כאשר עו"ד אבי קיסוס הגיע עם משפחתו לגור ביישוב ספיר שבערבה לפני למעלה משמונה שנים, הוא ידע שייאלץ לנסוע לפחות פעם בשבוע למרכז הארץ לצורכי עבודה. זה לא היה פשוט. העיר הקרובה ביותר לספיר היא דימונה, מרחק שעת נסיעה, ונסיעה למרכז הארץ נמשכת קרוב לשלוש שעות. כשהתקשה להמשיך בנסיעות החל קיסוס לחפש פתרונות תעסוקה באזור הערבה. בתקופה מסוימת הוא נסע לאילת כדי להעניק שירותים משפטיים לתושבי העיר.
עם פרוץ הקורונה החליט קיסוס שהוא מנסה לעבוד מהבית בלי לנסוע, והחל לחפש עורכי דין במרכז הארץ שיעסיקו אותו מרחוק. הקורונה, שגרמה לרבים לעבור לעבודה מהבית, לצד שדרוג המערכות האינטרנטיות, יצרו הזדמנויות חדשות. שני משרדים של עורכי דין במרכז הארץ החלו להעסיק את קיסוס באופן קבוע. "אחד המשרדים החל להעסיק אותי בלי שנפגשנו פיזית", הוא מספר. "קיימנו ריאיון בטלפון ונפגשנו לראשונה רק לאחר מספר חודשים, כשהגעתי למרכז הארץ".
באמצעות תוכנות המאפשרות שליטה על מחשבים מרחוק, קיסוס יושב בביתו בערבה, נכנס למחשבים ברמת־גן ובתל־אביב, ומעניק שירות מקוון ומגוון ללקוחות המשרד. "אני כותב ללקוח את המסמך הדרוש בתוכנה הנדרשת, ושולח אותו ממשרד עורכי הדין. הלקוח יודע שאני כתבתי את המסמך, אבל הוא לא מנחש שהוא נכתב מהערבה". באופן זה מצליח קיסוס כבר למעלה משנתיים לעבוד במקצוע שלו בלי לצאת מיישובו.
ניסן זאבי: "בסגרים הרבה אנשים במרכז הבינו שהם גרים בקופסת נעליים, ומצד שני מעסיקים הבינו שהעובדה שלא כולם במשרד לא מפרקת את הארגון"
הסיפור של קיסוס הוא דוגמה אחת למקצוע שבעבר היה קשה להתפרנס ממנו במקומות מרוחקים, בדרום או בצפון, אך כיום הדבר מתאפשר. ההתקדמות הטכנולוגית, בשילוב המעבר לעבודה היברידית המשלבת עבודה מהמשרד ומהבית, פתחו לתושבי הפריפריה אפשרויות תעסוקה חדשות שלא היו בעבר.
דרושים: ותק ואנגלית
מטבע הדברים, התחום שבו השינוי הזה מורגש ביתר שאת הוא ההייטק. משנה לשנה עולה מספרם של עובדי ההייטק בפריפריה המועסקים על ידי חברות במרכז ועובדים רוב ימות השבוע מביתם. עם זאת, לטווח ארוך אי אפשר לבסס את תחום ההייטק בפריפריה רק על עבודה אצל חברות מהמרכז. דרושות גם חברות הייטק בפריפריה. בבאר־שבע, בירת הנגב, יש כבר פארק הייטק גדול – פארק גב־ים שבו מועסקים כ־4,000 עובדים בחברות גדולות ומוכרות. אבל המרחקים בתוך הנגב גדולים, ופיזור האוכלוסייה דורש מוקדי הייטק נוספים.
בערב פסח האחרון נסעו עובדי חברת התוכנה "קמביום" מתל־אביב, להרמת כוסית במשרדי החברה החדשים בדימונה. כן. במקרה של קמביום, החברה יושבת בנגב המזרחי ומעסיקה עובדים בסניף שלה בתל־אביב. קמביום היא כיום חברת ההייטק הגדולה ביותר מדרום לבאר־שבע. היא מעסיקה 84 עובדים ומתמחה בפיתוח תוכנה, אפליקציות ויישומי אינטרנט, ובפיתוח צוותים טכנולוגיים בתחומי ה־Mobile, Web וה־Data.
הסיפור של קמביום מתחיל בירוחם, בשנת 2010. דוד זלצר, בוגר ישיבת ההסדר המקומית, הועסק אז כמתכנת על ידי חברת הייטק אמריקנית. הוא ואשתו שירה, פסיכולוגית במקצועה, החלו לחשוב לטווח ארוך, כיצד הם משלבים את המגורים בירוחם עם עבודתו של דוד בתחום ההייטק. הם יצרו קבוצה קטנה של מתכנתים פרילנסרים, שהתאחדו לעבוד יחד ביחידת דיור קטנה ששכרו בעיירה. בשנת 2012 הצטרפה לחבורה עובדת שביקשה להיות מועסקת עם תלוש שכר, וחברת התוכנה הקטנה התמסדה. הם קראו לחברה שהקימו בשם קמביום (cambium), מונח מעולם הבוטניקה המתאר את רקמת התאים שחלוקתם אחראית להתעבות הגבעול והפיכתו לגזע עבה. החברה, כמו הגבעול, החלה להתעבות בעובדים, ובשנת 2014 מנתה כבר 20 עובדים והעניקה פתרונות תוכנה ואפליקציות בתחום האינטרנט והמובייל לחברות וארגונים בארץ ובעולם.
באותה שנה פיתחה קמביום אפליקציה להצבעה מרחוק עבור אחת מתוכניות הריאליטי המוכרות בטלוויזיה. מאז היא המשיכה להגדיל את היקף העובדים ב־25% מדי שנה. ב־2018 רכשה חברת מטריקס אחוזים מקמביום, והחברה הירוחמית הפכה לחברה־בת של החברה הבינלאומית. לאחר שנה פתחה קמביום סניף בתל־אביב, בעיקר כדי לאפשר לעובדים שעבדו אצלה בירוחם ועברו למרכז, להמשיך לעבוד בחברה. חיפוש מבנה גדול שיוכל להכיל את עובדי החברה הביא את בני הזוג זלצר להחלטה לעבור למבנה חדש שהוקם לאחרונה בדימונה, והמעבר הושלם ממש בערב פסח.
דוד זלצר (40), משמש מנכ"ל החברה, ושירה אשתו (39) היא שותפה ומייסדת. במקביל למעורבותה בחברה היא מנהלת את השירות הפסיכולוגי במצפה־רמון. הם מתגוררים בירוחם כבר 20 שנה, ויש להם שישה ילדים. בשיחה איתם הם נזכרים כיצד בתחילת הדרך, כשביקשו מענק מהסוכנות היהודית, הם נענו בשלילה. האנליסטים בבנק שעבדו עם הסוכנות, טענו שתחום ההייטק לא יתפתח בנגב ב־15 השנים הקרובות. קמביום הוכיחה אחרת.
עד לפני שלוש שנים הם עבדו בלי חיבור לסיב אופטי. בעקבות ביקור של שר התקשורת דאז יועז הנדל בירוחם הם זכו לחיבור לסיב, לפני תושבי העיירה שחוברו רק לאחרונה. גם בני הזוג זלצר מציינים את הקורונה כתקופה שחיזקה את ההייטק בפריפריה. "כשהקורונה הגיעה נתפסנו מוכנים, כי עוד לפניה התרגלנו לעבוד מרחוק. כל המערכות שלנו כבר היו מותאמות לכך שלא כולם צריכים לשבת פיזית באותו חלל. גם היום, ביום ממוצע נמצאים אצלנו במשרד רק כארבעים עובדים, והשאר עובדים מרחוק. דבר נוסף שקרה בקורונה הוא שהשוק נעשה הרבה יותר סובלני לפגישות מרחוק".
לדברי זלצר, בקרב לקוחות במרכז הארץ עדיין קיים מחסום תודעתי בנוגע לחברות הייטק בפריפריה. "בסוף כולם באים לבקר אצלנו, אבל זה תהליך. כשהם מגיעים לכאן הם מתפלאים לגלות שהכבישים הם באותו אורך לשני הצדדים, ושאני נוסע אליהם את אותו זמן שהם נוסעים אליי", הוא אומר בחיוך. "מצד שני יש גם רבים שאוהבים לעבוד עם הפריפריה, כי זה מעניק להם תחושה של עשייה חשובה. וזו באמת עשייה חשובה".
כשבעים מעובדי קמביום הם תושבי הדרום, אך הם מגיעים מאזורים שונים ברחבי הנגב. הצוות מגוון וכולל גם עובדים מהחברה החרדית ומהחברה הבדואית והערבית. בני הזוג זלצר מספרים על כוח אדם איכותי, ואני מתעקש לשאול מה בכל זאת חסר לחברת הייטק שממוקמת בעומק הנגב. "העובדים שלנו מעולים, אבל עדיין חסרים לנו בדרום עובדים עם יותר ותק", הוא משיב. "אני מקווה שבעוד חמש שנים נצחק גם על השלב הזה. דבר נוסף שקשה יותר למצוא באזור שלנו הוא עובדים עם אנגלית ברמה גבוהה. זה אתגר שצריך לפתור אותו ברמה המערכתית, והוא מתחיל בשלב הרבה יותר מוקדם".
מגדלים את המזון של העתיד
גם בצד השני של המפה, באצבע הגליל, אפשר למצוא היום מקצועות שבעבר היה קשה לעבוד בהם בסביבה הזו. בקריית־שמונה נחנך לפני כשנתיים מרכז החדשנות "מרגלית סטארטאפ סיטי גליל", שהוקם על ידי היזם וחבר הכנסת לשעבר אראל מרגלית. מדובר במתחם ששטחו אלף מטרים רבועים, שנועד לחבר בין חברות הזנק, גופי מחקר, חברות ייעוץ וגופי השקעה, וליצור מכולם יחד אקו־סיסטם בתחום הפוד־טק, שיְיַצר אלפי מקומות עבודה באיכות גבוהה עבור תושבי הגליל המזרחי. תעשיית הפוד־טק, שמחברת בין חקלאות, חדשנות, מזון ורפואה, אמורה לפתח ולייצר מאכלים וטכנולוגיות מזון לתרבות תזונה מתפתחת, שמבוססת על מזון בריא יותר. התחום נבחר כמנוע צמיחה של הגליל לאור חוזקותיו של האזור בתחומי החקלאות והמחקר החקלאי, תנאי האקלים המגוונים, ומגוון הגידולים שניתן לגדל בו.
מנהל "מרגלית סטארטאפ סיטי גליל" הוא ניסן זאבי, בן קיבוץ הגושרים. הוא גדל במטולה, עזב למרכז הארץ ולפני שמונה שנים חזר עם משפחתו לכור מחצבתו בצפון כדי להוביל את המהלך של מרגלית. "הבניין הפיזי שלנו הוא רק אמצעי. מה שיותר חשוב הוא שבשמונה השנים הללו בנינו פה, בתהליך פיתוח כלכלי חדשני, אקו־סיסטם שלם בתחום הפודטק, שיביא לאזור משפחות שיעבדו במשרות בכירות. הסטודנטים כבר לומדים את התחום בפקולטות רלוונטיות של מכללת תל־חי, הרשויות המוניציפליות רתומות לנושא ונותנות מענה לצרכים, וגם המדינה השקיעה פה 500 מיליון שקלים להקמת חממה טכנולוגית, מכון מחקר למזון ותמריצים לחברות. חברת ביובטר למשל, שמייצרת חומרי גדילה לבשר מתורבת, זכתה מאיתנו להשקעה גדולה של 10 מיליון דולר וצמחה ל־48 עובדים. בסך הכול יש היום בגליל המזרחי יותר מ־550 עובדים בתחום הפודטק".
גם זאבי מציין את הקורונה כזרז לצמיחה תעסוקתית בפריפריה. "אחרי הסגרים הרבה אנשים במרכז הארץ הבינו שהם גרים בקופסת נעליים, ומצד שני המעסיקים שלהם הבינו שהם יכולים לעבוד באופן היברידי מהבית, ושהעובדה שלא כולם באים למשרד לא מפרקת את הארגון. כך המון אנשים החלו לעבוד אצל חברות מרחוק".
הטכנולוגיה מאפשרת גם לענפים מסורתיים יותר לעבוד מרחוק. זאבי מספר על תחומי תעסוקה נוספים שנפתחו באזור הגליל בשנים האחרונות: "חברת דלויט, פירמת ייעוץ וראיית חשבון בינלאומית ענקית, פתחה כאן שלוחה. השקנו איתם מיזם שנקרא 'לגור בגליל ולעבוד בדלויט'. זה אומר שעובדים יום בשבוע בתל־אביב, וכל השאר מהגליל. יש כבר יותר מ־18 עובדים בשלוחה הזאת. גם משרד פישר־בכר־חן, ממשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל, פתח שלוחה בקריית־שמונה".
זאבי מספר על תופעה גוברת של חזרת בנים לקריית־שמונה ולמושבים ולקיבוצים בגליל, ועל מחסור בדיור אטרקטיבי וגם בתשתיות נוספות. "הבעיה שלנו בצפון היא לא סיב אופטי, שהוא רק אחד ממרכיבי התשתיות. יותר מטרידים אותנו שירותי הרפואה. בקריית־שמונה יש ניידת טיפול נמרץ אחת, כך שאסור לשני אנשים לחטוף התקף לב באותו זמן… בתחום המבנים יש תפוסה מלאה, וחסרים לנו מבנים למשרדים לעתיד. מבחינת כוח אדם יש לנו ג'וניורים (עובדי הייטק בשנותיהם הראשונות; א"ר) מדהימים בחברות הצומחות, אבל חסרים לנו מועמדים עם ותק. בגדול, התפיסה היזמית מקדימה כאן את התשתיות. רכבת לקריית־שמונה תהיה רק עוד שבע שנים, חדר מיון קדמי עדיין אין פה, וגם מכללת תל־חי עדיין לא אוניברסיטה בפועל, למרות ההצהרות".
לקוחות מהמרכז, שירות מהנגב
מי שרכשה מומחיות בהבאת מקצועות מגוונים מהמרכז לפריפריה היא היזמת העסקית והחברתית חנה רדו, שעומדת בראש "קבוצת תשעשרה" ומקדמת תעסוקה איכותית לנשים בפריפריה הגיאוגרפית הרחוקה של ישראל. המיזם הראשון של רדו בפריפריה הדרומית היה הקמת "מקאן ואלי" במצפה־רמון, משרד הפרסום היחיד בארץ שבחניה שלו מסתובבים יעלים במקום רכבי שרד. מקאן ואלי הוקם על ידי רדו ב־2012, כשהיא הייתה המשנה ליו"ר מקאן תל־אביב, חברת הפרסום הגדולה בישראל. מקאן ואלי יועד להיות השלוחה הדיגיטלית של המשרד התל־אביבי. דפי הפייסבוק של ניו־פארם, המשביר לצרכן, ביסלי ועוד רבים מלקוחות מקאן, עברו לניהול ממבנה קטן במצפה־רמון, הרחק ממרכז העצבים העסקי של מדינת ישראל. "זה לא באמת משנה איפה אני פותחת את המחשב שלי, כאן או בבניין בתל־אביב", אמרה לי בעבר מיכל רומי, המנכ"לית של מקאן ואלי.
כשהמיזם הגיע ליציבות עסקית עם ארבעים עובדים והחברה החלה להרוויח, רדו חיפשה אתגר חדש והקימה במצפה־רמון את "מדבר תשעשרה". שמו של המיזם נולד בעקבות פגישה של רדו עם מנהלת מרכז הצעירים של מצפה־רמון, שסיפרה לה שבעיירה מתגוררות 19 נשים, מנהלות חשבון במקצוען, שאין להן עבודה. 25 נשים עבדו ב"מדבר תשעשרה" בשיאו, והעניקו לחברות במרכז הארץ שירות לקוחות, מזכירות אישית, אדמיניסטרציה וטלמרקטינג. כשביקרתי במקום ראיתי כיצד אחת העובדות בודקת אם נהג המונית שהזמינה עבור איש הייטק בתל־אביב הגיע לאסוף אותו, ואם העובד כבר ירד מהמשרד למונית. לידה ישבה עובדת אחרת שהעניקה שירות לקוחות לרשת הקונדיטוריות רולדין ול"רקיט בנקיזר", אחת מיצרניות חומרי הניקוי הגדולות בעולם.
ממצפה־רמון עברה רדו לצפת, שם הקימה את "לב תשעשרה", שמעניק הנהלת חשבונות וחשבות שכר ללקוחות מהמרכז. "זה כסף חדש שמגיע מתל־אביב לצפת", אומרת רדו, ומציינת שרוב העובדות בצפת הן נשים חרדיות. משם המשיכה לאופקים ושדרות, שם הקימה את מרכזי "נגב תשעשרה" שמעניקים שירותי ניהול קשרי לקוחות, בק אופיס, מזכירות אישית ו־data analyst. בשדרות הקימה רדו גם את לינק 19, משרד לשיווק דיגיטלי, פיתוח ובניית אתרים. בין הלקוחות של "נגב תשעשרה" באופקים אפשר לציין את חברת דלויט, פרטנר, טבע, אוסם, נסטלה ועוד. העיקרון העסקי של רדו חוזר על עצמו בכל מקום: בשלוש השנים הראשונות כל ההכנסות חוזרות למיזם, ומהשנה הרביעית היא מחזירה השקעות אבל לא מושכת לעצמה כסף. במקרה של רווחים, רדו חולקת אותם בשלב זה עם העובדות של המיזמים או משקיעה בפיתוחם.
לפני כשנה הקימה רדו בירוחם את "טק 19", שבו מתמחים בתכנות בתלת־ממד ובבקרה והטסה של רחפנים. "רוצים את העובדים שלנו בכל חברה דומה במרכז, ובכל זאת העובדים בוחרים לעבוד אצלנו כי הם רוצים להישאר לגור בדרום", היא אומרת. היא מעסיקה כבר למעלה מ־110 עובדים במרכזים שהקימה בנגב ובגליל, ומתעקשת לייצר תעסוקה איכותית דווקא בפריפריה הרחוקה. "יש לי הצעות לעשות דברים דומים בחיפה, ירושלים ולוד, אבל אני מתעקשת על הפריפריה הרחוקה, מתוך אמונה שבזכותה קיימת מדינת תל־אביב ומדינת ישראל כולה".
