, מפנה את גבו למדבר ונושא את נפשו לרשת את הארץ הנושבת. הוא כמֵה להפוך ארץ ציה לששון, ומדבר לגן רווה:

מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה (דוד בן־גוריון, משמעות הנגב).

על כך הזהיר משה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (ד, ט). מה ראו עינינו? מדבר גדול ונורא, שכל כולו הפקר, עוצמות וחיבור לקונה שמיים וארץ.

חיליק אברג'ל הוא סמנכ"ל חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע