תוכנית לבניית בנייני מגורים גבוהים במתחם עתיק בשכונת נחלאות בירושלים מאיימת על הנצחת חלקם של לוחמי המחתרות במאבק להקמת מדינת ישראל. דמויות ציבוריות, צאצאיהם וחבריהם לנשק של לוחמי המחתרות, קוראות לשימור בית הכנסת הוותיק המנציח את הלוחמים, בצל חשש כי הבנייה תפגע הן במבנה עצמו והן בחצר שלו.
הקדש "בית חינוך היתומים הספרדי" מחזיק בנכס ישן בסמוך לשוק מחנה יהודה, שפועלים בו בית ספר לנוער בסיכון, כולל אברכים ושני בתי כנסת ותיקים – "קהל ציון" ו"אחדות ישראל ע"ש עולי הגרדום". בין הבתים שוכנת חצר גדולה. כחלק מתוכנית השבחה למתחם, הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בעיריית ירושלים תוכנית לבניית שני בנייני מגורים, האחד בן 24 קומות והשני בן 10 קומות. זאת כחלק מעסקה שנחתמה בין נאמני ההקדש ובין יזמים פרטיים, בפיקוח בית הדין הרבני, לבניית שישים יחידות דיור להשכרה לטווח ארוך, וכן בניית משרדים לעסקים. בחצר הגדולה עתיד להיפתח אזור מסחר.
באמצעות עסקת הנדל"ן יזכה ההקדש להגדיל את קופתו כדי לממש את מטרותיו הציבוריות בהתאם לשטר ההקדש. ירושלים זוכה מנגד באפשרויות דיור נוספות בעיר הצפופה. היזמים זוכים ביחידות דיור למכירה. אבל ועד בית הכנסת אחדות ישראל, כשלמד על התוכנית, העלה חשש מפגיעה בבית הכנסת, והדגיש את הצורך בשימור המקום. אנשיו פנו לחבר מועצת העיר יוסף שפייזר, מבאי בית הכנסת, בבקשת סיוע.
"ראיתי שבתוכנית יש סכנה גדולה לבית הכנסת, הנובעת מכך שהבנייה המסיבית עלולה להאפיל עליו ולנגוס בשטח החצר ההיסטורית", אומר שפייזר. "ככל שבונים יותר קומות, בסיס הבניין צריך להיות רחב יותר". לוועדה המקומית הוגשה התנגדות, שצורפו אליה מכתבים מצאצאי ותיקי המחתרות, ולצד ההתנגדות הוגשה גם הצעה חלופית שכללה כמה דרישות: הימנעות מפגיעה בחצר ההיסטורית, בנייה רק עד 15 קומות, הכרזת בית הכנסת כאתר הנצחה עירוני והסדרת הנגישות אליו.
בית הכנסת "אחדות ישראל ע"ש עולי הגרדום", הקרוי גם בית כנסת "המחתרות" על שם מייסדיו, לוחמי אצ"ל ולח"י, שוכן בסמטה מרוצפת שמחברת את רחוב אגריפס עם רחוב יפו. הוא הוקם ב־1937 בידי התנועה הדתית־רוויזיוניסטית "אחדות ישראל". "המקום הזה נושא את דגל המאבק להכרה ממלכתית בחללי המחתרות כבר 86 שנה", אומר איתן ויטלזון, גבאי בית הכנסת ובנו של לוחם אצ"ל יוסף ויטלזון, שהיה גם הוא גבאי בית הכנסת. בשנים הראשונות לקום המדינה, כשהיה ברור הניסיון להסתרת חלקם של לוחמי המחתרות במאבק בבריטים בדרך לעצמאות ישראל, בית הכנסת פנה למשפחות השכולות וביקש להנציח את יקיריהן. כך נקבע בו בשנות החמישים לוח הזיכרון היחידי שמנציח את כל שמות חללי המחתרות אצ"ל ולח"י.
בית הכנסת היה בסיס מפגש והיערכות לקרב בין לוחמי המחתרות, ומתחת לארון הקודש קיים עד היום הסליק שהוחבאו בו כלי נשק. בראש בית הכנסת עמד ר' אריה לוין, רבם של אסירי המחתרות. "לאחר הקמת המדינה שבו ותיקי אצ"ל ולח"י מהגלות באפריקה, וגם אבי ביניהם", מספר ויטלזון, "והצטרפו לוחמים נוספים לבית הכנסת. אחד מהם היה אליהו מרידור, מפקד אצ"ל בירושלים. יצחק שמיר היה נוהג להתפלל בימים נוראים בבית הכנסת. אני זוכר כנער כיצד היה מציץ במחזור ומעיף מבט ללוח הזיכרון במהלך התפילה, עובר על שמות פקודיו ששלח לפעולות קרב". גם מפקד אצ"ל מנחם בגין היה מפוקדי בית הכנסת, וכן איש לח"י ד"ר ישראל אלדד. צאצאיהם הצטרפו לקריאה לשימור בית הכנסת.
