"עד לא מזמן בכיתי על מחבלים"

"הייתה לנו וילה פרטית עם גינה, בריכה וחוות סוסים. זה היה מקום גדול מאוד שבו גרנו המשפחה שלי, יחד עם המשפחה של דוד שלי ועם סבא וסבתא", היא מספרת, והזכרונות הנעימים מעלים חיוך על פניה. "למשפחה שלנו היה מפעל גדול לייצור רהיטים. הם בנו לאנשים אמידים ארונות, שולחנות ושידות מיוחדות. הדלתות בעלות פיתוחי העץ היו שם דבר. היינו משפחה מיוחדת ומאוחדת. אח של אבא שלי התחתן עם אחות של אמא שלי, גדלתי עם שלושת האחים שלי, ועוד בני דודים. סבא וסבתא שלי חינכו אותנו מגיל צעיר. זה היה בית פתוח וליברלי. חיינו כמוסלמים, אבל לא התערבבנו עם השכנים מסביב".

מאיסה זוכרת טקסים מוזרים שהתקיימו בבית, שלא הבינה את פשרם. "ביום שישי סבתא שלי הייתה ניגשת לשולחן בפינת החדר, מדליקה שני נרות ומכסה את פניה. אחר כך היינו נאספים לארוחה משפחתית גדולה. לפעמים סבא היה אומר כמה מילים שלא הבנתי על כוס מיוחדת, ומחלק לכולם לשתות. מבחינתי זה היה עוד אחד מהאירועים המשפחתיים שנהגנו לקיים. בתחילת החורף הייתה ארוחה שבה חילקו תפוח בדבש. זה היה טעים מאוד. לא התלוננתי ולא שאלתי שאלות מיותרות. המשפחה הייתה מלוכדת. אנחנו הילדים שיחקנו, גדלנו ולמדנו יחד בבית הספר היסודי של האחים המוסלמים באלכסנדריה".

היא פורעת את שערה הארוך ומרבה לשחק בו במשך הריאיון. אולי ביטוי לחופש שהיא נהנית ממנו כיום ושהיה זר לה בעבר. בבית הספר היא לבשה, ככל חברותיה, חיג'אב שכיסה את שערה, והאזינה לשיעורי דת ואסלאם על ההיסטוריה של מצרים ועל הנביא מוחמד. "בכל יום כשחזרתי הביתה, אפילו עוד ברחוב, הייתי מסירה את החיג'אב ומפזרת את שערי. שנאתי את בית הספר ואת שיעורי הדת. האלימות שם הייתה דבר שבשגרה. על כל דבר קטן כמו טעות, מילה לא במקום או סתם כשהתחשק למורה – היינו מקבלים מכות. לא הסבירו לנו מה מותר ומה אסור. במקום ללמד אותנו היו מרביצים ומושכים בשערות ובאוזניים, ואפילו זורקים על התלמידים כיסאות. הילדים למדו מהמורים ובהפסקות הם היו מרביצים, במקום לנסות לדבר כדי לפתור בעיות. עד כיתה ד' למדתי שם. סיפרתי להורים על היחס הקשה, אבל לא ממש הייתה ברירה. זה היה בית הספר הקרוב לבית, וההורים היו עסוקים במפעל".

אלכסנדריה, שנוסדה בשנת 334 לספירה על ידי אלכסנדר מוקדון, היא עיר מסחר מרכזית זה אלפי שנים. בעת העתיקה התקיימה בעיר קהילה יהודית מפוארת, המתוארת גם בספרות חז"ל. במהלך השנים היא הידלדלה, אך במאה ה־19 שבה וגדלה. בשנות הארבעים של המאה העשרים התגוררו באלכסנדריה כ־15 אלף יהודים, אך בשנים שלאחר הקמת המדינה עלו רובם לישראל. בשכונה שבה התגוררה משפחתה של מאיסה לא נותרו כמעט יהודים. היהודים הבודדים שנותרו בעיר, חיו לבדם. בשנות התשעים, שבהן גדלה מאיסה באלכסנדריה, היו בית הכנסת המפורסם 'אליהו הנביא' ובית הספר של הקהילה שוממים.

בבית הספר המוסלמי למדה מאיסה על פסגת הרוע שבעולם: היהדות והציונות. "למדנו שהיהודים הם צאצאי קופים וחזירים ושיש להם קרניים, זנב ואף גדול. באמת ובתמים האמנתי בזה. גם כשהתבגרתי ועברתי ללמוד בבית ספר נוצרי קופטי, שהיה פתוח יותר, היהודים נשארו מבחינתי השטן בהתגלמותו. לא ידעתי שהוריי, סבי וסבתי ניהלו קשרים עם היהודים המעטים באלכסנדריה. הם הסתירו את זה כדי שלא נספר לחברים בבית הספר ונסתכן".

לילה שחור

בשנת 2005 השתנו חייה של מאיסה, לאחר שאחיו הצעיר של אביה עלה בסתר לישראל, למד בישיבה והתגייס לצנחנים. היא לא ידעה על כך דבר, עד אותו יום שבו מוסלמים קנאים הגיעו לסגור חשבון עם המשפחה היהודית. "השמועה על הדוד שלי הגיעה איכשהו לסלפים, זרם מוסלמי קיצוני שיש לו נוכחות משמעותית במצרים. בשעת לילה מוקדמת, כשישבנו כל המשפחה בבית, נשמעו לפתע צעקות מבחוץ. אני זוכרת את זה עד היום. הצצתי מהחלון וראיתי אותם. שלושים איש לבושים בלבן, עם זקנים ארוכים וכיפות לבנות גדולות. הם החזיקו לפידים בוערים, צעקו 'מוות ליהודים', והתחילו להתקרב לבית. סבא שלי, אבי ואחיו ברחו מדלת אחורית, האחים שלי ובני הדודים עלו לעליית הגג להתחבא. אנחנו, הנשים, נשארנו למטה מתוך מחשבה שלא יפגעו בנו, בנות המין החלש.

"הסלפים המשולהבים דפקו על הדלת עם מקלות, קרשים וכל מה שיכלו, עד שפרצו אותה. כשנכנסו לבית הם הרסו את הכול. שברו זכוכיות, שולחנות, ארונות וכיסאות ועשו חורבן גדול, תוך שהם צועקים 'יהודים החוצה'. היינו בטוחים שהם יעשו בנו לינץ'. אמא שלי ניסתה לדבר איתם ולהסביר להם שהגברים לא בבית. הם הכו אותה בראש עד שאיבדה את הכרתה. אני זוכרת שראיתי אותה מהקומה העליונה, שוכבת על הארץ ללא תנועה וראשה מלא בדם. הייתי בטוחה שהיא מתה.

"ואז הם עלו למעלה לעליית הגג ומצאו את האחים שלי ובני הדודים. הם הורידו אותם למטה בצעקות. התחבאתי בחדר טוב טוב, ואז שמעתי יריות של אקדח. הייתי בטוחה שגם הם מתו. בכיתי בשקט, שלא ישמעו ויגלו אותי. אחרי זמן שנמשך כמו נצח, הפורעים עזבו את הבית. יצאתי מהמחבוא ואז ראיתי שהם בסדר. הסלפים משכו את אמא שלי החוצה לחצר, והשאירו אותה שוכבת שם. התחלתי לצעוק לעזרה. הגברים חזרו הביתה יחד עם משטרה. השוטרים שמעו את התלונות שלנו, חקרו ובדקו, וכמובן לא מצאו את האשמים.

"בסוף הלילה השחור הזה סבא כינס את כולנו, הילדים, בתוך המהומה והבלגן שעד לפני רגע היה הבית היפה שלנו, וסיפר לנו מדוע רדפו אותנו. הוא גילה לנו שאנחנו יהודים. עולמי חרב עליי. כל החינוך שקיבלתי בבית הספר, בחברה שבה הסתובבתי ובשירים ששמעתי ברדיו ובטלוויזיה היה שהיהודים הם חיות ולא בני אדם. אני זוכרת שבתקופת האינתיפאדה, אחרי שאריאל שרון עלה להר הבית, היינו משתתפים בהפגנות למען הפלסטינים. שרנו את השיר שנכתב למען מוחמד א־דורה מעזה, ובוכים יחד איתו. ופתאום אני יהודייה. מיששתי את האף שלי לבדוק אם הוא ארוך. הסתכלתי על עצמי במראה ולא האמנתי שזה קורה לי. ילדה בת 15 שמבינה שכל החיים שלה הם בשקר".

"קראו לי פרעה"

בעקבות הפוגרום החליטו הוריה של מאיסה שעליהם לעזוב את מצרים ולעלות לישראל. הם לא חשו בטוחים להישאר במקום שבו רוצים לרצוח אותם רק בגלל יהדותם. "הפסקנו ללכת לבית הספר כי פחדנו שיפגעו בנו", היא ממשיכה בסיפורה. "דוד שלי העלה את הרעיון לעלות לישראל, וסבא ואבא תמכו. אנחנו הילדים, ובמיוחד אני ובת דודתי שצעירה ממני בשנה, התנגדנו. כעסנו עליהם שלא סיפרו לנו קודם לכן. רצינו להישאר בבית, רצינו את החיים שהיו לנו לפני שידענו שאנחנו יהודיות. כשאמרו לי 'ישראל' דמיינתי את המציאות הכי נוראית: אנשים מסתובבים במדים ירוקים עם קסדות ונשק, או אנשים עם פאות, אף ארוך וזקנים שחורים. יהודים שהולכים ברחוב עם קרניים וזנב בין הרגליים. עד כמה שטיפשי לחשוב שזה יכול להיות מציאותי, שטיפת המוח שעוברים שם היא חזקה כל כך, שאתה באמת מאמין שככה נראים יהודים".

העזיבה הייתה פתאומית. כיוון שלא הייתה אפשרות לצאת ממצרים עם רכוש, כל אחד מבני המשפחה הכניס כמה חפצים למזוודתו ועלה על המטוס. התחנה הראשונה הייתה טורקיה. "חשבנו שההורים שלנו יחזרו לקחת את שאר הדברים, אז ארזנו מעט חפצים ועלינו למטוס לטורקיה. היינו שם ארבעה חודשים, בלי להסתובב הרבה מחוץ לבית. רב אחד שהיה בקשר עם דוד שלי ועסק בסיוע לעולים חדשים הדריך אותנו".

מטורקיה הם הגיעו לירושלים, בירת ישראל, וכאן שונה שמה למאירה. "שכרנו בית בארמון־הנציב, ומשם עברנו ממקום למקום בעיר. זה היה קשה מאוד. ממציאות שבה יש תמיד הכול, ומחיים שבהם אתה מבקש מההורים משהו לקנות והם מיד מביאים לך – חיינו בדירה קטנה, בעוני ומחסור. רציתי נורא לחזור למצרים. נשבעתי שכשאהיה גדולה ואעמוד ברשות עצמי אחזור לגור שם. לא אהבתי את האנשים בישראל, והסתכלתי עליהם בעין מוזרה. התקופה הנורמלית היחידה הייתה באולפן, כי שם היו אנשים שדיברו בכל מיני שפות והרגשתי בחו"ל. כששמעתי עברית וראיתי אנשים דתיים הייתי נכנסת לחרדה ופחד. אני זוכרת שתקופה קצרה אחרי שבאנו לארץ ראיתי חרדי עם שטריימל ומעיל שחור ארוך. מהפחד עברתי לצד השני של הכביש. חיפשתי את הקרניים ואת הזנב שלו, והייתי בטוחה שהוא מסתיר אותם מתחת לכובע והחליפה".

"ההורים שלי הכניסו אותי ואת בת דודתי לבית ספר דתי. היה לי קשה מאוד. לא דיברתי עברית, והבנות היו צוחקות על שתינו כל הזמן. הם קראו לנו פרעה, ואני נפגעתי מאוד. הנחמה היחידה שלי הייתה שבבית הספר בארץ לא היו מרביצים. אני זוכרת שביום הראשון ללימודים המורה נכנסה ואני ישר נעמדתי דום. הבנות הסתכלו עליי והתחילו לצחוק – 'פרעה, פה זה לא מקובל'".

