פתחו מחשב או פלאפון, גשו לגוגל הקרוב לביתכם וחפשו את השם יעל רובינשטיין־ניצן. רוב הסיכויים שהמאמצים שלכם לא יישאו פרי ולא תגלו עליה יותר מדי למעט הרזומה כתסריטאית־משנה בסדרות המצליחות "כיפת ברזל" ו"סרוגים" ומספר מאמרים שכתבה ב"השילוח" וגם במוסף "שבת" מבית עיתון זה, שבו עבדה בתחילת העשור הקודם. גם חשבון פייסבוק היא לא מתחזקת בתדירות גבוהה ("פתחתי בסוף הרווקות שלי רק בשביל הסיכוי שאולי מישהו יראה אותי שם. היום אני בעיקר משתפת אחרים"). כעת, כיוצרת של הסדרה החדשה "איסט סייד" שעלתה השבוע בכאן 11, אין לה ברירה אלא להיחשף לאור הזרקורים. "אני לא אכתוב על עצמי ערך בוויקיפדיה ואין לי עניין שאחרים יכתבו עליי", היא מבהירה מיד בתשובה לשאלה למה כל הניסיונות לעשות עליה תחקיר בסיסי עולים בתוהו, ומוסיפה בהצטנעות, "גם לא עשיתי המון".
אז למקרה שפספסתם את שני הפרקים הראשונים של הסדרה השבוע, הנה תקציר העלילה: מומי בן־דהאן (יהודה לוי) הוא סוחר נדל"ן כריזמטי, שעובד עבור עמותה יהודית שפועלת לייהד את מזרח ירושלים. בן־דהאן אינו מוּנע מתוך אידיאולוגיה אלא רק מתוך רצון להרוויח מספיק כסף ולהבטיח את עתידה של מאיה, בתו היחידה בת ה־18, הנמצאת על הרצף האוטיסטי ומנסה לפתח עצמאות לקראת גיוס לצבא. יום אחד הוא מקבל הזדמנות לעסקת נדל"ן גדולה שמסבכת את כל הנוגעים בדבר, מהתושבים הערבים ועד פטריארך הכנסייה היוונית. עוד קודם לשידורה נבחרה הסדרה על ידי האתר deadline כאחת משש סדרות הדרמה הבינלאומיות שכדאי לצפות בהן בשנה הקרובה.
רובינשטיין־ניצן עוד לא ממש יודעת איך לאכול את המעבר לקדמת הבמה. "אני צריכה להתאמן על זה", היא מודה. "אני זוכרת שב'סרוגים' הייתה לי הקלה גדולה שאני לא צריכה להתמודד עם השאלות הקבועות על כמה זה מייצג או לא מייצג את המגזר או למה הכנסנו הומו דתי. לשמחתי לא אני הייתי צריכה לעמוד שם אלא לייזי וחווה (שפירא ודיבון, יוצרי הסדרה, י"א). יכולתי להיות מאוד משוחררת, רק לכתוב בלי הצורך להגן על התוכן. אבל אולי להיות בפרונט יהיה יותר קל ממה שאני חושבת".
כבר יש לך תשובות מוכנות לטענות על פוזיציה פוליטית של הסדרה?
"יש לי כל מיני משפטים שאספתי במשך הזמן כדי להסביר שאין פוזיציה. כבר בפרמיירה בשבוע שעבר התחלתי עם זה, אבל אני לא בטוחה שזה יעזור".
בנאום של רובינשטיין־ניצן בערב הבכורה, היא דיברה על כך בציניות: "הפלא ופלא – סדרה עם ערבים ויהודים שהיא לא פוליטית ולא מתעסקת בפוליטיקה. ממש קונספט חדש". היא יצאה משם בתחושה שכל הנוכחים הבינו שבאמת לא מדובר בסדרה פוליטית, אולי בזכות רגע מרגש במיוחד כשאשתו של אחד השחקנים הערבים חיבקה אותה והביעה התרגשות מהנאום. בצוות ידעו כבר מההתחלה שעמדותיה הפוליטיות של יוצרת הסדרה נחשבות ליוצאות דופן בקרב אנשי התרבות בישראל: "לא הסתרתי שאני מצביעת ימין, אבל סירבתי לומר למי הצבעתי בדיוק", היא צוחקת, "אמרתי שהצבעתי לגוש".
רובינשטיין־ניצן נולדה במשואות־ יצחק, ובגיל עשר עברה עם משפחתה למעלה־מכמש בבנימין. אמה הייתה מורה לחינוך גופני, אביה עבד בחברה לפיתוח מטה בנימין. "עשיתי שירות לאומי כי חשבתי שאף אחד לא יתחתן איתי אם לא אעשה. אם הייתי יודעת אז עם מי אתחתן ומתי, הייתי חוסכת את זה מעצמי. כל האידיאלים האלה לא מעניינים אותי". אחרי השירות היא פנתה ללמוד במחזור השישי של בית הספר לקולנוע מעלה. "תמיד נמשכתי לכתיבה ואף שלא הייתי עכבר סינמטקים, בסוף שרצתי שם לאורך כל הלימודים. הייתי סטודנטית מסורה וזה היה מאוד אינטנסיבי. להיות סטודנט לקולנוע זה די משוגע, במיוחד לאנשים דתיים".
למה?
"כי זאת חשיפה לעולם מאוד שונה מהעולם הדתי. הבעיה באמנות היא שעכשיו יש לך אלוהים אחרים, והוא את בעצמך. זה הקונפליקט האמיתי לדתיים, לא סצנות עם נשיקות, העניין ההלכתי הוא שולי יחסית. את נכנסת לעולם ששוקעים בו, הוא סוחף ומרחיק מאוד, וא־לוהים נדחק הצידה. אחר כך אפשר לחזור לעיסוק בו מכיוונים בשלים יותר. ביצירה של דתיים ההתעסקות בא־לוהים לא כל כך קיימת. מתעסקים רק בדתיות חברתית או הלכתית ומפספסים את החיפוש של א־לוהים בעולם ובקיומיות שלו. סרט על אם חד־הורית בחברה הדתית זה לא סרט 'דתי'".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין מוצש