"בימים מיוחדים ובחגים, בשמחות של חברים, נהגנו להתפלל ב'אחדות ישראל'", מספר דן מרידור, ח"כ ושר לשעבר מטעם הליכוד. "הכרנו שם את רוב האנשים, והיה משהו מכבד מאוד בכך שלוחמי המחתרת הונצחו במקום. הייתה בו אווירה מיוחדת של משפחה לוחמת. כל מי שפגש את אבי בבית הכנסת התחבק איתו". לימים הונצח אליהו מרידור על קירות בית הכנסת. מרידור הוסיף שבית הכנסת הוא "מקום מיוחד בהיסטוריה ובהווי של ירושלים הנבנית". מכתבו לוועדה לתכנון ולבנייה מסתיים במילים: "ראוי שבתוכניות הנידונות היום בוועדתכם הנכבדה, תיכתבנה הוראות מתאימות לשימורו של בית הכנסת המיוחד הזה".
הנשיא העשירי ראובן ריבלין היה אף הוא מפוקדי בית הכנסת. אמו רחל הקימה את בית החולים לפצועי לח"י ואצ"ל. "בית הכנסת היה לי בית במשך שנים רבות, מימי ילדותי", כתב ריבלין במכתב שצורף להתנגדות לתוכנית. "'אחדות ישראל' מסמל דרך חיים של אותם חלקים בחברה הישראלית, ובהם מייסדי בית הכנסת – יוצאי אצ"ל ולח"י שהרגישו דחויים וייחלו לאחדות העם, תוך ניהול מאבק עיקש לקבלת הכרה ממלכתית בחלקם הניכר בהקמתה של מדינת ישראל. אני סבור שבתוכנית הזו יש לתת דגש מרכזי למעמדו של בית הכנסת, תוך קביעת הוראות שימור קפדניות וספציפיות ביחס אליו… באופן שיאפשר השארתו במקומו לדורות כבית כנסת פעיל, ברוח מייסדיו".
"זה היה בית הכנסת היחידי בירושלים של אז, שבאזכרת נשמות היו מזכירים את לוחמי המחתרות", אומר לנו פרופ' אריה אלדד. "אני זוכר את ר' אריה לוין תוקע בשופר בראש השנה, הוא היה הסנדק שלי. זה היה מקום יותר ביתי. הוא היה פחות מפואר ומקושט, ואני יודע שהרגשתי שאבי מרגיש שם יותר נוח, בנוכחות חברים… הבנייה יכולה להיות לברכה. אבל לפעמים, מתוך מניעים שאינם לצורכי היסטוריה, חונקים מקום שמיועד לשימור ועוטפים אותו בכל כך הרבה דברים אחרים, שהוא נעלם ולא רואים אותו.
"אני זוכר את התדהמה שהייתה לי מטעמים אחרים לגמרי כשהגעתי לפני שנים אחדות לקבר רחל ופתאום שאלתי איפה קבר רחל. הקיפו אותו בגדרות ובחומות ובבניינים. גם כאן עלול לקרות מצב כזה. היום יש מודעות טובה יותר לשימור אתרים והיסטוריה. כשאנחנו באים לחנך דור צעיר, אנחנו רוצים לקחת אותם אל המקום עצמו ולא רק להראות להם סרטון עליו. לתת להם את התחושה של לגעת באבן ולהיות בחלל ולשמוע את ההד".
יאיר שטרן, בנו של מפקד לח"י אברהם (יאיר) שטרן, מספר שהגיע בכל שמחת תורה לרקוד עם ספר התורה שהוכנס לבית הכנסת על שם אביו. "זה המקום היחידי שמנציח מאז קום המדינה את כל חללי המחתרות ועולי הגרדום, וגם אישים דגולים כמו מנחם בגין או יצחק שמיר, והכי חשוב הוא שאת אבא שלי מנציחים. אי אפשר לשכפל במקום אחר את המקום כמו שהוא, ואת הערכים ההיסטוריים שלו, ולהשיג את אותו האפקט. זה מקום שחשוב להיסטוריה של ירושלים ושל מדינת ישראל. לא כל דבר הוא מגרש ולא כל דונם הוא דונם. אני תומך בכל ליבי במאבק של קהילת בית הכנסת, ואם היזמים ירוויחו כמה לירות פחות, לא יקרה אסון".