משבר זהות

בתיכון הדתי לבנות למדה מאירה במגמת ערבית. באחד הימים הגיע לבית הספר אחד מאנשי מכון המחקר 'מבט לתקשורת פלסטינית', כדי למסור שיעור בערבית. "הוא נתן לנו טקסט לקרוא, וכשהגיע אליי ושמע אותי קוראת בערבית הוא פתח את העיניים לרווחה. אחרי השיעור הוא שאל מי אני ומאיפה באתי. סיפרתי לו שאני ממצרים, והוא הציע לי מיד עבודה במכון. אני והבת־דודה שלי התחלנו לעבוד כמעט מיד. בהמשך היא התגייסה לצבא, ואני, שהייתי גדולה מכדי להתגייס, המשכתי לעבוד במכון, ומאז אני שם כבר 11 שנה".

מכון 'מבט לתקשורת פלסטינית' עוסק באיתור גילויי הסתה של גורמים פלסטיניים רשמיים ושאינם, ומאגד את המידע המצטבר לדו"ח המועבר למקבלי החלטות בארץ ובעולם. מדובר בעבודה סיזיפית, שכן כדי להגיע לחומר הדרוש יש לנבור בעיתונים, בכלי תקשורת רשמיים, ברשתות חברתיות ובאתרי אינטרנט.

"כשהתחלתי לעבוד פה היה לי משבר זהות עמוק", מודה מאירה. "זה היה המשך של משבר הזהות הכללי שחוויתי, אבל כשנחשפתי פה לתוכניות טלוויזיה פלסטיניות העוסקות באסירים, או נכון יותר מחבלים, שנמצאים בכלא הישראלי, הייתי בוכה. אחת התוכניות הללו נקראת 'ביתו של גיבור'. במסגרת התוכנית הולכים לבתי אסירים ומראיינים את בני המשפחה שלהם. הרעיון הוא שאותם אסירים שצופים בטלוויזיה בכלא יראו את התוכנית ויקבלו באמצעותה דרישת שלום, אהבה וחיזוק מהמשפחה שהותירו מאחור. כשאימא של אסיר הייתה בוכה, הייתי בוכה איתה. כשאיתמר מרכוס, מנהל המכון, היה מגיע לעמדה שלי, הייתי מוחה מיד את הדמעות ומעלימה את תחושותיי.

"אחרי תקופה שבה צברתי ביטחון אמרתי את זה למישהו מהמכון, והוא הזדעזע שאני כל כך קרובה לנרטיב הפלסטיני. הוא המליץ לי להיות מעורה יותר בתקשורת הישראלית, וכך עשיתי. במכון הראו לי את הפשעים שעשו אותם אסירים, והבנתי למה אף פעם בתוכניות הפלסטיניות לא אומרים מדוע הם בכלא. ראיתי כתבות שמתארות איך ישראל מטפלת בפצועים מסוריה, וזה הוכיח לי שכל מה שלמדתי על האכזריות של היהודים היה פשוט לא נכון. הבנתי מהי מדינת ישראל ואיך היא עוזרת למי שהתייחסו אליה כאויב. לראשונה בחיי שמעתי את הצד השני, את הטיעונים היהודיים והישראליים. נחשפתי לתמונה האמיתית, במקום השקר שהפלסטינים מוכרים לעולם".

איך את רואה את העתיד שלך בארץ?
"עד לא מזמן הייתה לי זוגיות, ופירקתי אותה. קשה לי עדיין עם המנטליות הישראלית, עם החופש האינסופי שלא הורגלתי אליו. מצד שני קשה לי גם עם ההורים שלי ועם סבא שלי בן ה־86, שגם בגילי עדיין מסתכלים מתי אני יוצאת ומתי אני חוזרת. לאחרונה עברתי להתגורר עם בת דודתי בהתנחלות ליד ירושלים, ואני עוד מנסה לגבש לעצמי את הזהות והאישיות היהודית והישראלית שלי, ולמצוא את הדרך שלי".

החלום לחזור למצרים לא נגוז, אבל לדברי מאירה, הוא לא יתממש בקרוב. "אני מקווה לחזור למצרים, אבל נראה לי שאחכה עם זה עד שמדינות ערב יפסיקו להסית נגד יהודים וישראל ונחיה כולנו בשלום יחד. לצערי אני רואה מדי יום בעבודה איך החלום הזה הולך ומתרחק" .