תומכים נוספים הצטרפו לקריאות לשימור בית הכנסת וצירפו את מכתביהם, ובהם ארגונים ועמותות להנצחת מורשת המחתרות; יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה יצחק שמיר; הרב הראשי לישראל דוד לאו; וגם פרופ' אריה נאור, בעלה של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור ז"ל ואחיינו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל.
עם השנים הלך דור המייסדים לעולמו והמניין הידלדל. לפני כשני עשורים הגיעו למקום רווקי שכונת נחלאות, שהתחברו למורשתו והפכו אותו לביתם. מניין בית הכנסת התמלא שוב, מדי שבת מתקיים שם קידוש רב משתתפים, וכן נערכים בו אירועי דגל רבי משתתפים ביום העצמאות, ביום ירושלים ובליל שבועות. למעשה, מספר המשתתפים עלה מדי שנה עד כדי כך שנאלצו להעביר את האירועים מבית הכנסת לחצר.
לפי הממונה על ההקדשות עו"ד רחל ווזנר, בית הדין הרבני נתן את דעתו על שימור בתי הכנסת והחצר, והגישה לכל המתחם תשופר לטובת הציבור. היא מדגישה שהתוכנית נעשית בשיתוף אדריכל שימור כדי לוודא שבתי הכנסת יישארו על כנם ובאופיים האותנטי. לדבריה, תקוים כל דרישה מטעם הוועדה לשימור אתרים.
אבל ויטלזון מתעקש: "אנחנו מבינים שירושלים מתרחבת. אנחנו מתנגדים לשיקול הדעת של ועדות התכנון בנוגע לגובה המבנים". למרות דברי הממונה על ההקדשות, לאנשי אחדות ישראל נדלקו בכל זאת נורות אדומות: כשהתקיים דיון בהפקדת התוכנית בוועדה המחוזית, אמר עו"ד ענר חפץ המייצג את ההקדש כי "יכול להיות שיהיו שינויים באישור בית הרבני לשימושים הללו, זאת אומרת, יכול להיות שהשימוש של הכולל יגדל על חשבון בית כנסת אחד או שניים".
כשהוגשה התוכנית לוועדה צורף לה תיק תיעוד המקום. ב־115 העמודים המפרטים את תולדות המבנה והשימוש בו לא מוזכרת כלל ההיסטוריה המפוארת של אחדות ישראל ושל פוקדיו, וגם לא מורשתו של ר' אריה לוין. "קראתי ולא האמנתי מה שאני קורא", מתרעם ויטלזון. "בשורה אחת ויחידה כתוב ש'החצר מוקפת מארבעת עבריה, מצד ימין בית הכנסת קהל ציון ומעליהם חדרי לימוד של אברכים ומשרד בית הכנסת'. בזה מתמצה הסיפור של אחדות ישראל. אם המצב הוא שההקדש לא מעוניין בפעילות שלנו במקום, יש להפקיע אותו ולהעבירו לבעלות עיריית ירושלים כדי לקבוע אותו כאתר הנצחה עירוני". בית הכנסת פנה למועצה הציבורית לאתרי הנצחה כדי לקבל את המלצתה לכך.
"כמייצג העירייה, לא אתן שנאבד את נכסי המורשת שלנו", אומר חבר המועצה יוסף שפייזר. "ברגע שנוגסים בשליש מהחצר לפי התוכניות, זו כבר לא חצר היסטורית".
בתום הדיון שנערך לפני כשבועיים בוועדה לתכנון ולבנייה, המליצו חבריה לקבל את התנגדות מהנדס העיר ובית הכנסת, ולצמצם את תוכנית הבנייה ל־15 קומות. עוד הומלץ כי הבנייה לא תפגע בחצר, וכי יש להפקיע את בית הכנסת מידי ההקדש ולרשום אותו על שם עיריית ירושלים כדי להכריז עליו כאתר הנצחה. הוועדה המחוזית תדון בעניין בשבועות הקרובים.
כאמור, לפי הממונה על ההקדשות אין בתוכנית כדי לפגוע בבית הכנסת. לטענת ווזנר, "ככל שיש לאנשי בית הכנסת קשיים נקודתיים וחששות מפני התוכנית, הם מוזמנים להיפגש עמנו כדי לשלב ידיים ולפעול בצוותא לצורך המטרות המשותפות – שימור המקום ופיתוחו".
"אני מדבר מדם ליבי, אני לא ישן בלילה", מסכם ויטלזון. "אנחנו מרגישים שיש לנו פיקדון בידיים, אחריות כבדה למשפחות השכולות, לוותיקי בית הכנסת שלא נמצאים איתנו עוד, שהמקום הזה יישאר לדורות".
